Versión en texto de este daf: original y traducción
Zevajim 29a — el Talmud en español
Zevajim 29a del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Zevajim 29a
"
לא יחשב
" -
לא יערב בו מחשבות אחרות
, שאין הקרבן מתפגל אלא אם חישב בו מחשבת "חוץ לזמנו" בלבד, שרק בזו יש חיוב כרת על אכילתו, אבל אם חישב מעבר למחשבת "חוץ לזמנו" עוד מחשבת פסול אחרת כגון מחשבת "חוץ למקומו" שאינה מפגלת אלא פוסלת בלבד, יצא הקרבן מידי פיגול ואין חייב על אכילתו כרת .
"
פיגול
" -
זה
מחשבת
חוץ למקומו
, שאף בזו נפסל הקרבן.
"
יהיה
" - עשה הכתוב למחשבת "חוץ לזמנו" ומחשבת "חוץ למקומו" הויה אחת ,
מלמד
, שעל אף שאין מחשבת פסול פוסלת אם חישב על אכילת שיעור של פחות מכזית, מכל מקום אם חישב לאכול שיעור של כחצי זית "חוץ למקומו" וחצי זית "חוץ לזמנו"
שמצטרפין
שתי המחשבות
זה עם זה
לפסול את הקרבן.
"
והנפש האוכלת ממנו
עונה תשא" - הרי זה בא למעט, שרק
אחד
מבין שני אלו הפסולין של "חוץ למקומו" ו"חוץ לזמנו" יש חיוב כרת על אכילתו,
ולא שנים
אלו.
ואיזה
שחייב עליו כרת? -
זה
"
חוץ לזמנו
", כיון
דגמר
גזירה שוה של "
עון
-
עון
"
מ
"
נותר
",
דדמי ליה
ל"חוץ לזמנו"
בז
"
ב
. כשם שבנותר חייב כרת על אכילתו, הוא הדין ב"חוץ לזמנו". ומאחר ש"חוץ לזמנו" דומה ל"נותר", ואילו "חוץ למקומו" אינו דומה לו, או דורשים את הגזירה שוה לגבי "חוץ לזמנו" ולא לגבי "חוץ למקומו".
[לעיל, בתחילת הסוגיא שלמד רבא את "חוץ לזמנו" ו"חוץ למקומו" מפסוק זה, ושאלה הגמרא מדוע העדיף לדרוש את החיוב כרת לגבי "חוץ לזמנו" הרי עדיף לדורשו לגבי "חוץ למקומו" [כיון שתיבת "ממנו" הממעטת את אחד מהם מכרת סמוכה לתיבת "פיגול" אשר ממנה למדנו "חוץ למקומו"], לא תירצה הגמרא תירוץ זה שעדיף לדרוש כרת לגבי "חוץ לזמנו" מפני שדומה לנותר בז"ב, כי עדיין לא ידעה הגמרא שהמקור לחיוב כרת הוא מ"נותר"].
אמר ליה רב פפא לרבא: לדידך
שבין "חוץ לזמנו" ובין "חוץ למקומו" נלמדים מהפסוק שבפרשת צו, הפסוק של "ואם האכל יאכל ביום ה
שלישי
"
דפרשת קדושים תהיו
-
מאי דרשת ביה
, הרי אין הוא נצרך ל"חוץ למקומו"!?
אמר ליה רבא: הפסוק ההוא
מיבעי ליה ל
למדך שמחשבת "חוץ למקומו" פוסלת רק אם חישב לאכול במקום
שיהא
"
משולש
",
ב
זריקת
דם, וב
אכילת
בשר, וב
הקטרת
אימורין
. והיינו מקום הראוי לשלושת הדברים האלו בזמן היתר הבמות, שהוא חוץ לעזרה בקדשי קדשים הנאכלים בעזרה, או חוץ לעיר בקדשים קלים הנאכלים בכל העיר, כיון שבזמן היתר הבמות היה זה מקום הראוי לכל שלשת אלו הדברים. אבל אם חישב לאכול בתוך ההיכל, שאין הוא מקום הראוי לאכילת בשר והקטרת אימורים כלל, לא נפסל הקרבן במחשבה זו .
ומקשינן:
תיפוק לי
דין זה של מקום המשולש
מקרא קמא
שבפרשת צו, שנאמר בו "אם האכל יאכל" וממנו למדנו גם פסול של "חוץ למקומו", ו
מדאפקיה רחמנא
שם את "חוץ לזמנו"
בלשון
"
שלישי
" יש לנו ללמוד מזה על "חוץ למקומו" שיהא במקום המשולש!?
ומתרצינן:
אמר רב אשי: אמריתה לשמעתה
זו
קמיה דרב מתנה
ושאלתיו שאלה זו, ו
אמר לי: אי
נבוא לדרוש
מהתם
מפרשת שמיני,
הוה אמינא
לדרוש כך: "
שלישי
" שענינו מקום המשולש, הרי הוא
פרט
, שדווקא מקום המשולש ולא מקום אחר. ואילו "
פיגול
" הרי הוא
כלל
, שמועילה מחשבה על כל מקום,
ו
נמצא ש
נעשה כלל מוסף על הפרט, ואיתרבו
בזה
שאר מקומות
, שאף בהם מועלת מחשבת המקום. לכן
קא משמע לן
תיבת "שלישי" שבפרשת צו, שלא מועילה מחשבה אלא על מקום המשולש.
תנו רבנן
: נאמר בתורה "
ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו
פיגול יהיה":
אמר רבי אליעזר כוף אזנך לשמוע
-
במחשב
באחת מארבעת עבודות הקרבן על מנת
לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר
, שנעשה הקרבן פיגול על ידי כך.
או אינו
פירוש הפסוק
אלא
כפשוטו,
באוכל מזבחו ליום שלישי
, שנעשה פיגול מחמת כן !?
אמרת
, אי אפשר לומר כן, כי האם יתכן לומר:
אחר שהוא כשר
, שנעשו כל עבודותיו כתיקונן,
יחזור ויפסל
על ידי אכילה ביום השלישי!?
אמר לו רבי עקיבא
לרבי אליעזר:
הן, מצינו בזב וזבה
, שדינם לספור שבעה ימים נקיים מזיבה ולטבול ביום השביעי, ולהיטהר.
ו
כן מצינו באשה שראתה דם ביום אחד מתוך אחד עשר יום הראויים לימי זיבתה, שדינה להיות
שומרת יום
אחד נקי מדם
כנגד יום
שראתה בו דם, ויכולה לטבול כבר בבוקר של היום ש"שומרת" בו, כיון שמקצת היום ככולו, ונחשב לה תחילת היום ככולו לענין טהרתה, והרי היא טהורה מיד לאחר טבילתה [אלא שאסור לשמש עמה במשך כל היום, שמא תראה דם בהמשך היום, ואז היא תסתור את טהרתה למפרע],
ש
שני אלו
הן בחזקת טהרה
[זב וזבה - אף קודם שמלאו שבעת ימים. שומרת יום - מיד כשטבלה],
ו
אף על פי כן,
כיון שראו, סתרו
טהרתם למפרע, ויש לזב וזבה להתחיל למנות ז' ימים מתחילה, וכמו כן בטלה טהרתה של השומרת יום למפרע, ואדם או כלים שנגעו בה באותו יום לאחר שטבלה אף קודם שראתה, הרי אלו טמאים מחמתה למפרע.
אף אתה אל תתמה על
קרבן
זה, שאף על פי שהוכשר
, שכל עבודותיו נעשו בהכשר,
שיחזור ויפסל
מחמת אכילה חוץ לזמנה. ואם כן, אפשר לפרש הפסוק כפשוטו, שאם אכל מבשר הזבח ביום השלישי, הרי זה נעשה פיגול!?
אמר ליה
רבי אליעזר לרבי עקיבא: יש לך ללמוד שהכתוב מדבר במחשב לאכול ביום השלישי, ש
הרי הוא אומר
בהמשך "לא ירצה
המקריב
",
ו
דורשים בזה ש
בשעת הקרבה הוא נפסל
, והיינו שאין הקרבתו מרצה,
ואינו נפסל ב
אכילתו ביום ה
שלישי
.
או אינו
כוונת הכתוב ה
אומר
"
המקריב
"
אלא זה כהן המקריב
במחשבת פיגול, שאינו כשר עוד לכהונה, והיינו, שמלבד מה שלמדנו פסול מחשבה, נלמד גם דבר זה -
כשהוא אומר
"המקריב
אותו
לא יחשב", ולא כתב "המקריב לא יחשב", למדנו מתיבת "אותו" למעט, ולומר,
בזבח הוא מדבר
שנפסל,
ואינו מדבר בכהן
.
בן עזאי אומר
: תיבת "אותו" כך נדרשת: "
אותו
",
מה תלמוד לומר? לפי שנאמר
"כי תדור נדר,
לא תאחר לשלמו
",
יכול אף מאחר
להביא את
נדרו
יהיה קרבנו
ב
"
לא ירצה
"?
תלמוד לומר
"
אותו
". ודורשים בזה "
אותו
", היינו פיגול,
בלא ירצה, ואין המאחר נדרו בלא ירצה
.
אחרים אומרים
: מכאן אנו למדים שמדבר הכתוב במחשב לאכול ביום השלישי, שנאמר "
לא יחשב
" והוא מיותר, שהרי כבר נאמר "לא ירצה, אלא ללמדך:
במחשבה הוא נפסל
שהיא מלשון "לא יחשב"
ואינו נפסל בשלישי
. ואמר הכתוב, המקריב אותו לא יחשב במחשבה זאת.
ומקשינן:
ובן עזאי
, שדרש מתיבת "אותו" למעט מאחר נדרו, דין זה
דבזבח הכתוב מדבר ואינו מדבר בכהן, מנא ליה?
ומתרצינן:
אי בעית אימא, נפקא ליה מדאחרים
, ממה שהוצרכנו למעט שאין הזבח נפסל מחמת אכילת ביום השלישי, יש להכריח שהפסוק מדבר על פסול הזבח, ולא על פסולו של הכהן, כי מדוע יפסל הכהן שלא חטא מחמת חטאו של האוכל ביום השלישי.
ואי בעית אימא, מדכתיב
"
לא ירצה
"
ו
לשון "
לא ירצה
",
זיבחא הוא
. ואין נופל לשון זה על פסולו של כהן.
ומקשינן:
ובן עזאי
, וכי דרשה זו של "
אותו בלא ירצה, ואין מאחר נדרו בלא ירצה
"
מהכא
מהייתור של תיבת "אותו"
נפקא?
הרי
מדאחרים נפקא
דין זה!
דתניא, אחרים אומרים: יכול יהא בכור
בהמה טהורה שמצותו ליקרב בתוך שנתו,
שעיברה שנתו
ונחשב איחור משום שנאמר בו "לפני ה' תאכלנו שנה בשנה",