Versión en texto de este daf: original y traducción
Zevajim 16a — el Talmud en español
Zevajim 16a del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Zevajim 16a
זר
, שחמור ממנו,
שאינו אוכל
בקדשי קדשים,
אינו דין שאם עבד, חילל!
שמא תאמר,
מה לבעל מום, שכן עשה בו קרב כמקריב
. שהמום פוסל בין את הכהן המקריב ובין את הקרבן הקרב, ולפיכך פסולו של בעל - מום הוא חמור ולכן הוא פוסל בעבודתו, תאמר בזר, שאין בו חומרה כזאת, ומנין שיפסל?
תשובתך,
טמא יוכיח
, שלא יתכן בו "קרב כמקריב", שהרי אין הבהמה הקרבה נטמאת כשהיא בחיים , ונמצא שפסול הטומאה יתכן רק בכהן, ובכל זאת הוא פוסל בעבודתו וכדכתיב בטמא שעבד "וינזרו - ולא יחללו!", והוא הדין שזר יפסול עבודתו.
ושמא תאמר,
מה לטמא, שכן מטמא
בטומאתו דברים אחרים, ולכן גם פוסל את הקרבן בעבודתו, תאמר בזר, שלא מצינו שהזרות תגרום פסול זרות לדבר אחר?
תשובתך,
בעל מום יוכיח
, שאינו פוסל אחרים ובכל זאת פוסל את הקרבן בעבודתו!
וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן
, בטמא ובבעל מום,
שמוזהרין
שלא לעבוד בקדשים,
ואם עבדו חיללו
את הקרבן.
אף אני אביא זר, שהוא מוזהר
שלא לעבוד,
ואם עבד, חילל!
והוינן בה:
היכן מוזהר
הזר שלא לעבוד?
אי מ
"
וינזרו
", וכדדרשינן לעיל שאיסור זה כולל גם את עבודת הזרים, כי נאמר בו "בני ישראל", אם כן תמוה, למה הוצרך תנא דבי רבי ישמעאל ללמוד פסול זר מקל וחומר מבעל מום? והרי
חילול בגופיה כתיב ביה
, כי מקרא מפורש הוא "וינזרו, ולא יחללו"!?
ומתרצינן:
אלא
, תנא דבי רבי ישמעאל למד להזהיר על עבודת זר,
מ
האמור בפרשת קרח [במדבר יח ד] בענין שמירת משמרת המקדש והמזבח על ידי אהרן ובניו - "
וזר לא יקרב אליכם
"!
ודחינן: עדיין
איכא למיפרך
על הלימוד בקל וחומר מבעל מום ומהצד השוה מטמא -
מה להצד השוה שבהן
, בבעל מום ובטמא,
שכן לא הותרו בבמה
, תאמר בזר שמותר לו להקריב בבמת יחיד , ואם כן, מנין שזר פוסל בעבודתו במקדש?
ומתרצינן:
לא תימא טמא יוכיח, אלא אימא אונן יוכיח
, ועליו דרשו מקרא [להלן] שאם עבד חילל.
ומקשינן:
מה לאונן
, שפסולו חמור,
שכן
הוא אסור
ב
אכילת
מעשר
שני [שנאמר "לא אכלתי באוני ממנו"], תאמר בזר, שמותר לאכול במעשר שני?
ומתרצינן:
בעל מום יוכיח
שהוא מותר במעשר שני ובכל זאת פוסל בעבודתו.
וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן
בבעל מום ובאונן -
שמוזהרין
מלעבוד ואם עבדו חיללו, אף אני אביא זר שהוא מוזהר מלעבוד ואם עבד חילל.
ומקשינן:
הכא נמי לפרוך: מה להצד השוה שבהן, שכן לא הותרו
בעל מום ואונן
בבמה
. תאמר בזר, שהותר בבמה!?
מתקיף לה רב סמא בריא דרבא
על הפירכא "מה להצד השוה שבבעל מום ואונן שאסורין בבמה":
ומאן לימא דאונן אסור
לעבוד
בבמה? דלמא שרי
לאונן לעבוד
בבמה?
שהרי לקמן למדו אזהרה לאונן שלא יעבוד מהכתוב "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל", ושמא רק במקדש הוזהר שלא לעבוד, אך בבמה מותר לו?! ואם כן, אי אפשר לפרוך מה להצד השוה שאסור בבמה.
רב משרשיא אמר
: דין זה שזר מחלל בעבודתו
אתיא
מ
קל וחומר מ
כהן העובד כשהוא
יושב
, שמחלל בכך את עבודתו [ודין יושב נדרש לקמן בפירקין]:
ומה
כהן
יושב, שאוכל
קדשים בשעה שהוא יושב,
אם עבד
בישיבה
חילל, זר
החמור ממנו,
שאינו אוכל
קדשים,
אינו דין שאם עבד חילל!?
ומקשינן:
מה ליושב, שכן
הוא
פסול לעדות
כשהוא יושב, ולפיכך פסולו חמור ופוסל בקרבן, תאמר בזר שאינו פסול לעדות!?
ומתרצינן: אפשר להוכיח בקל וחומר
מיושב תלמיד חכם
, שכשר להעיד אפילו כשהוא יושב .
ודחינן: עדיין יש ליפרוך:
מה לשם
"
יושב
"
שכן
מצינו שהוא
פסול לעדות
במי שאינו תלמיד חכם, וכיון ששמו של פסול "יושב" הוא חמור, אי אפשר ללמוד ממנו בקל וחומר לזר ואפילו לא מיושב תלמיד חכם שכשר לעדות.
ומתרצינן: רב משרשיא חומרא של "
ש?ם יושב
"
לא פריך! ו
עוד, גם
אם תמצא לומר
שרב משרשיא שם יושב
פריך
, עדיין
אתיא
זר
מיושב ומחדא מהנך
[אונן או טמא או בעל מום], בלימוד של הצד השוה, שהרי באלו אין את החומרא של "שם יושב".
והוינן בה:
ויושב דכשר בבמה, מנלן?
שהרי רב משרשיא למד שזר פסול דוקא מיושב, משום שאין ללמוד מבעל מום או אונן או טמא, כי פסולם נוהג גם בבמת יחיד, בעוד שזר כשר בבמת יחיד, ואם כן, צריך לברר מנין לרב משרשיא שיושב כשר בבמה?
ומתרצינן:
אמר קרא
בחיוב עמידה "
לעמוד לפני ה
',
לשרתו
", ללמד שרק במקדש, שהוא מקום הנקרא "
לפני ה
'", שם צריך לעמוד,
ולא
"
לפני במה
"!
שנינו במשנה: כל הזבחים שקבל דמן
אונן
פסל!
מנלן
דאונן פוסל את הקרבן בעבודתו?
דכתיב
בכהן גדול אונן "
ומן המקדש לא יצא ולא יחלל
", שאם רצה הרי הוא מקריב קרבן בלא לחלל -
הא
כהן
אחר
, הדיוט,
שלא יצא
מהמקדש אלא עבד עבודת הקרבנות,
חילל
אותם בעבודתו באנינות!
רבי אלעזר אמר: מהכא
למדנו שאונן מחלל עבודתו, דכתיב בפרשת שמיני, במענה שענה אהרן הכהן למשה רבינו על שאלתו מדוע נשרף שעיר החטאת ביום השמיני למילואים ולא נאכל "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה', ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאתי היום, הייטב בעיני ה'?"
ומתשובתו של אהרן למשה אנו למדים ששאלתו של משה לאהרן היתה - האם בגלל שאלעזר ואיתמר הקריבו את החטאת כשהם אוננים על מיתת נדב ואביהוא נפסל הקרבן ולכן נשרף? ועל כך השיב אהרן: וכי
הן הקריבו?
והרי
אני הקרבתי!
שרק אני כשר לעבודה הזאת בתור כהן גדול. שאמרת לי "ועשה את קרבן העם", וכיון שאני כהן גדול, הריני מקריב גם כשאני אונן והקרבן כשר , ואם כן, לא זוהי הסיבה לשריפת שעיר החטאת, אלא משום שהיינו כולנו אוננים, ואונן אסור לאכול קדשים משום המצוה לאכלם בשמחה, ואונן אינו שמח.
ודייקינן:
מכלל, דאי אינהו
, אלעזר ואיתמר
אקריב
כשהם אוננים,
שפיר אישתרוף
החטאת, ומשום שחיללוה בעבודתם באנינות. ומוכח שאונן מחלל בעבודתו! והוינן בה:
ורבי אלעזר, מאי טעמא לא אמר
כמו שאמרו לעיל, שהמקור שאונן מחלל עבודה נלמד
מ
"
ומן המקדש לא יצא
ולא יחלל", שמשמעותו כי אחר שלא יצא ועבד חילל!?
אמר לך
רבי אלעזר:
מי כתיב
"
הא אחר שלא יצא חילל
"? שמא באמת גם כהן הדיוט שעבד באנינות אינו מחלל, אלא שהוצרך הכתוב להשמיענו שאפילו כהן גדול לא פוסל, שלא נאמר שמפני חשיבותו וקדושתו המיוחדת הוא פוסל כשעובד באנינות .
עוד הוינן בה:
ואידך
, הלשון הראשון, שלמד פסול אונן מ"ומן המקדש לא יצא ולא יחלל",
מאי טעמא לא אמר
כרבי אלעזר, שהמקור הוא
מ
"
הן הקריבו
"?
ומתרצינן:
קסבר, מפני טומאה נשרפה
אותה החטאת ולא מפני אנינות, שלא היה כלל דין ודברים בין משה ואהרן על נושא האנינות.
דבי רבי ישמעאל תנא
: פסול אונן
אתיא בקל
וחומר מבעל מום -