Zevajim 14a — el Talmud en español

כל

קרבן

שאינו

מתן דמו

על מזבח החיצון כשלמים

[שמהם נלמד דין פיגול],

אין בו משום פיגול

כלל!?

אלא

, בהכרח, שלא נחלקו הברייתות אם אפשר לפגל בהולכה או לא, ובאמת

הא והא

, שתי הברייתות הן כדעת

רבנן

, הסוברים שמפגלין בהולכה.

ולא קשיא

-

כאן בחטאות החיצונות

, אין טבילת אצבע מפגלת בהן, כי אין בהן עבודה של טבילת אצבע בדם, שהרי נאמר בהן "ולקח", ולא כחטאות הפנימיות שנאמר בהן "וטבל". וכיון שבחטאות החיצוניות אין דין "טבילת אצבע" בדם אלא רק "לקיחת הדם" באצבע כדי לתתו על המזבח, לפיכך אין מחשבת פיגול בטבילת האצבע מפגלת.

כאן בחטאות הפנימיות

, שטבילת האצבע בדם היא חלק מהעבודה האמורה בהן, שנאמר בהן "וטבל", לפיכך טבילת האצבע במחשבת פיגול מפגלת בהן, כדין מחשבת פיגול בהולכה.

ומקשינן: איך יתכן לומר שהברייתא הסוברת שטבילת אצבע אינה מפגלת עוסקת בחטאות החיצונות? והלא בחטאות החיצוניות

פשיטא

שאין טבילת אצבע מפגלת,

דהא לא כתיב בהו

"

וטבל

", וכיון שטבילת האצבע אינה מכלל העבודה האמורה בהן, אין צורך להשמיענו שאינה מפגלת?

ומתרצינן: אף על פי שלא נאמר בחטאות החיצונות "וטבל",

איצטריך

התנא להשמיענו שאינה מפגלת, כי

סלקא דעתך אמינא, הואיל וכתיב

בחיצוניות "

ולקח

הכהן מדמה באצבעו", משמע שצריך הכהן בעצמו לקחת מהדם באצבעו,

ואי אתי קוף

ויטול מן הדם

ורמי ליה אידיה

[ויתנו על אצבע הכהן], אין הכהן יכול ליתנו על גבי המזבח, אלא

בעי

הכהן

למשקל

בעצמו מן הדם

זימנא אחרינא

, כדי שתהיה הלקיחה נעשית באצבעו של הכהן. וכיון שלא תיתכן לקיחת הכהן באצבע מבלי שיטבול את אצבעו בדם,

אימא כמאן דכתיב

"

וטבל

"

דמי

, שהרי הטבילה היא חלק בלתי נפרד של הלקיחה, לכן

קא משמע לן

הברייתא שאין הטבילה נחשבת בכלל הלקיחה, ולפיכך אין בה דין פיגול, כי

להכי לא כתיב

בפירוש בחטאות החיצונות "

וטבל

" כמו שאמר הכתוב בחטאות הפנימיות, אלא נאמר בהן "ולקח", כדי ללמדנו

דמשמע הכי ומשמע הכי

, שיש כאן שני לימודים, האחד, שאין הטבילה בדם בחטאת החיצונית משום עבודה, ומאידך, שצריך הכהן לטבול באצבעו ולא על ידי קוף. והיינו, ממה שהקפידה התורה בחטאות החיצוניות לשנות את לשון ה"טבילה" האמורה בחטאות הפנימיות ללשון "לקיחה", נשמע שאין הטבילה חשובה עבודה בחטאת חיצונה, אך מאידך גם נשמע, שהכהן צריך לקחת בעצמו את הדם, ולא שיקחנו הקוף ויתנו על ידו.

שנינו במשנה:

רבי שמעון מכשיר

במחשב שלא לשמה

בהילוך

.

אמר רבי שמעון בן לקיש: מודה רבי שמעון בהולכת דם חטאות הפנימיות שמחשבה

פסולה

פוסלת בהן, הואיל

והיא

עבודה שאי אפשר לבטלה

. שהרי כל טעמו של רבי שמעון שאין פוסלת מחשבה פסולה בשעת הילוך בחטאות החיצוניות, הוא משום שההולכה היא עבודה שאפשר לבטלה, כששוחט סמוך למזבח, ודבר זה לא יתכן בחטאות הפנימיות, לפי שאין דרך לשחוט בהיכל.

ומקשינן:

והאמר רבי שמעון, כל

מתן דמים

שאינו

ניתן

על מזבח החיצון, כ

דם

שלמים

שניתן על מזבח החיצון,

אין חייבין עליו משום פיגול

. והניחה עתה הגמרא, שהוא הדין למחשבת שלא לשמו, שאינה פוסלת אלא אם חישב בשעה שנתן את הדם על מזבח החיצון, ולא אם חישב בשעת מתן דמים בפנים ההיכל!

ומתרצינן:

אמר רבי יוסי ברבי חנינא

: מה שאמר רבי שמעון שאין חייבין על מחשבת פיגול בשעת מתן דמים בפנים, אין כוונתו אלא ביחס לאכילת בשר הקרבן [שאין חייבין על אכילתו כרת כדין פיגול, אלא אם חישב בקרבן שמתן דמו על מזבח החיצון], אבל

מודה היה

רבי שמעון

לפסול

מהקרבה גם אם חישב חוץ לזמנו בחטאות הפנימיות

מקל וחומר

ממחשבת שלא לשמו, שנוהגת בין בחוץ ובין בפנים -

ומה

מחשבת

שלא לשמן, שהוכשרו בשלמים

[שאין מחשבת שלא לשמה פוסלת בשלמים],

פסול בחטאת

, ואפילו בפנים.

מחשבת

חוץ לזמנו, שפוסל

אפילו

בשלמים, אינו דין שיפסול בחטאות

, ואפילו בפנימיות? !

אשכחן

מחשבת

חוץ לזמנו

שפוסלת בפנים. מחשבת

חוץ למקומו, מנלן

שפוסלת גם בפנים? שהרי מחשבת חוץ למקומו נאמרה בפרשת שלמים, ומנלן ללמוד שפוסלת בחטאות בפנים, כאשר בשלמים אין עבודת פנים?

ו

אי

, ואם תרצה ללמוד מחשבת חוץ למקומו במה מצינו

מ

מחשבת

חוץ לזמנו

, הרי יש ליפרוך,

מה לחוץ לזמנו

שפסולו חמור,

שכן

חייבים על אכילת בשר הקרבן שהתפגל

כרת

, תאמר בחוץ למקומו, שהקרבן רק נפסל, אך אין חייבים על אכילתו כרת.

ו

אי

תרצה ללמוד מחשבת חוץ למקומו בקל וחומר

משלא לשמו

, [כשם שלמדנו מחשבת חוץ לזמנו בקל וחומר משלא לשמו], יש לפרוך, מה שלא לשמו, שהוא חמור יותר,

שכן

הוא

נוהג

אפילו כשמקריבים

בבמה

[בקרבן שקרב בבמת יחיד בשעת היתר הבמות], תאמר בחוץ למקומו, שאינו פוסל בבמה, שהרי בשעת היתר הבמות, מקומו הוא בכל מקום בעולם.

ומתרצינן: המקור לפסול הולכה בחטאות הפנימיות על ידי מחשבת חוץ למקומו נלמד בקל וחומר ממחשבת שלא לשמה: ומה שלא לשמה, שכשר בשלמים, פוסל בחטאת אפילו בפנים. חוץ למקומו, שפוסל בשלמים, אינו דין שיפסול בחטאת בפנים. ואין לפרוך שמחשבת שלא לשמו חמורה שנוהגת אפילו בבמה, כי פסול

שלא לשמו, במאי נוהג?

-

בפסח ובחטאת

בלבד. והרי

פסח וחטאת

-

בבמה לא קרבי

, ונמצא שאין פסול שלא לשמו פוסל בבמה כלל!

ואיבעית אימא

, אכן המקור לפסול במחשבת חוץ למקומו נלמד ממחשבת חוץ לזמנו, ולא תיפרוך מה לחוץ לזמנו שחייבים על אכילתו כרת, כי לימוד זה אינו נלמד בלימוד של "מה מצינו", אלא

היקשא הוא

, שהוקש דין חוץ למקומו לחוץ לזמנו, ועל היקש אין פירכא.

וכך הוא ההיקש בין חוץ למקומו לחוץ לזמנו: כתיב "ואם אכל יאכל ביום השלישי, לא יחשב, פיגול יהיה". ודרשינן: "

שלישי

",

זה

המחשב

חוץ לזמנו

, שחשב לאוכלו ביום השלישי. ולפיכך לא יחשב הקרבן אלא יפסל, ויתור הכתוב "

פגול

יהיה" בא ללמדנו,

זה

המחשב

חוץ למקומו

, שגם הוא נפסל.

אמר רבא

: מה שאמרו שרבי שמעון מודה שמחשבה פוסלת בהולכה שאי אפשר לבטלה, היינו דוקא באופנים מסוימים, התלויים בכמה פרטי דינים:

א.

אם תימצי לומר דרבי שמעון סבר ליה כ

רבי אלעזר

בריה, דאמר

, איזהו "צפון" העזרה שכשר לשחיטת הזבחים? - כל השטח הצפוני של העזרה אשר

בין האולם ולמזבח

נחשב "

צפון

", וראוי לשחוט בו.

הרי נמצא שאפשר לשחוט את החטאות הפנימיות בצפון העזרה אפילו בסמוך לאולם, כי גם מקום זה נקרא צפון. ולפיכך

אין מחשבה

פסולה

מועלת

[מועילה] לפסול

בהולכת

דם

חטאות הפנימיות

בשעה שמוליך את הדם בעזרה, שהרי אפשר לבטל את ההולכה הזאת, על ידי שישחוט את החטאת בסמוך לאולם.

ולפיכך, אין מחשבה פוסלת בהולכה אלא אם חושב אותה בשעת הילוכו עם הדם

מפתח אולם ולפנים

, שאין שוחטין בפנים, ואי אפשר מבלעדי הולכה זאת .

ב.

ואם תימצי לומר סבר לה

רבי שמעון

כרבי יהודה, דאמר

"

תוך עזרה מקדש

", והיינו שכל רצפת העזרה שבין האולם למזבח קדושה בקדושת המזבח, וראויה היא להקטיר עליה חלבים כמו על מזבח החיצון, נמצא שאם בא לחשוב מחשבת פסול בהולכת הבזיכין של קטורת [שהיו נתונים על השולחן בהיכל, וביום השבת היה הכהן מורידם ומקטירם על מזבח החיצון],

אין מחשבה

של פסול

מועלת בהולכת סילוק בזיכין

, לא בשעה שהולך בפנים ההיכל, שהרי אפשר להניח את השולחן עם הבזיכין בסמוך לפתח ההיכל, ונמצא שההולכה בהיכל אינה מחויבת המציאות, וכמו כן לא בשעה שמוליך בעזרה, כי ההולכה בעזרה גם היא אינה מחוייבת, שהרי אפשר להקטיר על רצפת העזרה מיד עם צאתו מהאולם שבין ההיכל לעזרה.

אלא

אימתי מועלת מחשבת פסול בהולכת הבזיכין - רק אם חישב בהליכתו באולם, שהוא בין ההיכל ובין העזרה, ואי אפשר להניח בו את השולחן, וכמו כן אין רצפתו קדושה בקדושת מזבח, ולפיכך הולכת הבזיכין בו היא הולכה שאי אפשר להמנע ממנה. והולכה זו היא

מפתח היכל

הנפתח לאולם,

ולחוץ

, דהיינו בשעת ההולכה בשטח האולם עצמו בלבד, ששטח האולם אינו קדוש בקדושת המזבח ואי אפשר להקטיר בו, ומאידך אי אפשר לערוך בו את לחם הפנים והבזיכין.

ג.

ואם תמצא לומר סבר

רבי שמעון

קדושת היכל ו

קדושת

אולם חדא היא

, ואפשר להניח את השולחן גם באולם, נמצא שגם ההולכה באולם עצמו אינה מחוייבת, כי ניתן להניח את השולחן סמוך לפתח האולם ולחוץ, ולפיכך

אין מחשבה מועלת

בהילוך הבזיכין אלא

מפתח האולם

[שבין האולם ולעזרה]

ולחוץ

.

והיינו בתוך חמשת אמות שבעובי הכותל שבו מצוי הפתח שבין האולם לעזרה. כי מקום עובי הפתח אין קדושתו כהיכל, ואין ראוי להניח בו את השולחן, וגם אינו כעזרה, שאי אפשר להקטיר על רצפתו, ולפיכך אי אפשר לבטל את ההולכה שבעובי הכותל, ולכן מחשבת פסול מועילה בה.

ד.

ואם תימצי לומר

שאפילו

תוך הפתח

שבין האולם לעזרה הרי הוא

כלפנים

, וניתן להניח בו את השולחן, ונמצא שאפשר ליטול את הבזיכין היישר מן השלחן ולהניחם על רצפת העזרה,

אין מחשבה מועלת אפילו

אם פוסע

פסיעה אחת, אלא בכדי הושטת ידו

מהשלחן אל רצפת העזרה, כי רק הושטה זו נחשבת כהולכה שאי אפשר לבטלה, ולפיכך רק בה מועילה מחשבת פסול.

ה.

ואם תימצי לומר סבר

רבי שמעון

הולכה שלא ברגל

, כגון הושטת הבזיכין בידו,

לא שמה הולכה

, נמצא ש

אין מחשבה

בהולכת בזיכין

מועלת כלל

, ולעולם לא יפסלו הבזיכין על ידי מחשבת פסול בשעת הולכתם!

אמר ליה אביי לאמוריה דרב חסדא

-

בעי מיניה מרב חסדא: הולכה בזר

, מהו? כשרה או פסולה?

אמר ליה: כשרה, ומקרא מסייעני

, שנאמר "

וישחטו את הפסח

.

ויזרקו הכהנים

[את הדם שלקחו]

מידם

[של השוחטים, שהוליכו את הדם אל הכהנים],

והלוים מפשיטים

". והרי השוחטין היו זרים, כי שחיטה כשרה בזר, ומוכח מהולכת השוחטים שהולכה כשרה בזר.