Zevajim 118b — el Talmud en español

הוא ממה ש

אמר קרא

"

ועלה הגבול מזרחה תאנת שילה".

ודרשינן "תאנת" מלשון "תאניה ואניה".

מקום שכל הרואה אותו מתאנח עליו,

לפי שנזכר

על אכילת קדשים שלו

, שהיתה שם במקום שממנו רואין שילה .

רבי אבהו אמר

: המקור לכך הוא ממה ש

אמר קרא "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין",

ודרשינן,

עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלה,

אשת אדוניו,

תזכה ותאכל בקדשים כמלא עיניה שלה,

בשילה, שהיא בנחלת יוסף. ולמד שתיבת "פורת" היא מלשון פריה ורביה, שנתרבה לו מקום אכילה על ידי ה"עין".

רבי יוסי ברבי חנינא אמר

: המקור ל"כל הרואה" הוא ממה שנאמר ביוסף "

ורצון שוכני סנהפ, ודרשינן,

"ורצון" היינו

עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלה, תזכה ותאכל

קדשים

בין

גבולות שאר השבטים

השנואין שלה

ששנאו את יוסף, דהיינו בכל הרואה את שילה אף שהוא בנחלת שאר שבטים.

תנא: "רואה"

את שילה

שאמרו

שאוכלין שם קדשים קלים היינו דוקא

כל שרואה ואין דבר מפסיק

בינו לשילה שעל ידי זה אינו רואה, אף שאינו רחוק כל כך ואילולי דבר המפסיק אפשר היה לראות.

אמר ליה רבי שמעון בן אליקום לרבי אלעזר: אסברה לי,

הראני דוגמא לדבר.

אמר ליה

רבי אלעזר:

כגון בי כנישתא דמעון

, משם היו רואין את שילה שלא היה מפסיק כלום ביניהם .

אמר רב פפא: "רואה" שאמרו, לא

דוקא כ

שרואה

משם את שילה

כולו, אלא אפילו

מקום שרואה

מקצתו

של שילה כשר הוא לאכילת קדשים קלים .

בעי רב פפא

: מקום שאם הוא

עומד

שם

רואה

את שילה, אבל כשהוא

יושב אינו רואה, מאי

דינו לאכילת קדשים קלים?

בעי רבי ירמיה

: כשהוא

עומד על שפת הנחל רואה

הוא את שילה, וכשהוא

בתוך הנחל אינו רואה, מאי

דינו? ומסקינן:

תיקו!

כי אתא רב דמי אמר: בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל: בשילה, ונוב וגבעון

196 , ובית עולמים, ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין

, שכולן היו בחלקו,

שנאמר

אצל בנימין "

חופף עליו כל היום"

, ודרשינן,

כל חפיפות

של השכינה

לא יהו אלא בחלקו של בנימין

197 .

אזיל אביי, אמרה

את דברי רב דימי

קמיה דרב יוסף.

אמר

רב יוסף:

חד ברא הוה ליה לכילייל

, אביו של אביי,

ולא מיתקן,

כי אי אפשר לומר כדבריו שכולן היו בחלק בנימין,

והכתיב "ויטש את משכן שילה", וכתיב

שם "

וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר"

, ומוכח ששילה היתה בחלקו של יוסף?

אמר רב אדא בר מתנא: מאי קא קשיא ליה

לרב יוסף?

דלמא שכינה

היתה בשילה

בחלק בנימין, וסנהדרין בחלק יוסף,

ולכן כתיב "באהל יוסף", שמקום מושב הסנהדרין הוא סמוך למקדש,

כדרך שמצינו בבית עולמים,

שהיתה

שכינה בחלק בנימין וסנהדרין

היו

בחלק יהודה.

אמר ליה

רב יוסף לרב אדא:

הכי השתא!

אינו דומה זה לזה, כי

התם,

בבית עולמים,

מיקרבן נחלות

של יהודה ובנימין

גבי הדדי,

ואפשר לפרש שהסנהדרין היו סמוך למקום המקדש. אך

הכא

בשילה,

מי מקרבן

שילה לסוף נחלת בנימין?, ואיך נפרש שהמקדש סמוך לנחלת יוסף?

ומתרצינן:

אמרי, הכא נמי,

בשילה,

מקרבן

שילה ונחלת יוסף.

כדאמר רבי חמא ברבי חנינא

לגבי בית עולמים:

רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה, ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי.

והיה בנימין הצדיק

צופה ברוח הקדש שכן עתיד להיות, ו

מצטער עליה לבלעה

את הרצועה לחלקו.

הכא נמי

בשילה,

רצועה

היתה יוצאת

מחלקו של יוסף לחלקו של בנימין,

ומגיעה עד שילה, וכך היתה קרובה שילה שהיתה בחלק בנימין לנחלת יוסף ששם היו הסנהדרין,

והיינו דכתיב "תאנת שילה"

, על שם שהיה בנימין מתאונן על הרצועה .

כתנאי!

דרשתו של רב דימי מ"חופף עליו כל היום", שבכל המקומות ששרתה שכינה היה בחלקו של בנימין, שנויה היא במחלוקת תנאים.

דתניא:

"חופף עליו" זה מקדש ראשון, "כל היום" זה מקדש שני, "ובין כתפיו שכן" אלו ימות המשיח,

שבכל אלו בלבד שרתה שכינה בחלק בנימין, אך לא בשילה ונוב וגבעון. וברייתא זו אינה סוברת רב דימי.

רבי אומר: "חופף עליו" זה העולם הזה,

וכולל כל מקום ששרתה שכינה, ואף שילה ונוב וגבעון בכלל, והיינו כרב דימי.

"

כל היום" אלו ימות המשיח. "ובין כתפיו שכן" זה העולם הבא

200 . תנו רבנן

: נאמר [במלכים א ה, ו] שבנין הבית הראשון נבנה אחר ארבע מאות ושמונים שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים. ונמצא כי

ימי אהל מועד שבמדבר

-

ארבעים שנה חסר אחת.

ימי אהל מועד שבגלגל

-

ארבע עשרה

שנה.

שבע שכבשו ושבע שחלקו.

ימי אהל מועד שבנוב וגבעון

-

חמשים ושבע

שנים.

נשתיירו לשילה

מתוך ארבע מאות ושמונים שנה,

שלש מאות ושבעים

שנה

חסר אחת.

ומבארת הגמרא את דברי הברייתא:

"

ימי אהל מועד שבמדבר ארבעים חסר אחת", מנלן?

דאמר מר: שנה ראשונה

לצאתם ממצרים

עשה משה את המשכן,

שנה

שניה הוקם המשכן ושלח משה מרגלים!

ומכאן שימי אהל מועד שבמדבר היו משנה שניה עד סוף ארבעים שנה שהיו במדבר, דהיינו ארבעים חסר אחת.

עוד שנינו בברייתא: "ימי אהל מועד

שבגלגל ארבע עשרה שנה, שבע שכבשו ושבע שחלקו".

מנלן?

ומבארינן: שבע שכבשו נלמד ממה

דקאמר כלב

בשעת חלוקת הארץ כשבא לתבוע את חברון שהובטחה לו על ידי משה, "

בן ארבעים שנה אנכי בשלוח משה עבד ה' אותי מקדש ברנע לרגל את הארץ ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי". וכתיב

שם "

ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה".

כי עבריה

כלב

לירדן בר כמה הוי? בר שבעין ותמני,

שהרי עברוהו שלשים ושמונה שנה אחרי שלוח המרגלים שהיתה בשנה שניה [ואז היה כלב בן ארבעים],

וקאמר

עכשיו בשעת חילוק "

בן חמש ושמונים שנה", הרי שבע

שנים נשתהו מעברם את הירדן עד עתה,

שכבשו

בהן את הארץ.

ושבע שחלקו, מנלן?

איבעית אימא

סברא היא,

מדשבע שנה כיבשו, שבע

שנים נמי

חלקו.

ואיבעית אימא: מדלא משכחת לה

ביאור בדברי יחזקאל "בראש השנה בעשור לחדש

בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר

היתה עלי יד ה'" אלא אם נאמר שחלקו שבע שנים.

וכך הוא החשבון: הרי אותה שנה היתה שנת היובל, שראש השנה שלה [דהיינו תחילת דיני היובל] הוא בעשור לחדש, ואם נאמר כי שבע שנים חלקו וביחד עם שבע שכבשו הם ארבע עשרה שנה, יוצא החשבון נכון, לפי שהבית נחרב בשנת שלשים ושש ליובל, וארבע עשרה שנה אחר כך, דהיינו ביובל, היה דבר ה' ליחזקאל.

כיצד? מיציאת מצרים עד בנין הבית ארבע מאות ושמונים שנה. ואם נפחית מזה ארבעים שנה שבמדבר, שלא נהג בהם יובל, ונוסיף ארבע מאות ועשר שנה שבהם עמד הבית, הרי ביחד שמונה מאות וחמשים שנה, שהם שבע עשרה יובלות שלמים. ואם נפחית מזה עוד ארבע עשרה שנה של כבוש וחילוק, שלא נהג אז עדיין היובל עד לאחר ירושה וישיבה, נמצא שהבית נחרב ארבע עשרה שנה קודם השלמת היובל.

עוד שנינו בברייתא: "ימי

אהל מועד שבנוב וגבעון חמשים ושבע

שנה".

מנלן?

ומבארינן:

דכתיב

במות עלי כשנשבה הארון "

ויהי כהזכירו את ארון האלקים

... ויפול ... וימת".

ותנא: כשמת עלי הכהן חרבה שילה,

ובאו להם לנוב.

כשמת שמואל הרמתי חרבה נוב, ובאו לגבעון!

ומכאן שהארון נשבה באותו זמן שחרבה שילה.

וכתיב "ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים

[שנתנוהו שם אחר שהחזירוהו פלשתים לאחר שנשבה]

וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה'".

הני עשרים שנה

כך הוא פירוטן:

אחת עשרה שנה שמלך שמואל בעצמו

אחר שמת עלי

(ושנה

אחת

שמלך שמואל ושאול

ביחד),

ושתים שמלך שאול

לבדו,