Zevajim 113b — el Talmud en español

ומקשינן לריש לקיש:

ואי

מודה אתה ד

אפנו

מתי מבול

הא איפני

כולם, אם כן למה אמרת שארץ ישראל אינה בדוקה?

ומתרצינן:

נהי דאיפני

מתי מבול

מירושלים, מכולה ארץ ישראל לא איפני!

ופרה אדומה הרי נעשית מחוץ לירושלים, ולכן צריך להכין לה מקום בדוק שלא היו בו מתי מבול.

איכא דאמרי: איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן

מברייתא דלעיל: "

איה מתי מבול איה מתי נבוכדנצאר". מאי לאו,

שוין הן. ו

מדהני

מתי נבוכדנצאר

הוו, הני נמי

מתי מבול

הוו

בארץ ישראל, ואיך אמרת שארץ ישראל לא היו בה מתי מבול? [וטענת רבי יהושע היתה שפינו את המתים מירושלים, אך שאר הארץ אינה בדוקה].

השיב רבי יוחנן:

מידי אריא!?

וכי שוין הן,

הא כדאיתיה, והא כדאיתיה!

מתי נבוכדנצאר אמנם היו ופינום, אבל מתי מבול מעולם לא היו בארץ ישראל.

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן

: נאמר במבול "

מכל אשר בחרבה מתו".

ומשמע שמתו בכל מקום גם בארץ ישראל.

בשלמא לדידי, דאמינא ירד מבול לארץ ישראל, משום הכי מתו. אלא לדידך, אמאי מתו

בארץ ישראל, הלא בארץ ישראל לא היה המבול?

השיב רבי יוחנן: אותן שבארץ ישראל

מתו מהבלא,

כי אף שלא ירד שם המבול, הגיע לשם ההבל [אך בכל זאת ארץ ישראל בדוקה היא כי מתים אלו נקברו אחר כך בבית קברות, ואין לחוש לטומאה אלא בשאר ארצות שירד המבול ונשקעו המתים בטיט].

ומצינו שהיה הבל רב במבול,

כדרב חסדא. דאמר רב חסדא: ברותחין קלקלו

דור המבול,

וברותחין נדונו,

שהיו מי המבול רותחין, והגיע הבל מהם לארץ ישראל.

ומבאר רב חסדא:

ברותחין קלקלו

-

בשכבת זרע, וברותחין נדונו, דכתיב הכא

במבול "

וישכו המים", וכתיב התם

באחשורוש "

וחמת המלך שככה".

ונשמע מזה לזה, כשם שמצינו אצל אחשורוש "שככה" לגבי רתיחת הכעס כך נבאר גם במבול ששככו המים מרתיחתן, ומשמע שעד עתה היו רותחים.

איכא דאמרי, איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש

: נאמר במבול "

מכל אשר בחרבה מתו". בשלמא לדידי, דאמינא לא ירד מבול לארץ ישראל, משום הכי

נאמר "בחרבה", ד

הוי חרבה

בעולם, והיא בארץ ישראל.

אלא לדידך, מאי "חרבה"?

הלא לא היה מקום שהיה יבש ממי המבול? השיב ריש לקיש: הכוונה ל

חרבה, שהיתה מעיקרא

קודם המבול, והיינו שבמבול מתו כל מי שהיה קודם בחרבה.

ומבאר ריש לקיש:

ואמאי קרי ליה "חרבה"?

ומה נוסף לנו בפסוק "כל אשר בחרבה מתו" והרי כבר נאמר "ויגוע כל בשר הרומש על הארץ" [ולרבי יוחנן ניחא, שבפסוק זה התחדש כי אפילו בארץ ישראל שהיתה חרבה מתו] .

חידוש הפסוק הוא

כדרב חסדא. דאמר רב חסדא: בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים,

שנאמר "מכל אשר בחרבה מתו", ולא דגים שבים!

והוינן בה:

בשלמא למאן דאמר לא ירד מבול לארץ ישראל, היינו דקם

עמד

רימא,

הראם, שמפני גודלו אינו יכול ליכנס לתיבה,

התם

, בארץ ישראל שהיתה חרבה, וכך ניצול מהמבול [זכר ונקבה] ולא נכחד מינו מן הארץ .

אלא למאן דאמר ירד

המבול לארץ ישראל,

רימא, היכא קם?

היכן עמד הראם ואיך ניצול מהמבול!?

ומתרצינן:

אמר רבי ינאי: גוריות

, כשהם קטנים,

הכניסו

אותם

בתיבה.

ומקשינן:

והאמר רבה בר בר חנה,

לדידי חזי לי אורזילא דרימא,

עופר הראם,

בת יומא

ביום שנולד,

והוי

גודלו

כהר תבור, והר תבור כמה הויא

גודלו?

ארבעין פרסי.

ו

משכיה דצואריה,

אורך צוארו של אותו ראם

תלתא פרסי

היה.

בי מרבעתא דרישא

מקום רביצת ראשו שיעורו

פרסא ופלגא. רמא ככא,

הטיל גלל לירדן,

וסכר ירדנא

סתם את הילוך מימיו.

וכי מאחר שאפילו בן יומו כל כך גדול הוא, איך הכניסו לתיבה? ומתרצינן:

אמר רבי יוחנן

: רק את

ראשו

של הראם הקטן

הכניסו לתיבה.

ומקשינן:

והאמר מר

רבה בר בר חנה לעיל שגודל

מרבעתא דרישא, פרסא ופלגא,

וגדול בהרבה מכל התיבה?

ומתרצינן:

אלא, חוטמו

בלבד

הכניסו לתיבה

כדי שיוכל לנשום, ועמד ברגליו על הארץ ולא טבע במים מפני גובהו.

ומקשינן: למה הוצרך רבי יוחנן לתרץ כיצד הכניסו את הראם לתיבה?

והאמר רבי יוחנן: לא ירד מבול לארץ ישראל,

ואם כן היה יכול לעמוד הראם שם?

ומתרצינן: רבי יוחנן

לדברי ריש לקיש קאמר

, שירד מבול בארץ ישראל, ובהכרח שהראם ניצול בתיבה, אבל רבי יוחנן לשיטתו באמת אינו צריך לכל זה.

ומקשינן: וכי מה הועילו בזה שהכניסו חוטמו לתיבה?

והא קסגיא תיבה,

התיבה היתה מהלכת על פני המים ממקום גבוה למקום נמוך, וחוטמו נשמט מן התיבה ומת?

ומתרצינן:

אמר ריש לקיש: קרניו קשרו בתיבה

שלא ישמט החוטם מן התיבה.

ומקשינן:

והאמר רב חסדא: אנשי דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נדונו,

ואם כן הרי נמלג הראם במים הרותחין, ומת?

ומתרצינן:

ולטעמיך,

אם נדונו ברותחין,

תיבה, היכא סגיא?

והרי הזפת שהיה לה מבית ומחוץ היה נמס ברותחין?

ועוד, עוג מלך הבשן

שפלט מן המבול,

היכא קאי

שלא מת מהרותחין?

אלא

על כרחנו לומר,

נס נעשה להם שנצטננו

המים

בצידי התיבה,

ושם עמדו עוג מלך הבשן והראם, והזפת לא נמס .

והוינן בה:

ולרבי שמעון בן לקיש,

למה היו צריכין לבדוק מקום שריפת הפרה שמא נשארו שם מתי המבול?

נהי נמי דירד מבול לארץ ישראל,

מכל מקום,

הא לא פש תמן מיתא?

שכל המתים נסחפו מארץ ישראל לבבל שנמוכה ממנה.

דאמר ריש לקיש: למה נקרא שמה

של בבל "

מצולה"?

משום

שכל מתי מבול נצתללו לשם. ורבי יוחנן אמר: למה נקרא שמה "שנער"?

משום

שכל מתי מבול ננערו שם.

ומתרצינן:

אי אפשר דלא אידבקו

מן המתים בטיט ונשארו שם בארץ ישראל.

אמר רבי אבהו: למה נקרא שמה "שנער"?

מפני

שמנערת עשיריה

. אין עשיריה מתקיימים [לפי שאין מרחמים על הבריות. רש"י].

ומקשינן:

והא קחזינן דאיכא

עשירים בבבל?

ומתרצינן:

עד תלתא דרי לא משכי

עשירותם.

אמר רבי אמי: כל האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל בשר אבותיו

שמתו שם בגולה [רש"י שבת קיג - ב].

תניא נמי הכי: כל האוכל מעפרה של בבל, כאילו אוכל בשר אבותיו. ויש אומרים כאילו אוכל שקצים ורמשים

של המבול .

שנינו במשנה:

וכן שעיר המשתלח

שהקריב בחוץ פטור שנאמר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו". כל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו.

והוינן בה: וכי

שעיר המשתלח לאו ראוי לפתח אהל מועד הוא?

והתניא

: נאמר בשחוטי חוץ [ויקרא יז] "לא הביאו להקריב קרבן לה', ודרשו בתורת כהנים ש"קרבן" בא לפטור על שחיטת חולין בפנים,

ודנה הברייתא:

או

אינו בא לדרשא זו, אלא כך נדרשנו: "

קרבן"

-

שומע אני

לחייב בחוץ

אפילו

על שחיטת בהמות שהם רק

קדשי בדק הבית, ש

הרי הם

נקראו "קרבן", שנאמר

אחר מלחמת מדין "

ונקרב את קרבן ה',

כלי זהב אצעדה וצמיד", ואלו אינם קדושים בקדושת מזבח אלא רק לבדק הבית ואף על פי כן נקראו "קרבן".

תלמוד לומר, "ואל פתח אהל מועד לא הביאו".

ודרשינן:

מי שראוי לבא לפתח אהל מועד

הוא שחייב עליו משום שחוטי חוץ,

יצאו קדשי בדק הבית

שאינו חייב עליהן משום שחוטי חוץ מפני

שאינן ראויין לפתח אהל מועד,

שהרי על אף שהם תמימים, אינם עתידים לבא אל פתח אהל מועד .

יכול שאני אוציא את אלו ולא אוציא את שעיר המשתלח

מחיוב שחוטי חוץ, לפי

שהוא ראוי לבא לפתח אהל מועד,

שהרי עתיד הוא להיכנס לעזרה כדי להגריל ולהתוודות עליו?

תלמוד לומר "

להקריב קרבן

לה'",

ודרשינן,

להוציא שעיר המשתלח שאינו מיוחד לה',

שאינו קרב על גבי המזבח.

ולכאורה נמצא שהברייתא חולקת על המשנה, שהרי המשנה מיעטה שעיר המשתלח משום שאינו ראוי לבא לפתח אהל מועד. ואילו בברייתא מבואר שלא נתמעט אלא מ"לה'", אבל עדיין נחשב "ראוי לבא לפתח אהל"?

ומתרצינן:

לא קשיא. כאן

, הברייתא עוסקת

קודם הגרלה

, שראוי ועתיד להיכנס לעזרה כדי לעשות עליו הגרלה הלכך לא נתמעט אלא מ"לה'", ואילו

כאן,

במשנה, מדובר

לאחר הגרלה,

ששוב אינו ראוי לבא לפתח אהל מועד, ונתמעט מ"אל פתח" .

ומקשינן:

אחר הגרלה נמי

עדיין ראוי לבא לפתח אהל מועד הוא, שהרי

האיכא וידוי

שצריך להתוודות עליו בעזרה?

ומתרצינן:

אלא, אמר רב מני: לא קשיא. כאן,

הברייתא,

קודם וידוי. כאן,

המשנה,

לאחר וידוי

69 .

שנינו במשנה:

הרובע והנרבע

שהקריבן בחוץ פטור, שנאמר "לפני משכן ה'", כל שאין ראוי לבא לפני משכן ה' אין חייבין עליו.

והוינן בה:

והא נמי,

כל פסולי הקרבה השנויים במשנה,

תיפוק ליה

לפטור מחיוב על שחיטתן בחוץ

מ"פתח אהל מועד",

כשם שלמדנו ברישא לפטור על שחיטת פרת חטאת ושעיר המשתלח, שהרי גם הם אינם ראויים לבא לפתח אהל מועד מפני פסולם, ולמה צריך לדרוש גם מהפסוק "לפני משכן ה'"?