Versión en texto de este daf: original y traducción
Zevajim 112a — el Talmud en español
Zevajim 112a del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Zevajim 112a
גמרא:
ומקשינן על תחילת המשנה:
בשלמא
נתן מן הדם
בחוץ, וחזר ונתן
ממנו
בפנים,
חייב על מה שנתן בחוץ מתחילה,
ש
הרי הדם
כולו ראוי לבא בפנים.
אלא
אם נתן תחילה
בפנים, ו
רק אחר כך
חזר ונתן
לשאר הדמים
בחוץ,
למה הוא חייב? והרי
שיריים נינהו,
ואינן מעכבין?!
אמרי, הא מני? רבי נחמיה היא, דאמר
במשנה הקודמת,
שיירי הדם שהקריבן בחוץ, חייב.
ומקשינן:
אי
העמדת משנתנו כדעת
רבי נחמיה, אימא סיפא: קיבל דמה בשני כוסות, נתן שניהם בפנים, פטור. שניהם בחוץ חייב. אחד בפנים ואחד בחוץ, פטור.
ולמה הוא פטור בסיפא על שיריים?
והאמר רבי נחמיה, שיירי הדם שהקריבן בחוץ, חייב!?
ומתרצינן [כגירסת רש"י]:
אמרי, מאן
הוא
תנא דפליג עליה דרבי אלעזר בן רבי שמעון
לעיל בפרק כל הפסולין [דף לד, ב] וסובר כי
כוס
ראשון שנזרק
עושה
את
חבירו "דחוי"
ליפסל?
רבי נחמיה היא!
לפי ששנינו [שם], חטאת שקיבל דמה בארבע כוסות, ונתן את כל ארבעת המתנות מאחת מהן בלבד, הרי המותר שבכוס זו נשפך ליסוד, כי רק הוא נחשב "שיריים", ואילו שאר הכוסות נשפכין לאמה, לפי שדחויין הן.
ורבי אלעזר ברבי שמעון אמר שם, שכל הכוסות נשפכין ליסוד, כי כוס עושה חבירו שיריים.
ונמצא, שלתנא קמא שם, שהוא רבי נחמיה, הזורק משאר הכוסות בחוץ יהיה פטור, כי הן דחויין אחר זריקת כוס ראשון.
שנינו במשנה:
למה הדבר דומה למפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה.
והוינן בה [כגירסת רש"י]:
מאי "למה הדבר הדומה?"
איזו הלכה למדו מדמיון שתי כוסות לשתי חטאות.
ומבארינן:
הא מני, רבי היא, דאמר
במסכת תמורה [כב ב], חטאת הראשונה שהיתה
אבודה בשעת הפרשה
של השניה, ואחר כך נמצאת, הרי היא
מתה
כחטאת שנתכפרו בעליה.
אבל רבנן [שם] אמרו שהחטאת המיותרת תרעה, ומשיפול בה מום תיפדה, ויפלו דמיה לעולת נדבה. וקיימא לן שהלכה כרבי, ואפילו נמצאה הראשונה לפני שהתכפר בשניה, כיון שנאבדה בשעת הפרשה, החטאת המיותרת מתה.
ו
נמצא שבמשנתנו
הכי קאמר: טעמא,
שהמעלה אחת מהן בחוץ פטור, הוא משום
דאבדה
ראשונה והפריש אחרת תחתיה, ולפיכך למיתה אזלא, ואם הקריב אחת מהן בפנים, השניה היא כמו "כוס דחוי" ופטור על העלאתה בחוץ.
הא
אם לא אבדה הראשונה, אלא
הפריש
מתחילה
שתי חטאות לאחריות
, שאם תאבד אחת יתכפר בחבירתה, הרי
חדא מינייהו
שיבחר בה,
מעיקרא עולה היא.
וכשמקריב את הראשונה אין השניה הולכת למיתה אלא תרעה עד שתסתאב, ודמיה נופלים לנדבה לעולת קיץ המזבח. ולפיכך אם מעלה אותה בחוץ חייב על העלאתה, כי אילו היה מקריבה בפנים היתה מתקבלת כעולה .
וכדרב הונא אמר רב
שאמר כך לגבי אשם.
דאמר רב הונא אמר רב
: קרבן
אשם שניתק
על ידי בית דין
לרעיה
עד שיפול בו מום, כגון שמתו בעליו או נתכפרו באחר [דקיימא לן כל מקום שבחטאת הדין הוא שמתה, הרי בקרבן אשם הוא רועה], והלך הבעלים
ושחטו סתם,
הרי הוא
כשר לעולה
170 .
ומקשינן:
מי דמי
חטאת לאשם דרב הונא, עד שנחייב על העלאתה בחוץ? והרי
התם
, באופן שנקט רב הונא, האשם כשר לעולה, כי
אשם זכר, ועולה
גם היא ז
כר. אבל הכא, חטאת, נקבה היא
ואינה ראויה לעולה כלל! ומתרצינן:
אמר רב חייא מיוסתיניא,
משנתנו מדוברת
ב
חטאת של
שעיר נשיא
שהוא זכר. ומדובר באופן שהפריש שניים לאחריות ואבד אחד מהם, ומכיון ששניהם ראויים להיות עולה, אם הקריב אחד, יתחייב על חבירו אם יעלנו בחוץ.
הדרן עלך פרק השוחט והמעלה
--- title: "חברותא - זבחים — פרק ארבע עשרה - פרת חטאת" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02366.html#HtmpReportNum0013L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0013L5" --- פרק ארבע עשרה - פרת חטאת
Оригинал главы פרק ארבע עשרה - פרת חטאת
משנתנו עוסקת בשני ענינים. בחלקה הראשון מתבארים הקרבנות והעבודות שאין חייבין עליהן משום שחוטי חוץ. ובחלקה השני מתבארים עניני ה"במות" - תקופות האיסור וההיתר להקריב בהן, ודיני ההקרבה בהן בזמני ההיתר.
דיני
"
שחוטי חוץ
"
מתניתין:
א.
פרת חטאת,
פרה אדומה, הנקראת "חטאת" משום שכתוב בה "חטאת היא",
ששחטה
חוץ מגתה,
מחוץ למקום שהיו מתקינים לשריפתה בהר המשחה כנגד פתח ההיכל, והיה עשוי כעין גומא , ושורפין אותה שם, ואוספין את אפרה.
וכן שעיר המשתלח
ביום הכיפורים לעזאזל
שהקריבו בחוץ
לעזרה,
פטור
בשניהם מכרת אף ששחטם בחוץ.
שנאמר
"
ואל פתח אהל מועד לא הביאו".
ומשמע שהחיוב הוא רק על שחיטת קרבן אשר יש חובה להביאו לפתח אהל מועד , ועומד הוא לכך, אבל
כל שאין ראוי לבא אל פתח אהל מועד, אין חייבין עליו.
ופרה אדומה ושעיר המשתלח לא היו עתידים להביאם לפתח אהל מועד, שהרי נעשים בחוץ, הלכך אין חייבין עליהם משום שחוטי חוץ.
ב.
הרובע והנרבע, והמוקצה
לתקרובת עבודה זרה,
והנעבד
שעשאוהו עבודה זרה,
וה"מחיר
כלב",
והאתנן, והכלאים, והטריפה, ויוצא דופן,
שלא נולד דרך פתח הרחם אלא על ידי חתך בדופן הבטן של הבהמה, כל אלו, אם כבר הופרשו לקרבן, ואירע
שהקריבן בחוץ, פטור,
הואיל ופסולין הם להקרבה,
שנאמר
"לא הביאו להקריב קרבן
לפני משכן ה'"
משמע
כל שאין ראוי לבא לפני משכן ה' אין חייבין עליו
5 .
ג. קרבנות
בעלי מומין, בין בעלי מומין קבועין
שאינם מתרפאין לעולם
בין
בעלי מומין עוברין
שמומן זמני ויתרפאו לאחר זמן
שהקריבן בחוץ פטור,
שהרי אינם ראויים להיקרב בפנים.