Zevajim 109a — el Talmud en español

מתניתין:

אחד קדשים כשרין ואחד קדשים פסולין, שהיה פסולן בקודש,

שנפסלו בפנים העזרה [כגון בשר זבח שלן, או שיצא חוץ למחיצתו, או שנשחט במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו],

והקריבן בחוץ, חייב

. כיון שאילו עלו בפנים הדין הוא שלא ירדו, לכן הם נחשבים כקרבן ה"מתקבל בפנים", וחייבין על העלאתן בחוץ. שנאמר "לעשות אותו לה'", ודרשינן, כל הנעשה לה' חייבין עליו בחוץ. וכל שאינו נעשה לה', אין חייבין עליו בחוץ.

המעלה כזית מן העולה ומן האימורים,

חצי זית מזה וחצי זית מזה,

בחוץ חייב.

כי העולה היא כולה כליל לה', לכן מצטרפים זה לזה.

גמרא:

תנו רבנן

: נאמר לגבי העלאה בחוץ [ויקרא יז, ח] "איש איש

אשר יעלה עולה".

אין לי

שחייב בחוץ

אלא

כשמעלה

עולה, מניין לרבות אימורי אשם ואימורי חטאת ואימורי

שאר

קדשי קדשים

דהיינו כבשי עצרת

ואימורי קדשים קלים? תלמוד לומר "זבח",

לרבות את אלו.

[

מניין לרבות את הדם? תלמוד לומר "או זבח"

]

.

מניין לרבות

ולחייב על העלאת

הקומץ והלבונה

של מנחת נדבה

והקטורת ומנחת כהנים,

שהיא מוקטרת כליל וראויה להעלאה כקומץ מנחת ישראל [אבל שיירי מנחת ישראל נאכלין ואין ראוין להעלאה בפנים ולכן אינו חייב על העלאתם],

ומנחת כהן משיח,

היינו עשירית האיפה שכהן גדול מביא כל יום,

והמנסך שלשת לוגין יין,

שזהו פחות שבנסכים,

ושלשת לוגין מים,

שמוקדשין לניסוך המים בחג?

תלמוד לומר "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו",

ודרשינן,

כל הבא לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ.

ואין לי אלא קדשים כשרים. מנין, לרבות

ולחייב גם על העלאת חוץ של

פסולין,

שנפסלו בפנים ודינם הוא שאם עלו לא ירדו [אך אין ללמדם מ"לא יביאנו", שהרי אינם ראויים לבא לכתחילה],

כגון הלן,

קרבן שהלינוהו ועבר עליו לילה.

והיוצא

חוץ לחומה .

והטמא

שנטמא,

ו

קרבן

שנשחט

במחשבת

חוץ לזמנו

או

חוץ למקומו. ו

קרבן

שקיבלו פסולים וזרקו את דמו. והניתנין

דמם

למטה שנתנן למעלה. והניתנין למעלה שנתנן למטה

92 . והניתנין בחוץ

, על מזבח החיצון,

שנתנן בפנים

על הפנימי.

והניתנין בפנים שנתנן בחוץ. ו

קרבן

פסח ו

קרבן

חטאת ששחטן שלא לשמן

בפנים ונפסלו. כל אלו

מניין

שהמעלה מהן בחוץ אחר שנפסלו, שהוא חייב?

תלמוד לומר "לא יביאנו לעשות

אותו", ודרשינן,

כל המתקבל בפתח אהל מועד, חייבין עליו בחוץ.

כי "לעשות אותו" משמעותו "הראוי ליעשות", אפילו אינו ראוי לבא מחוץ לפנים. וכיון שפסולים אלו אם עלו לא ירדו, והכהן נזקק להם, או להפך בהם בצינורא או להעלותן מראש המזבח למערכה, לפיכך הם נחשבים ראויים ליעשות .

שנינו במשנה:

המעלה כזית מן העולה

ומאמוריה בחוץ חייב.

ודייקינן:

עולה ואימוריה, אין,

הרי הם מצטרפים, ומשמע כי

שלמים ואימוריהן, לא,

אין בשרן מצטרף לאימוריהן לכזית העלאת חוץ , והטעם לכך הוא, כי בשר שלמים אינו בר הקטרה, ואינו נכלל באיסור של "אל פתח אהל מועד לא יביאנו" .

תנינא

להא,

שנינו את דברי משנתנו גם בברייתא.

דתנו רבנן: עולה ואימוריה מצטרפין לכזית להעלותן בחוץ. ו

מצטרפין

לחייב עליהן משום פיגול, ונותר וטמא.

וסלקא דעתא שמדובר באוכל כזית בשר ואימורין מעולה שהיא פיגול או נותר, או שאכלה בטומאת הגוף. ודוקא בעולה מצטרפין.

ומקשינן:

בשלמא להעלותן

בחוץ,

עולה דכליל, אין,

מצטרפת עם אימוריה, אבל

שלמים

שאינן כליל,

לא!

אלא

לעניין

פיגול, נותר וטמא, מאי טעמא לא

מצטרף הבשר עם אימורין? והרי בין בבשר בין באימורים שייך דין פיגול נותר וטמא, כי כל דבר שיש לו דברים המתירין אותו, בין לאדם בין למזבח, חייבין עליו משום פיגול. וכיון שהדם מתיר את הבשר לאדם ואת האימורין למזבח למה לא יצטרפו יחד לשיעור כזית של פיגול ונותר?

והא תנן

[מעילה טו, א]:

כל הפיגולין מצטרפין, וכל הנותרין מצטרפין.

ואם כן, למה לא מצטרף בשר שלמים עם אימורין?

קשיא פיגול אפיגול! קשיא נותר אנותר!

ומתרצינן:

פיגול אפיגול לא קשיא. כאן

המשנה במעילה עוסקת

ב

אדם האוכל

פיגול,

שמצטרפין בשר ואימורין לחייב חטאת על אכילת כזית מהן, וזהו אפילו בשלמים.

וכאן,

מה שאמרו "עולה", אין, שלמים לא,

במחשבת פיגול.

מדובר באופן ששחט או זרק על מנת להקטיר חצי זית בשר עולה וחצי זית אימורין במחשבת חוץ לזמנו, שרק בעולה פיגל. אבל בשלמים, אם חישב לאכול או להקטיר חצי זית בשר וחצי זית אימורין, לא פיגל. שאין מחשבת אכילה מפגלת בנקטרין. ואין מחשבת הקטרה מפגלת בנאכלין.

נותר אנותר

נמי

לא קשיא.

כאן

במשנה במעילה ששנינו מצטרפין,

ב

אוכל

נותר

סתם, והיינו אפילו בשלמים.

וכאן,

מה שאמרו "עולה" אין, שלמים לא, מדובר

בשניתותרו

, שאבדו או נשרפו הבשר והאימורין

עד שלא נזרק הדם,

ונשתייר חצי זית מזה וחצי זית מזה. ולכן רק בעולה חייב משום נותר, כיון שכולה כליל, ויכול לזרוק עליהם את הדם, כי הם מצטרפין לאכילת מזבח.

אבל שלמים, אין חצי זית מבשרן וחצי זית מאימוריהן מצטרפין להתחייב עליהן משום נותר, כי אי אפשר לזרוק עליהם את הדם. שהרי אין בשר כזית בשר לאכילת אדם, וגם אין כזית אימורין לאכילת מזבח, ולכן, אפילו אם זרק אין חייבין עליהן משום נותר וטמא. שהרי אמרו לעיל

[מה, ב] רק בשר הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה, ומגזירה שוה למדו שכך הוא גם בנותר.

ומני

בעל הברייתא?

רבי יהושע היא!