Versión en texto de este daf: original y traducción
Zevajim 106a — el Talmud en español
Zevajim 106a del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Zevajim 106a
אף כאן,
בפרים הנשרפין, מקום שריפתם הוא
למזרחה של ירושלים.
ומבארינן:
ולרבנן,
שדורשים פסוק זה לטומאת בגדים, ולא דורשים את הגזירה שוה,
היכא,
באיזה מקום ולאיזה צד של ירושלים
שריף להו
לפרים הנשרפים?
כדתניא, היכן נשרפין
פרים הנשרפין?
לצפונה
של
ירושלים,
כי כל מעשיה חטאת הוא בצד צפון,
חוץ לשלש מחנות.
רבי יוסי הגלילי אומר: אבית הדשן הן נשרפין.
צריך שיתן שם קודם דשן של המזבח כדי שהמקום יקרא קודם לכן מקום "שפך הדשן".
ומשמע, שתנא קמא סובר שאמנם צריך לשרוף צפונה לירושלים, אך הוא לא מקפיד שיהיה שם מתחילה דשן באותו מקום.
אמר רבא, מאן
הוא התנא קמא,
דפליג עליה דרבי יוסי הגלילי,
וסובר שלא צריך שיהיה שם דשן תחילה?
רבי אליעזר בן יעקב.
דתניא
: נאמר בפרשת שריפת פרו של כהן משיח "
על שפך הדשן ישרף".
ומשמע דבעינן
שיהא שם דשן
קודם שישרף הפר.
רבי אליעזר בן יעקב אומר
: הפסוק בא להשמיענו
שיהא מקומו
של הדשן
משופך.
דהיינו, שהמקום יהיה בצורת מדרון, כך שהדשן יוכל להשתפך שם. ומשמע דסבירא ליה שאין צורך שיהא שם קודם דשן.
אמר ליה אביי: ודלמא
רק
במקומו משופך הוא דפליגי
תנא קמא ורבי אליעזר בן יעקב. אבל לענין שיהא שם דשן קודם, גם רבי אליעזר בן יעקב מודה שצריך. אלא שהוא מצריך גם שיהא מקומו משופך. ואם כן, אין ראיה שרבי אליעזר בן יעקב הוא החולק על רבי יוסי הגלילי.
תנו רבנן: השורף והמתעסק בצרכי שריפה מטמא בגדים. ולא המצית את האור
לצורך השריפה,
ולא המסדר את המערכה
לשריפת הפרה
מטמא בגדים.
תנא זה סובר כרבי שמעון, שאין מטמאין בגדים עד שיוצת בהן האור.
ואיזהו השורף
שמטמא בגדים?
זה המסייע בשעת שריפה.
כגון המהפך בבשר, והמשליך עצים, והמהפך והחותה בגחלים.
ומבאר התנא:
יכול אף משנעשו
האברים
לאפר,
עדיין
מטמא
האפר
בגדים? תלמוד לומר "
והשורף
אותם
יכבס בגדיו". רק כשורף
אותם,
כשהם עדיין פרים הנשרפים, הם
מטמאין בגדים, ומשנעשין אפר אין מטמאין בגדים.
כי אפר הפרים אינו נקרא "אותם".
רבי שמעון אומר: אותם מטמאין
בגדים, אבל
ניתך,
נימוק
הבשר, אין מטמאין בג דים.
מאי בינייהו,
מה הנפקא מינה בין תנא קמא לרבי שמעון?
אמר רבא, איכא בינייהו דשוייה חרוכא.
שנחרך הבשר, שחשיב כניתך הבשר, אבל עדיין אינו אפר. לתנא קמא קרינן ביה "אותם", ומטמא בגדים עד שיעשו אפר. ולרבי שמעון אין מטמאין בגדים כי משעה דשוייה חרוכה, לא מקרי פר.
הדרן עלך פרק טבול יום
--- title: "חברותא - זבחים — פרק שלוש עשרה - השוחט והמעלה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02366.html#HtmpReportNum0012L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0012L5" --- פרק שלוש עשרה - השוחט והמעלה
Оригинал главы פרק שלוש עשרה - השוחט והמעלה
מתניתין:
א.
השוחט והמעלה
קדשים
ב
מקום שהוא
חוץ
לחומת העזרה - חייב שתיים. אחת הוא
חייב על השחיטה
ששחט קדשים בחוץ,
ו
אחת הוא
חייב על העלאה
של קדשים והקטרתם בחוץ .
ואפילו עשאם בהעלם אחד, שלא ידע שהם קדשים או שלא ידע שהמקום שהוא שוחט ומעלה הוא מחוץ לעזרה, הוא חייב שתים, משום ששחיטה והעלאה הם שני גופי עבירה חלוקין, כמו אכילת חלב ודם .
רבי יוסי הגלילי אומר
: דוקא אם
שחט בפנים והעלה בחוץ
הרי הוא
חייב,
משום שהעלה בחוץ קרבן כשר, שנשחט כהלכתו בפנים. אבל, אם
שחט
קרבן
בחוץ
ונפסל אותו קרבן להקרבה משום שנשחט בחוץ,
והעלה
אותו
בחוץ
הרי הוא
פטור
על ההעלאה, משום
שלא העלה אלא דבר פסול,
ואין חייבין אלא על העלאת קרבן שהיה ראוי להעלותו בפנים, שהרי טעם החיוב על העלאה בחוץ, הוא משום ש"אל פתח אהל מועד לא יביאנו", ופסוק זה נאמר על קרבן כשר, שאפשר להביאו ולהקריבו פתח אהל מועד, ולא על קרבן פסול, שנפסל בשחיטתו בחוץ .
אמרו לו
חכמים לרבי יוסי הגלילי: לדברך, כיצד חייב השוחט בפנים ומעלהו בחוץ, והרי
אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ
-
כיון שהוציאו
לקרבן שנשחט בפנים החוצה
פסלו
משום "יוצא"?
אלא, בהכרח, שחייבה תורה על ההעלאה בחוץ אפילו כשמעלה קרבן שנפסל, ואם כן הוא הדין קרבן שנשחט בחוץ חייבים על העלאתו בחוץ.
ב.
ובאופן דומה נחלקו רבי יוסי הגלילי ורבנן בדין
הטמא שאכל
בשר קדשים -
בין
שאכל בשר
קודש טמא, בין
שאכל בשר
קודש טהור, חייב
על אכילתו במזיד כרת ועל אכילתו בשוגג חטאת.
רבי יוסי הגלילי אומר
: רק אדם
טמא שאכל
בשר קודש
טהור חייב
על אכילתו.
ו
אולם אדם
טמא שאכל
בשר קודש
טמא, פטור
על אכילתו, משום
שלא אכל אלא דבר טמא.
אמרו לו
חכמים לרבי יוסי הגלילי: הרי
אף טמא שאכל את
בשר הקודש
הטהור
, אין לך לחייבו, שהרי
כיון שנגע בו
הטמא בבשר הטהור לפני שאכלו,
טמאוהו.
ואם אתה מחייבו על אף שנטמא לפני האכילה, כך יש לך לחייבו אפילו אם נטמא מקודם על ידי אחרים.
ג.
ו
אדם
טהור שאכל
בשר קודש
טמא
-
פטור
על אכילתו מעונש כרת [אבל הוא לוקה מהתורה]
שאינו חייב
כרת על אכילת קדשים בטומאה
אלא על טומאת הגוף,
כמו שלמדו לעיל [מג א] מהכתוב "והנפש אשר תאכל, וטומאתו עליו", שחיוב כרת נאמר רק על טומאה שיכולה לפרוח ממנו, וטומאה שפורחת היא רק טומאת הגוף של האדם שיש לה טהרה במקוה, ולא טומאת הבשר שאין לה טהרה לעולם.
גמרא:
שנינו במשנה: השוחט ומעלה קדשים בחוץ חייב.
והוינן בה:
בשלמא העלאה
של קדשים בחוץ
כתיב
בה
עונש וכתיב
בה
אזהרה,
ולפיכך חייב עליה חטאת כשעשאה בשוגג.
עונש
-
דכתיב "ואל פתח אהל לא יביאנו,
לעשות אותו לה' - ונכרת האיש ההוא מעמיו".
אזהרה
-
דכתיב "השמר לך פן תעלה עולותיך
בכל מקום",
וכי הא דאמר רבי אבין אמר רבי אלעזר: כל מקום שנאמר
בתורה "
השמר" "פן" ו"אל" אינו אלא לא
-
תעשה,
וכיון שנאמר "השמר פן" תעלה נמצא שעובר על איסור לא תעשה.
וכיון שבמזיד יש עליו אזהרת לאו ועונש כרת, חייבים עליה בשוגג חטאת, שאין חיוב חטאת אלא בדבר שחייבים על זדונו כרת ויש עליו אזהרת לאו.
אלא שחיטה
של קדשים בחוץ, למה חייבין עליה חטאת, והרי -
בשלמא עונש
, מצינו
דכתיב
בה "
ואל פתח אהל מועד לא הביאו,
ונכרת האיש ההוא מקרב עמו".
אלא אזהרה
לשוחט קדשים בחוץ,
מנלן?
והרי מאחר שלא מצינו על שחיטה אזהרת לאו, איך נחייב עליה חטאת?
ומתרצינן: האזהרה כלולה במה ש
אמר קרא "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים
אשר הם זנים אחריהם". ומשמע שהזהיר הכתוב שלא לשחוט קדשים בחוץ.
ומקשינן: איך אפשר ללמוד אזהרה מפסוק זה? והרי
האי
קרא
מיבעי ליה לכדרבי אלעזר.
דאמר רבי אלעזר: מנין לזובח בהמה למרקוליס, שהוא חייב
מיתה, על אף שעבודתו של מרקוליס היא בדרך בזיון לסוקלו באבנים, וזה עבדו בדרך כבוד, בזביחת בהמה, שהיא שלא כדרך עבודתו, ומנין שגם אופן זה חייב עליה מיתה?
דכתיב: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם". אם אינו ענין ל
עבודה
כדרכה, ד
כבר
נפקא לן
לעבודת מרקוליס בסקילה כדרכה
מ
"פן תדרוש לאלהיהם לאמר -
איכה יעבדו
הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני",
תנהו ענין ל
עבודה של מרקוליס
שלא כדרכה,
בזביחה!
ואם כן יקשה, איך נדרוש מהפסוק "ולא יזבחו עוד" לאזהרה לשוחט קדשים בחוץ, והרי הוא נצרך ללמד שחייב גם על עבודה שלא כדרכה בעבודה זרה?
ומתרצינן:
אמר רבה
: מקרא זה מלמד בשני אופנים:
קרי ביה "ולא יזבחו
את זבחיהם" והיא אזהרה לשוחט קדשים בחוץ, שנכתב סמוך לאותה פרשה.
וקרי ביה נמי "ולא עוד
את זבחיהם", ללמד שהזובח למרקוליס חייב מיתה, על אף שעובדה שלא כדרכה.
ומקשינן:
ו
הרי
אכתי
אי אפשר ללמוד מפסוק זה אזהרה לשוחט קדשים בחוץ מ"ולא יזבחו", שהרי
מיבעי ליה לכדתניא
:
עד כאן,
עד הפסוק "ולא יזבחו", שנאמר לגבי עונש כרת בשחיטת חוץ ובהעלאת חוץ,
הוא,
הכתוב,
מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות,
והיינו, משהוקם המשכן ונאסרה העבודה בבמות,
והקריבן בשעת איסור הבמות.
וההכרח לומר שבקדשים אלו מדבר הכתוב,