Yoma 8b — el Talmud en español

והוינן בה:

כמאן אזלא הא דתנו רבנן: אין בין כהן השורף את הפרה לכהן גדול

שעובד

ביום הכפורים

, בדיני הפרישה,

אלא

שזה

הכהן הגדול קודם יום הכפורים,

פרישתו ל

צורך

קדושה

, להיכנס למחנה שכינה.

ו

לכן מותר שיהיו

אחיו הכהנים נוגעין בו

.

ו

אילו

זה

, הכהן השורף את הפרה,

פרישתו ל

צורך

טהרה

, להחמיר בטהרתו מפני הקולא שעושין בו לטמאו ולהטבילו בו ביום מפני הצדוקין,

ו

לפיכך החמירו בטהרתו ש

אין אחיו הכהנים נוגעים בו.

והשתא מפרשינן:

כמאן

סברה ברייתא זו?

ומסקינן: או דסבירא להברייתא כ

רבי מאיר

שסובר שבשניהם מזין עליו כל שבעה,

או

כרבי

יוסי

שבשניהם אין מזין אלא בשלישי ובשביעי.

דאי

כ

רבי חנינא סגן הכהנים

-

הא איכא נמי

בין כהן השורף את הפרה לכהן גדול ביום הכפורים,

הא

דמחלק רבי חנינא שהכהן השורף את הפרה מזין עליו כל שבעה, ואילו כהן גדול קודם יום הכפורים אין מזין עליו אלא בשלישי ושביעי.

מתקיף לה רבי יוסי ברבי חנינא

, לאותם תנאים שסוברין שמזין עליו כל שבעה ימים:

בשלמא

ביום

ראשון

לפרישתו מזים עליו מספק,

שמא

היום יום

שלישי

לטומאתו.

וכן ביום

שני, שמא

יום

שלישי

הוא.

וכן ביום

שלישי

לפרישתו, עדיין יש לחשוש

שמא

נטמא ביום פרישתו שעה אחת קודם פרישתו, והיום יום

שלישי

לטומאתו הוא.

ואילו ביום

חמישי

לפרישתו, שכבר אין בו חשש שמא יום שלישי הוא, שהרי כבר פירש יותר משלשה ימים קודם, מכל מקום מזים עליו מספק,

שמא

יום

שביעי

לטומאתו הוא, וכבר הוזה בשלישי לטומאתו שהוא היום הראשון לפרישתו.

וכן ביום

ששי

לפרישה, חוששין

שמא

היום יום

שביעי

הוא.

וכן ב

שביעי

לפרישה, חוששין

שמא

שביעי הוא לטומאתו.

אלא

, ביום

רביעי

לפרישתו -

למה לי הזאה כלל!?

שהרי

לא ב

יום

שלישי

לטומאה

איכא לספוקי

ביום זה, שמשפירש שלשה ימים קודם יום זה, יודע הוא ששוב לא נטמא במת, ואם נטמא קודם פרישתו כבר הוזה בשלישי ביום אתמול.

ו

כן

לא בשביעי

לטומאה

איכא לספוקי

, שאין הזאת שביעי מטהרת בלא שהזו עליו ארבעה ימים קודם לכן בתורת הזאת שלישי. והרי זה, לא הוזה ביום שלפני פרישתו.

ומשנינן:

ולטעמיך

, שפירשת הברייתא דמזין עליו כל שבעה דוקא, וכי

הזאה כל שבעה

-

מי איכא?

והא קיימא לן

דהזאה

לטהר - איסור

שבות

הוא,

ואינה דוחה

מצות ההזאה

את השבת

.

אלא

, על כרחך,

מאי אית לך למימר

, כי מה ששנינו "כל

שבעה

" פירושו, במשך שבעה ימים, ולא כל יום ממש, אלא

לבר משבת

.

אם כן,

הכא נמי

יש לנו לפרש

שבעה לבר מ

יום

רביעי

לפרישה.

אמר רבא

: מאחר דאמרינן שברביעי לפרישתו אין מועלת הזאתו, ובשבת אסור להזות, נמצא שמתוך שבעת הימים אין מזין עליו שני ימים.

אלא אם כן חל רביעי לפרישתו בשבת, שאז אין השבת מבטלת שום הזאה, שהרי אין תועלת בהזאה ביום זה.

הלכך

, בהפרשת

כהן גדול

שעובד

ביום הכפורים, דלא בדידן תליא מילתא

אימתי להפרישו,

אלא בקביעא דירחא תליא מילתא

לפי קביעות החודש נקבעים ימי ההפרשה - שהרי יום הכפורים בעשירי בתשרי הוא, וההפרשה היא שבעה ימים קודם לכן.

לכן,

בתלתא בתשרי בעי לאפרושי

.

וכל אימת דמתרמי תלתא בתשרי

בין אם הוא חל באופן שהשבת תחול ברביעי שאין צריך להזות בו, ובין אם לאו,

מפרישינן ליה

בעל כרחינו, אף על פי שתתבטל הזאה אחת משאר ימים.

אבל הכהן השורף את הפרה, דבדידן תליא מילתא

לקבוע את יום שריפת הפרה -

מפרישינן ליה

לכתחילה

ברביעי בשבת, כי היכי דניתרמי

[בכדי שיחול] יום

רביעי שלו בשבת

, ולא תתבטל הזאתו אלא ברביעי לפרישתו שאין צריך בו הזאה.

שנינו במשנה: מפרישין כהן גדול מביתו

ללשכת פרהדרין

.

תניא

: [

אמר

]

רבי יהודה: וכי

לשכה זו,

לשכת "פרהדרין

", שהם פקידים הממונים על השווקים מטעם המלך,

היתה

נקראת?

והלא לשכת "בלווטי

", שהם שרים,

היתה

נקראת, שהיא חשובה יותר.

אלא,

שתי תקופות היו בימי בית שני.

ראשונה, תקופתו של שמעון הצדיק, שהאריך ימים, ובימיו היתה הכהונה הגדולה במעמדה הראוי.

ובתקופה שלאחר מכן, לא היו מתמנים הכהנים הגדולים על פי מעלתם וקדושתם.

לפיכך,

בתחילה, היו קורין אותה

את הלשכה הזאת, שהפרישו בה את הכהן הגדול -

לשכת בלווטי,

מפני חשיבותה.

ומתוך

שלאחר מכן היו הכהנים הגדולים מתמנים על ידי

ש

היו

נותנים עליו ממון לכהונה

למלך כדי שימנה אותם, ואותן כהנים גדולים שנתמנו לא לשם שמים, היו נוהגין לסתור הלשכה, ולבנות אחרת תחתיה לכבוד עצמם, כדי שתהיה נקראת על שמם. ורשעים היו, ומתו בתוך שנתן.

ו

נמצא שהיו

מחליפין אותה

את הלשכה -

כל שנים עשר חודש

.

והרי היא

כ"פרהדרין

" כפקידים

הללו, שמחליפין אותם

מטעם המלך -

כל שנים עשר חודש

.

ו

לפיכך היו קוראין אותה לשכת פרהדרין.

תנן התם

:

תיקנו חכמים שהלוקח פירות מעם הארץ חייב להפריש מהם מעשרות [ראשון ושני, או מעשר עני, לפי שנחשדו עמי הארץ על המעשרות, והוא הנקרא "דמאי".

ומפורש להלן שהמעשרות, כיון שהם מותרים באכילה לזרים, אינו צריך ליתנם ללוי או לעני [לאחר שתיקן את הפירות מטבלם בהפרשת המעשרות], שהרי אין זה ודאי טבל, ואף לא ספק טבל, אלא חומרה שהחמירו חכמים, ולכן אמרינן ביחס לנתינתם "המוציא מחבירו - עליו הראיה", ואוכלם הישראל לאחר שהפרישם ותיקן פירותיו.

ולכן, אף הקילו בתקנה זו ש

הנחתומין

[ה"חברים", שאינם חשודים על המעשר], שקונים תבואה מעמי הארץ כדי לאפות פת ולמכור אותה -

לא חייבו אותן חכמים להפריש

מעשר שני או מעשר עני,

אלא

רק ליתן מתוך המעשר הראשון את

תרומת מעשר

[שהיא עשירית מן המעשר ראשון] לכהן.

שאילו היה טבל ודאי, היה ניתן כל המעשר ללוי, והלוי היה מפריש ממנו עשירית, שהיא תרומה, ונותנה לכהן, והיא אסורה באכילה לזרים כמו תרומה גדולה.

אבל פירות דמאי אלו, מפריש את המעשר הראשון, ואוכלו בעצמו, כמבואר, אלא שעליו להפריש את אותה עשירית האסורה לזרים, וליתנה לכהן.

ו

כן עליהם להפריש

חלה.

והוינן בה: מאיזה טעם הקילו בנחתומין יותר משאר כל אדם?

בשלמא תרומה גדולה

, הטעם ש

לא

חייבום חכמים, בין לנחתומים ובין לכל אדם, משום הא

דתניא

: