Yoma 64a — el Talmud en español

והגמרא חוזרת לדון בברייתא דלעיל, שהוצרכה ללמוד מהכתוב שמחוסר זמן פסול בשעיר המשתלח [משום שנאמר "לה'"].

[והקשינו, הרי אין מקדישים את השעיר המשתלח אלא על ידי גורל, ואי אפשר להגריל אלא על שעיר הראוי לה', ואם כן מובן מאליו שאי אפשר להגריל על מחוסר זמן, ומדוע טרח הכתוב לרבות זאת בפירוש?]

ונאמרו עד כה שני ביאורים בדברי הברייתא [א. רב יוסף העמיד את הברייתא כדעת רבי שמעון שאם מת אחד מהשעירים, מביא שעיר אחר בלא הגרלה. ב. רבינא מעמיד את הברייתא באופן ששעיר המשתלח הומם ומחלל אותו על שעיר אחר בלא הגרלה]. ועתה הגמרא מוסיפה עוד ביאור אחר:

רבא אמר

: הכתוב שהוצרך להשמיענו שמחוסר זמן פסול לשעיר המשתלח, דיבר ב

כגון שהיה לו

לאדם

חולה

מסוכן

בתוך ביתו,

והוצרך להאכילו בשר שעיר, ומשום פיקוח נפש הותר לו לשחוט ביום הכיפורים,

ושחט

את

אמו

של השעיר המשתלח

ביום הכיפורים,

אחרי שכבר עלה על השעיר הגורל לעזאזל .

ואסור לשחוט בהמה עם ולדה ביום אחד שנאמר [שם כב, כח]: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". והרי הוא כמחוסר זמן [שהרי אין להקריבו כל אותו היום].

והיה עולה על הדעת לומר, שמאחר שכבר השעיר התקדש, אזי ישתלח לעזאזל [ואף על פי שאמו נשחטה היום] ובא הכתוב והשמיענו שאינו משתלח.

ותמהינן:

וכי האי גוונא מי אסיר?

וכי אסור להוליך את השעיר לעזאזל ולהפילו מן הצוק, משום איסור "אותו ואת בנו"?! והרי "אותו ואת בנו

לא תשחטו" אמר רחמנא. והא

דחיה מן הצוק

לאו שחיטה היא!

ומתרצינן:

הא אמרי במערבא

[הרי אמרו בארץ ישראל]

דחייתו לצוק

-

זו היא שחיטתו!

שנינו במשנה: ואם משהגריל מת [אחד מן השעירים] יביא זוג אחר, ויגריל עליהם בתחילה, ויאמר

אם של שם מת

[כלומר, אם של שם מת, יאמר כך]:

"זה שעלה עליו

הגורל לשם יתקיים תחתיו". ואם של עזאזל מת [יאמר כך]: "זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו", והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה.

המשנה לא ביארה מי הוא השעיר "השני" שירעה עד שיסתאב.

והנה, כאשר השעיר של השם מת, הרי יש כאן שני שעירים לעזאזל: א. השעיר שנותר מן הזוג הראשון. ב. השעיר מהזוג השני שעלה עליו הגורל לעזאזל. ואחד מן השעירים מיותר.

וכן כאשר השעיר של עזאזל מת, יש כאן שני שעירים לשם: א. השעיר שנותר מן הזוג הראשון. ב. השעיר מן הזוג השני שעלה עליו הגורל להשם. ואחד מן השעירים מיותר.

ונחלקו אמוראים מי הוא השעיר "השני" שירעה עד שיסתאב:

אמר רב: שני

[השעיר השני שנותר בחיים]

שבזוג ראשון יקרב

. ואילו

שני שבזוג שני ירעה

עד שיסתאב.

רבי יוחנן אמר: שני שבזוג ראשון ירעה

עד שיסתאב,

שני שבזוג שני יקרב

.

והוינן בה:

במאי קמיפלגי

במה נחלקו רב ורבי יוחנן? [מה טעם מחלוקתם?]

וכדי לבאר במה נחלקו רב ורבי יוחנן ראוי להקדים ולבאר את דין דיחוי בקדשים:

בהמה שנדחתה [נפסלה] שעה אחת מלהקרב על המזבח, חל בה דין דיחוי, והיינו, שאפילו אם אחר כך עברה הסיבה שמחמתה נדחתה, בכל זאת הבהמה נדחתה ונפסלה לעולם .

וכאשר מת אחד משני שעירי יום הכיפורים, אי אפשר להקריב חברו כל זמן שאין לו בן זוג. ונחלקו רב ורבי יוחנן אם חל עליו דין דיחוי:

רב סבר

: דין דיחוי בקדשים נאמר רק לאחר שחיטתם. [כגון אם אחרי שחיטת הבהמה, הדם נדחה מלהיזרק על המזבח, הרי חל בו דין דיחוי ונפסל לעולם]. אבל קדשים

בעלי חיים

[בעודם בחיים],

אינן נידחין.

ולפיכך, אף על פי שכאשר השעיר האחד מת, אי אפשר להקריב את חברו כל זמן שאין לו בן זוג. בכל זאת, לאחר שמביאים שעיר אחר במקום הראשון שמת, אפשר לחזור ולהקריב את השני שבזוג הראשון .

ורבי יוחנן סבר

: אף קדשים

בעלי חיים

[בעודם בחיים]

נידחין

חל בהם דין דיחוי.

וכאשר מת אחד משני השעירים, חל על חברו דין דיחוי, ואפילו אחרי שיביאו שעיר אחר [במקום השעיר שמת] אי אפשר להקריב את השעיר השני שבזוג הראשון, מפני שכבר חל עליו דין דיחוי.

ומבארינן את טעמיהם של רב ורבי יוחנן:

מאי טעמא דרב

שאמר שבעלי חיים אינן נדחין?

משום

דיליף

[למד]

ממחוסר זמן

מכל קרבן לפני היום השמיני לחייו:

שהרי

מחוסר זמן, לאו אף על גב דהשתא לא חזי

, שעכשיו אינו ראוי להקרב על המזבח, בכל זאת,

כי הדר מיחזי שפיר דמי

, כאשר הגיע היום השמיני לחייו הרי הוא ראוי להקרבה, ואין אומרים שכבר חל עליו דין דיחוי, ונדחה לעולם.

הכא נמי לא שנא

. גם שאר פסולין שאירעו בחיי הבהמה, אינם שונים ממחוסר זמן, ומכאן שאין דיחוי בבעלי חיים.

ותמהינן:

מי דמי

וכי אפשר לדמות את שאר הפסולין שאירעו בחיי הבהמה למחוסר זמן?!

הרי

התם

במחוסר זמן

לא אתחזי כלל

מעולם לא היתה שעה שהבהמה היתה ראויה להקרבה לפני היום השמיני, ואילו

הכא

בשאר פסולין, הקרבן כבר

נראה

[היה ראוי] להקרבה,

ו

אחר כך

נדחה,

ובאופן הזה יתכן שחל דין דיחוי . ומנין למד רב שבעלי חיים אינן נדחין?

אלא היינו טעמא דרב

, זהו טעמו של רב [שאמר בעלי חיים אינם נדחין]:

משום

דיליף

[למד]

מבעל מום עובר

[מום שעתיד להתרפא]:

שהרי

בעל מום עובר לאו אף על גב דלא חזי השתא

, שאינו ראוי בעודו בעל מום, בכל זאת

כי הדר מיחזי שפיר דמי

, כאשר נרפא מומו אפשר להקריבו [כמו שנלמד להלן מפסוק], ואין אומרים שכבר חל עליו דין דיחוי ונדחה לעולם.

הכא נמי לא שנא

גם שאר פסולין שאירעו בחיי הבהמה אינם שונים מבעל מום עובר, ואין דיחוי בבעלי חיים.

ועדיין יש לשאול:

והתם

במום עובר עצמו,

מנא לן

מנין לנו שכאשר הוא נרפא אפשר להקריבו?

תשובתך: משום

דכתיב

[ויקרא כב כה] בענין בעל מום:

"כי משחתם בהם מום בם

לא ירצו לכם". ודרשו חז"ל: דוקא כאשר

מום בם

הדין

הוא דלא ירצו

[שאינם רצויים להקרבה], ומשמע,

הא

אם כבר

עבר מומן, ירצו.

והגמרא מבארת את טעמו של רבי יוחנן:

ורבי יוחנן

שסובר שבעלי חיים נדחים, מדוע הוא אינו לומד מבעל מום עובר שאינו נדחה?

מפני ש

מיעט רחמנא

"כי משחתם

בהם"

, התורה הוסיפה את המילה "בהם", ללמד שדוקא ב

הם

בבעלי מומין, הדין

הוא דכי

[שכאשר]

עבר מומן ירצו

. ומשמע

הא כל

שאר ה

דחויין

מהקרבה,

הואיל ונדחו

לשעה אחת,

נדחו

לעולם. ומכאן שיש דיחוי בבעלי חיים. [כדעת רבי יוחנן].

ומעתה קשה על דעת רב שאמר שבעלי חיים אינם נדחין.

ורב

יתרץ: "בהם" שנאמר בבעלי מומין, אין זה מיותר, שהרי

ההוא "בהם"

בא ללמד שדוקא כאשר בעלי המומין הם

בעינייהו

בפני עצמם, הדין

הוא דלא ירצו

.

הא

[אבל]

על ידי תערובות

שנתערבו אברי עולה בעלת מום באברי עולות תמימות,

מירצו

הם ראויים להקרבה ומרצים.

כדתנן

[זבחים עז ב]:

איברים

של

תמימים

שנערבו

באיברים

של

בעלי מומין, רבי אליעזר אומר: אם

כבר

קרב הראש של אחד מהן

לפני שנודע שאחת מן העולות בעלת מום,

יקריבו

את

כל הראשין כולן,

מפני שמן התורה אין איסור להקריב תערובת שיש בה רוב תמימים ומיעוט בעלי מומים, כי המיעוט מתבטל ברוב, ורק מדרבנן אסור להקריבם.

אך אם כבר הקריבו [באיסור בשגגה] ראש של אחד מהם, לא גזרו על שאר הראשים, מפני שאנו יכולים "לתלות" ולומר שאותו הראש שכבר קרב, הוא היה בעל המום ושאר הראשים הם של הקרבנות התמימים .

ואם כבר הקריבו את

כרעיו של אחד מהן, יקריבו

את

כל הכרעיים כולן,

מפני שאנו אומרים שהכרעיים שכבר קרבו הם של בעל המום, ושאר הכרעיים הם של התמימים.

וחכמים אומרים: אפילו

אם

קרבו כולן חוץ מאחד מהן,

אותו אחד

יצא לבית השריפה,

מפני שלדעת חכמים בעלי מומים אסורין מן התורה אפילו כשהם בתערובת.

ורב סובר כרבי אליעזר, שבעלי מומים אינם אסורים בתערובת מן התורה, ודרש זאת מ"בהם", כלומר, רק כאשר הם בפני עצמם הרי הם אסורים . [הילכך אין לדרוש מכאן שדוקא בעלי מום שעבר מומם ירצו, אלא לעולם אין דיחוי בבעלי חיים].

ואידך

ורבי יוחנן [שלמד מהמילה "בהם" שדוקא לענין בעלי מומים אם עבר מומם ירצו]

נפקא ליה

למד שבעלי חיים אינם אסורים בתערובת,

מ

מה שהכתוב יכל לומר

"בם"

ואמר

"בהם"

.

ואידך

רב דורש מהמילה בהם רק דרשא אחת [שמום בתערובת מותר], ואינו דורש שכל הדחויין להקרבה ידחו לעולם, מפני שמשינוי הלשון

"בם"

ללשון

"בהם", לא דריש.

עד כאן התבאר בגמרא שרב ורבי יוחנן חולקים אם יש דיחוי בבעלי חיים:

לדעת רבי יוחנן יש דין דיחוי בבעלי חיים, ולכן אם מת אחד משני שעירי יום הכיפורים, חל דין דיחוי בשעיר הנותר, וירעה עד שיסתאב, ושני השעירים של הזוג השני יקרבו.

ואילו לדעת רב אין בעלי חיים נדחין, ולכן אם מת אחד משני השעירים, אפשר להקריב את חבירו לאחר שיביאו שעיר אחר [על ידי הגרלה] במקום השעיר המת.

ומקשינן על דעת רב:

ולרב. נהי נמי

אמנם נכון

דבעלי חיים אינן נדחין,

ואפשר להקריב את השעיר השני שבזוג הראשון. אבל עדיין היה ראוי לרב לומר:

אי בעי האי נקריב ואי בעי האי נקריב

אם ירצה יקריב את השני שבזוג הראשון ואם ירצה יקריב את השני שבזוג השני! ולמה אמר רב: "שני שבזוג ראשון יקרב, שני שבזוג שני ירעה"?

אמר רבא

תירוץ:

רב סבר לה כרבי יוסי דאמר

דין כללי בקדשים: אדם שהפריש פעמיים בהמה או מעות לצורך אותו הקרבן ,

מצוה

להקריב את קרבנו

ב

מה שהופרש

ראשון.

ולכן מצוה להקריב את השעיר השני שבזוג שהופרש ראשון.

והוינן:

הי רבי יוסי

על איזה מאמר של רבי יוסי התבסס רב?

אי נימא

אם נאמר שרב מתבסס על דברי

רבי יוסי דקופות

כדלהלן [אזי יש לדחות את דברי רב].

ומה הם דברי רבי יוסי דקופות?

דתנן

[שקלים ג, ב] בענין תרומת הלשכה: מצוה על כל איש מישראל לתת מחצית השקל בכל שנה, ונותנים את השקלים ללשכה שבמקדש לצורך הקרבת קרבנות ציבור. והיו שם שקלים רבים יותר מצורך קרבנוות חובת הציבור, ותרמו [הפרישו] מהם מקצתם שלש פעמים בשנה לחובות הציבור. ובכל פעם היו נותנים את התרומה לשלש קופות כדלהלן:

ושנינו במשנה: היו

שלש קופות

בנפח

של שלש שלש סאין

כל אחת,

שבהן

היו

תורמין את הלשכה. וכתוב עליהן

: על קופה אחת -

אלף,

על השניה -

בית,

ועל השלישית

גימל.

ותניא

בברייתא:

אמר רבי יוסי: למה כתוב עליהן אלף בית גימל?

כדי

לידע איזה מהן נתרמה

[הפרישו לתוכה מעות]

ראשון

[ראשונה]. ו

להביא הימנה

קרבנות

ראשון

לפני שאר הקופות, מפני

שמצוה בראשון.

והגמרא מנסה לומר שרב שאמר שהשעיר השני שבזוג הראשון יקרב, למד זאת מדברי רבי יוסי הנ"ל לענין קופות, שמדבריו עולה שמצוה להביא קרבן שהופרש ראשון.

ודחינן:

דילמא שאני התם

יתכן שתרומת הלשכה שונה משעירי יום הכיפורים, ודוקא לענין תרומת הלשכה אמר רבי יוסי שמצוה בראשון, משום

דבעידנא דאתחזי קמייתא

שבזמן שהיה ראוי להקריב קרבנות מן הקופה הראשונה [מיד כאשר הפרישו מעות לתוכה] עדיין

לא אתחזי בתרייתא

[עדיין לא הפרישו מעות לתוך הקופה האחרונה, ולא היתה ראויה שיקריבו ממנה קרבנות]. ולכן יש מצוה להקריב את הראשון.

אבל בשעירי יום הכיפורים, לא היה השעיר שבזוג הראשון ראוי להקרבה לפני השעיר האחרון. כי אין השעיר של ה' ראוי להשחט לפני מתן דם הפר בקדש הקדשים. ובתוך כך מת חברו והביאו שנים והגרילו עליהם [לפני מתן דם הפר]. ואחר כך, אחרי שנתנו מדם הפר בקדש הקדשים, והגיע זמן שחיטת השעיר - הרי כבר היה גם השעיר האחרון עומד.

וכיון שזמן הקראבת שני השעירים חל באותה שעה, יתכן שאין לראשון עדיפות על פני השני.

אלא

צריך לומר שרב [שאמר שהשני שבזוג ראשון יקרב] התבסס על דברי

רבי יוסי דפסח

[שדיבר בענין קרבן פסח]:

דתניא: המפריש

טלה לשם

פסחו, ואבד

לפני זמן שחיטת הפסח [כלומר לפני חצות היום של י"ד ניסן] ,

והפריש אחר תחתיו, ואחר כך נמצא הראשון, ו

כאשר הגיע זמן שחיטת הפסח [חצות היום של י"ד ניסן],

הרי שניהן עומדין

לפניו.

איזה מהן שירצה, יקרב. דברי חכמים.

רבי יוסי אומר

: מצוה בראשון.