Yoma 5b — el Talmud en español

ואם כן,

תינח

שהוא לעיכובא, ב

כל

מילתא דכתיבא בהאי ענינא

, בציווי של שבעת ימי המלואים.

אבל מה

דלא כתיבא בהאי ענינא

, וכגון נתינת האורים והתומים אל החושן, שלא נזכרה בפרשה זו, אלא בפרשת צו, שנאמר בה כיצד היו העשיות של ימי המלואים -

מנא לן

שאף הן מעכבין, והרי התם לא נאמר "ככה" לדרוש ממנו עיכוב.

ומביאה הגמרא שלשה תירוצים:

א.

אמר רב נחמן בר יצחק

: כתיב בצואה, בפרשת תצוה, "ואת אהרן ואת בניו תקריב אל "פתח" אהל מועד", וכן נאמר שם "ואכל אהרן ובניו וגו' "פתח" אהל מועד".

ואף בעשיה, שבפרשת צו, נזכר "ואת כל העדה הקהילו "פתח" אהל מועד", וכן "בשלו את הבשר "פתח" אהל מועד.

ו

יליף

בגזירה שוה

"פתח

" דעשיה מ

"פתח

" דצואה, שאף כל הכתוב בעשיה מעכב.

ב.

רב משרשיא אמר

: בפרשת צו עצמה יש לדרוש דמעכב, דהא דכתיב התם

"ושמרתם את משמרת ה"

', והוי לשון משמרת -

עיכובא

.

ג.

רב אשי

אף הוא

אמר

: אין צריך גזירה שוה, דבפרשת עשיה עצמה נאמר

"כי כן צויתי

", שמשמעותו: הכל ל

"עיכובא

".

תנו רבנן

: בפרשת שמיני דמלואים, לאחר שמתו נדב ואביהוא בני אהרן, נאמר במקרא שלש פעמים שאמר משה לאהרן ובניו ציווי על אכילת הקדשים.

א. "ואכלתם אתה [את המנחה של השמיני למלואים] במקום קדוש

כי כן צויתי

".

ב. "אכל תאכלו אתה [את החטאת של ראש חודש ניסן] בקדש,

כאשר צויתי

".

ג. "שוק התרומה וחזה התנופה [של שלמי הצבור של שמיני למלואים]

כאשר צוה ה"

'.

ומבארת הגמרא מדוע בשלשת ענינים אלו מופיע ענין הציווי, שאינו מופיע בשאר המצוות.

אהרן ובניו היו אוננים באותו יום על נדב ואביהוא שנשרפו באותו יום, ואונן אסור באכילת קדשים. וכאן היתה הוראת שעה שיאכלו אותה באנינות, שנאמר "קחו את המנחה, ואכלוה מצות אצל המזבח", אף על פי שאתם אוננים. וכן אמר להם משה על החזה ושוק של שלמי הציבור, שיאכלום אף באנינות.

אלא שטעה משה בדבר, והיה סבור שכל הקרבנות שקרבו באותו יום דינם שוה. וכאשר ראה, לאחר מכן, שלא אכלו את שעיר החטאת של ראש חודש אלא שרפוהו, כעס עליהם. והשיבו אהרן שהוראת שעה זו לא נאמרה אלא לקדשי שעה, כלומר, הקרבנות שקרבו רק באותו יום, שאין חובתם לדורות, דהיינו שלמי הנזיר, ושעיר החטאת של אהרן של שמיני למלואים, והשעיר של נחשון, שהיה מקרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח, וכן מנחת שמיני, ומנחת נחשון. אבל קדשי דורות, שהוא השעיר של ראש חודש - לא נאמר בו היתר אכילה באנינות.

והשתא מפרשינן את שלשת הפסוקים שנאמר בהם לשון ציווי.

א. נאמר במנחה: "ואכלתם אותה במקום קדוש

כי כן צויתי

" שאף

באנינות יאכלוה!

ולצורך ההיתר של הוראת שעה נאמר לשון ציווי, המורה על ציווי מיוחד.

ב. "אכל תאכלו אותה [את חטאת ראש חודש] בקדש", שהיה לכם לאכלה אף באנינות

"כאשר צויתי

" אתכם כהוראת שעה במנחה -

בשעת מעשה

, כשמצא שלא אכלו את שעיר חטאת ראש חודש,

אמר להם

כן.

ג. ולאחר שהעמידו אהרן על האמת, שלענין קדשי דורות לא נאמרה הוראה זו, אמר להם משה, שהחזה והשוק נאכלין אף באנינות,

"כאשר צוה ה"

',

ולא מאלי

[מלבי]

אני אומר

, שלא תהיו סבורין שטעיתי כמו בשעיר של ראש חודש.

אמר רבי יוסי בר חנינא

::

מכנסים

, שצריכים הכהנים ללובשן עם כל בגדי הכהונה,

אין כתובין בפרשה

דמלואים.

אלא, ש

כשהוא אומר

בתחלת הפרשה

"וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן"

, ודרשינן מתיבת "וזה" שהוי"ו בה הוא וי"ו המוסיף -

להביא המכנסים

.

ו

כן, כפי שיתבאר להלן, להביא

עשירית האיפה

, שהיא מנחת חביתין שמקריבין הכהנים ביום חינוכם לעבודה, וכהן גדול מקריב אותה בכל יום.

והוינן בה:

בשלמא מכנסים

יש לדרוש מאות ו' ד"וזה", משום דוי"ו מוסיף על ענין ראשון, וכיון דמכנסים

כתיבי

למעלה בפרשה הסמוכה, העוסקת

בענינא ד

עשיית ה

בגדים

, שפיר מקשינן דאף במלואים היו לובשין מכנסים.

אלא עשירית האיפה

, שלא נאמרה בפרשה זו כלל, ורק לדורות נאמר בפרשת צו שיביא כל כהן ביום חינוכו לעבודה מנחת חביתין -

מנא לן

שאף בימי המלואים, שעדיין לא שימשו אהרן ובניו, מכל מקום עליהם להביא מנחה זו.

ומשנינן:

אתיא

בגזירה שוה

"זה

-

זה

",

מ

אותה פרשה שנאמר בה לדורות:

"זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה'

ביום המשח אותו

עשירית האיפה

".

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי

: ו

מנין

יש לנו ללמוד

שאף

מה שנצטוה משה על

מקרא פרשה

זו לצבור [שהרי נאמר בפרשה "קח את אהרן ואת כל העדה הקהל אל פתח אוהל מועד"], אף זה

מעכב

, ואינו למצוה בעלמא?

תלמוד לומר

בהמשך הפרשה "ותקהל העדה אל פתח אהל מועד

ויאמר משה אל העם זה הדבר אשר צוה ה'"

-

אפילו דיבור

[מקרא הפרשה, שגם הוא נכלל בזה הדבר]

מעכב.

כתיב בפרשת המלואים שהלביש משה את הבגדים לאהרן ולבניו באותם שבעה ימים.

והוינן בה:

כיצד הלבישן?

באיזה סדר הלבישן?

ותמהינן: וכי מה לנו לשאול

כיצד הלבישן

, והלא

מאי דהוה הוה!

ומפרשינן:

אלא

נפקא מינה בדבר, לדעת

כיצד מלבישן לעתיד לבא

.

ותו תמהינן:

לעתיד לבא נמי

אין לנו נפקא מינה, שהרי נדע דבר זה,

לכשיבואו אהרן ובניו, ו

אף

משה

יבא

עמהם

, ויברר הדבר.

ומפרשינן:

אלא

יש לנו לשאול:

כיצד הלבישן

, כדי

למיסבר קראי

דפרשת המלואים, שלפי פשוטם נראים כסותרים.

כי בפרשת תצוה נאמר "וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו", ומשמע שהלביש את כולם בבת אחת [ומפרשינן לה לקמן שלא הפסיק בבגד אחר בינתיים], ואילו בפרשת צו נאמר לכל אחד חגירה נפרדת, דמשמע שלא הלביש את בניו עד שסיים להלביש את אהרן.

ואמרינן:

פליגי בה בני רבי חייא ורבי יוחנן

:

חד אמר

שהלביש ל

אהרן

תחלה את כל בגדיו

ואחר כך

הלביש את

בניו

.

וחד אמר

שהלביש את

אהרן ובניו

כולם

בבת אחת

.

אמר אביי

: לא בכל הבגדים נחלקו בסדר לבישתן.

ב

לבישת ה

כתונת ו

ה

מצנפת

-

כולי עלמא לא פליגי ד

לבישת

אהרן

קדמה, שהלביש לאהרן המכנסים והכתנת והמצנפת, חוץ מן האבנט.

ו

רק

אחר כך

הלביש את בניו בגדים אלו.

ד

הלא

בין ב

פרשת תצוה שנאמרה בו ה

צוואה

דפרשת המלואים,

ובין

בפרשת צו שנאמרה בו ה

עשיה

דמלואים, בשניהם מפורש בסדר הלבישה ד

אהרן קדים,

שהרי כל הבגדים חוץ מן האבנט מפורשים אצל אהרן, ואחר כך כתיב לבישת בניו.

כי פליגי ב

חגירת ה

אבנט

.

מאן דאמר

שאף את האבנט חגר ל

אהרן

לבדו,

ואחר כך

התחיל להלביש את

בניו

את כל בגדיהם, היינו משום

ד

בפרשת צו

כתיב "ויחגור אותו באבנט

",

ו

אחר שהשלים את לבישתו,

הדר כתיב: "ויחגור אותם אבנט"

.

ומאן דאמר

שחגירת האבנט ל

אהרן ובניו

היתה

בבת אחת

, משום

ד

בפרשת תצוה

כתיב "וחגרת אותם

אבנט אהרן ובניו", ומשמע שהיתה לכולם בבת אחת.

ומקשינן:

ולמאן דאמר: אהרן ובניו בבת אחת

-

הכתיב

בעשיה

"ויחגר אותו באבנט", והדר כתיב "ויחגור אותם אבנט"

. הרי שחגירות נפרדות היו.