Versión en texto de este daf: original y traducción
Yoma 4b — el Talmud en español
Yoma 4b del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Yoma 4b
ומה שהכתוב אומר
"ויכסהו הענן
", פירושו שכסה הענן
להר
, שהרי באותן ששה ימים היה משה עולה ויורד להביא את דברי ה' על העם ולהשיב את דבריהם אל ה'.
ומה שמסיים
"ויקרא אל משה
ביום השביעי" אינו אלא לעשרת הדברות, שבהם היו [
משה
]
וכל ישראל עומדין
לשומען מפי הגבורה.
ולא בא הכתוב
לומר שהיתה כאן קריאה מיוחדת למשה ליכנס למחנה שכינה,
אלא
כדי
לחלק כבוד למשה
, היתה הקריאה מופנית אליו בלבד.
רבי נתן אומר: לא בא הכתוב
לומר
אלא
למשה, שנזקק לפרישה כדי
למרק אכילה ושתיה שבמעיו
קודם שנכנס להיות בין המלאכים,
לשומו כמלאכי השרת
.
וסובר כדעת רבי יוסי הגלילי בעיקר פירושו, שהיה זה אחר עשרת הדברות, ואכן היתה פרישה למשה. אלא דסבירא ליה שאין ללמוד לכל הנכנס לדורות למחנה שכינה שיהא טעון פרישה.
וכן
רבי מתיא בן חרש
מפרש ו
אומר
: שאין כאן דין פרישה לשאר הנכנסין. כי
לא בא הכתוב, אלא
להפריש את משה כדי
לאיים
עליו
, שישיב לבבו לבא אל הקדוש ברוך הוא מתוך אימה,
כדי שתהא תורה ניתנת
על ידו
באימה ברתת ובזיע!
שנאמר "עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה
".
ומפרשינן להאי קרא:
מאי "וגילו ברעדה
"?
אמר רב אדא בר מתנה אמר רב: במקום גילה
של נתינת התורה - שנאמר בה "פקודי ה' ישרים משמחי לב" -
שם תהא
שרויה
רעדה
.
ועתה מסייעת הגמרא לדעת ריש לקיש מדברי רבי יוסי הגלילי, שלמד דין פרישה לדורות מפרישה דסיני.
והוינן בהך ברייתא:
במאי
תלויה מחלוקתם זו ד
קא מיפלגי
בה
רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא
, שזה דורש הכתוב קודם מתן תורה, וזה לאחר מתן תורה - מנין היא ראייתם!?
ומפרשינן: קא מיפלגי
בפלוגתא דהני תנאי
, שנחלקו בענין אחר.
דתניא: בששה בחודש
סיון
ניתנה תורה לישראל
.
רבי יוסי אומר: בשבעה בו
ניתנה.
[עיין בגירסת רש"י, שנכנס בדברי הגמרא פירוש, ואינו מענין הגמרא עתה] ומעתה,
רבי יוסי הגלילי
, שפירש קרא דכיסוי הענן ששת ימים אחר עשרת הדברות,
סבר לה כתנא קמא, דאמר
ש
בששה בחודש ניתנה תורה
.
הילכך
, בהכרח צריך לפרש ש
זה היה מעשה אחר עשרת הדברות
. ומפרש הפסוק
"וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים
" -
למשה
, שפירש בימים אלו, כהכנה לכניסתו להיות ארבעים יום עם ה'. ואז נאמר:
"ויקרא אל משה ביום השביעי
"
\-
לקבולי שאר תורה
.
שהרי אין תנא קמא יכול לפרש כרבי עקיבא, שהכיסוי היה להר, וקודם עשרת הדברות היה המעשה.
דאי סלקא דעתך
לפרש כרבי עקיבא, ד
"וישכון כבוד ה"
' היינו
מראש חודש
, וממילא הא דכתיב
"ויכסהו הענן
" אינו למשה שהיה עולה ויורד, אלא
להר
סיני. ולאחר מכן
"ויקרא אל משה ביום השביעי
"
\-
לקבולי עשרת הדברות
הוא.
הא
סבירא ליה דישראל
קבילו להו
לעשרת הדברות
מששה
בחודש
! ו
גם,
הא
כבר
אסתלק
ה
ענן מ
יד לאחר נתינת עשרת הדברות, ב
ששה
.
ו
אילו
רבי עקיבא
, שפירש שהכיסוי היה להר קודם עשרת הדברות,
סבר לה כרבי יוסי
, ש
בשבעה בחודש ניתנה תורה לישראל
.
ולכן מתפרשים הפסוקים כפשטן, שלאחר שנתכסה ההר בענן ששת ימים מראש חודש, ואז קרא הקדוש ברוך הוא למשה ביום השביעי בחודש כדי ליתן את עשרת הדברות.
ומקשינן: הרי מפורש בתורה שהיה משה בהר ארבעים יום, וכשירד בסופן שיבר את הלוחות שהיו בידו.
ואם כן,
בשלמא ל
פי חשבונו של
רבי עקיבא, היינו דמשכחת לה
הא דתנן בתענית כו א ד
בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות
.
שהרי תחלת מנין ארבעים יום שהיה במרום הוא מיום שביעי בסיון לאחר מתן עשרת הדברות, ואם כך, הרי נשארו
עשרים וארבעה
ימים
ד
חודש
סיון, ו
עוד
שיתסר
ימים
ד
חודש
תמוז
, ובזה
מלו להו
[נשלמו]
ארבעין יומין דהוה
משה
בהר
.
ו
למחרת,
בשיבסר בתמוז נחית
ירד מההר
ואתא
למינה ישראל,
ו
כראותו את העגל -
תברינהו
ושיבר
ללוחות
הברית.
אלא, ל
פי חשבונו של
רבי יוסי הגלילי, דאמר
שלאחר עשרת הדברות היו
ששה
ימים
דפרישה
.
ו
לכשתוסיף לששה ימים אלו עוד
ארבעין
יומין
ד
שהה משה
בהר
, תמצא כי
עד עשרין ותלת ב
חודש
תמוז
לא ירד משה, ו
לא איתבור לוחות
.
ומשנינן:
אמר לך רבי יוסי הגלילי: ארבעין
הימים המפורשים בתורה
ד
היה משה ב
הר
, מחשבינן להו
בהדי
בכללם גם את
ששה
ימים
דפרישה
. והם נשלמו בשבעה עשר בתמוז.
אמר מר: "ויקרא אל משה
" -
משה וכל ישראל עומדין
, דברי רבי עקיבא.
ואומרת הגמרא:
מסייע ליה
-
לרבי אלעזר
.
דאמר רבי אלעזר: "ויקרא אל משה
" -
משה וכל ישראל עומדין
. ומאחר שהיו כל ישראל שומעין עם משה כאחד, הרי ש
לא בא הכתוב
בייחוד הקריאה למשה,
אלא
רק כדי
לחלק לו כבוד למשה
.
מיתיבי
: נאמר בקרא "וישמע את הקול מדבר אליו". ומזה שלא נאמר "את ה
קול
מדבר
לו
", אלא
קול
מדבר
אליו
, דרשינן שהיה הקול נמשך רק ל
משה
. ורק הוא
שמע, וכל ישראל
-
לא שמעו!
והיכי אמרת שהיו כל ישראל שומעין.
ומשנינן:
לא קשיא
.
הא
דאמרינן שהיו כל ישראל שומעין,
ב
קול ד
סיני
הוא.
והא
דילפינן דכל ישראל לא שמעו אינו אלא
ב
דבור שהיה אל משה
מאהל מועד
.
ואי בעית אימא
לתרץ בדרך אחר:
לא קשיא
.
הא
דאמרינן שהיו כל ישראל שומעין עם משה אינו אלא שנאמר הדבור
ב
לשון
קריאה
.
ו
הא
דתניא שכל ישראל לא שמעו מיירי היכא דכתיב
ב
לשון
דבור
. [לפי מהרש"א].
רבי זריקא רמי
תרי
קראי
דלהלן
קמיה דרבי אלעזר: ו
אית ד
אמרי לה
: ד
אמר רב זריקא
: ד
רבי אלעזר
עצמו
רמי
[הקשה] קושיא זו:
כתיב
בפרשת פקודי [שמות מ]
"ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן
".
ו
אילו בפרשת משפטים [שמות כד]
כתיב "ויבא משה בתוך הענן
".
ומשנינן:
מלמד
, שאף התם לא היה משה יכול לבא מעצמו. אלא
שתפסו הקדוש ברוך הוא למשה, והביאו בענן
.
ואילו
דבי רבי ישמעאל תנא
[דרשו את הפסוק באופן אחר]:
נאמר כאן
"ויבא משה
בתוך
הענן". ונאמר להלן
"ויבאו בני ישראל בתוך הים
.
מה להלן
אצל קריעת ים סוף לא באו בתוך הים ממש, שהרי
נעשה להם שביל
בתוך הים,
ד
הא
כתיב
התם
והמים להם חומה, אף כאן
נעשה למשה
שביל
בתוך הענן, ורק באותו שביל בא משה.
נאמר בתורה:
"ויקרא אל משה וידבר
ה' אליו".
ומפרשינן:
למה הקדים
הקדוש ברוך הוא
קריאה לדבור?
לימדה
כאן
תורה דרך ארץ
לאדם,
שלא יאמר אדם דבר לחבירו, אלא אם כן קוריהו
קורא לו תחילה.
ודרשה זו
מסייע ליה לרבי חנינא
.
דאמר רבי חנינא: לא יאמר אדם דבר לחבירו, אלא אם כן קוריהו
.
עוד למדו מפסוק זה שנאמר בו
"וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר
",
אמר רבי
[
מוסיא בר ברי דרבי מוסיא משמיה דרבי מוסיא
]
רבה
:
מנין לאומר דבר לחבירו
סתם,
שהוא ב
איסור
"בל יאמר
לאחרים" מה שאמר לו,
עד שיאמר לו
המספר בפירוש:
לך אמור!
ממה
שנאמר "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר
".
ועתה חוזרת הגמרא להא דאקשי ריש לקיש לרבי יוחנן, לדבריו שלמד ממלואים, תהא פרישה מעכבת אף ביום הכפורים.
ומוכחינן:
מכלל
דבריהם
דתרווייהו
[רבי יוחנן וריש לקיש] מוכח ד
סבירא להו ד
כל הכתוב בפרשת
מלואים
-
כל הכתוב בהן, מעכב בהן
.
ד
הא
איתמר
: דיני
מלואים
נחלקו בהם
רבי יוחנן ורבי חנינא
.
ד
חד
מינייהו אמר:
כל
דבר
הכתוב
שנוהג
בהן
-
מעכב בהן
.
וחד אמר
רק
דבר המעכב
כמותו אף
לדורות
, מעכב בהן, אבל דבר
ש
כמותו
אין מעכב
בשאר קרבנות
לדורות, אין מעכב
אף
בהן
.
כלומר, אף במלואים לא נתחדש עיכוב יותר מקרבנות של דורות, ולהלן מפרשינן באיזה דברים נחלקו.
והשתא מפרשינן:
תסתיים
, תווכח,
דרבי יוחנן הוא דאמר: כל הכתוב בהן מעכב בהן
, ורבי חנינא הוא זה שחולק.
שהרי ממה שהקשה וקאמר ליה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן:
אי
יליף דין פרישה ממלואים, יש לנו ללמוד גם דמעכב, כי
מה מלואים כל הכתוב בהן מעכב בהן
אף גבי יום הכפורים נימא דפרישה תהא מעכבת. והרי רבי יוחנן הודה לו, שהרי שתק
ולא קא מהדר ליה ולא מידי
.
ומשמע שאינו חולק עמו בהנחתו זו דבמלואים מעכבת הפרישה. והרי לדורות היא אינה מעכבת, כמו שהוכיח ריש לקיש מהא דתנן מתקינין לו כהן אחר, ולא נזכר שצריך להפרישו.
ומסקינן: אכן
תסתיים
, שכך מוכח!
והוינן בה בהך פלוגתא:
מאי בינייהו
, במה נחלקו בהלכה למעשה?