Yoma 45a — el Talmud en español

"זהב מופז"

נקרא כך על שם

ש

הוא

דומה לפז

[צהוב וזוהר כמרגלית].

"זהב שחוט"

נקרא כך על שם

שנטוה כחוט

, מפני שהוא רך.

"זהב סגור"

נקרא כך על שם ש

בשעה שנפתח

[שמציעים אותו למכירה],

כל החנויות נסגרות

, לפי שאינן יכולות להתחרות בזהב משובח כל כך.

זהב פרוים

נקרא כך היות

ש

הוא אדום, ה

דומה לדם הפרים.

עד כאן דברי רב חסדא הסובר שיש שבעה מיני זהבים.

רב אשי אמר: חמשה

מיני זהבים בלבד

הן,

ואין למנות ביניהם את "זהב" ואת "זהב טוב" [שרב חסדא מנה בתור מינים נפרדים]. אלא -

וכל חד וחד

, בכל אחד מחמשת מיני הזהבים,

אית ביה

, יש בו מקצת זהב שאינו משובח כל כך הנקרא

"זהב

", ויש בו מקצת זהב שהוא משובח

ו

נקרא

זהב טוב.

תניא נמי הכי

, שנינו בברייתא כדברי רב חסדא לעיל, ש"זהב פרוים" נקרא כך על שם שהוא דומה לדם הפרים:

דתניא:

בכל יום היה זהבה

של המחתה

ירוק, והיום אדום. והיינו

וזהו הזהב הנקרא

"זהב פרויים"

, על שם

שדומה

בצבעו האדום

לדם הפרים.

שנינו במשנה:

בכל יום מקריב פרס שחרית

ופרס בין הערביים וכו'

בכל יום היתה

הקטורת

דקה

[טחונה היטב]

ו

אילו הקטורת המיוחדת של

היום

שהיה מכניס לקדש הקדשים, היתה

דקה מן הדקה.

הגמרא מביאה ברייתא שמבארת מנין למדנו שהקטורת שבקדש הקדשים היתה דקה מן הדקה.

תנו רבנן

: נאמר [ויקרא טז יב] בענין הקטורת של יום הכיפורים המוקטרת בקדש הקדשים: "ומלא חפניו קטרת סמים דקה".

"דקה"

-

מה תלמוד לומר?

מה באה המילה "דקה" ללמדנו?

והלא כבר

נאמר [שמות ל] בענין הקטרת שבכל ימות השנה

"ושחקת ממנה הדק"

, ומכאן שהקטורת היתה דקה [ואנו יודעים שגם ביום הכיפורים הקטורת היתה דקה].

אלא

בא הכתוב

להביא

[להוסיף], שביום הכיפורים היתה הקטורת

דקה מן הדקה

[שטחנו אותה פעם נוספת, בערב יום הכיפורים].

שנינו במשנה:

בכל יום כהנים עולין במזרחו של כבש

המזבח.

הגמרא מבארת את טעם הדבר:

דאמר מר

[רמי בר יחזקאל, להלן נט ב]:

כל פינות

[פניות]

שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין!

הכבש עמד מדרום למזבח, וכאשר היה הכהן עולה בו היתה ימינו בצד מזרח, ובהגיעו למעלה היה עליו לפנות

למזרח

המזבח. ולכן הכהן עלה במזרח הכבש כדי שיהיה סמוך למזרח המזבח, ולא יצטרך ללכת בדרך ארוכה על המזבח שלא לצורך.

שנינו במשנה:

והיום

הכהן הגדול

עולה באמצע

הכבש,

ויורד באמצע

.

ומפרשינן:

מאי טעמא

-

משום כבודו דכהן גדול

. להראות את חשיבותו, שהוא כבן בית לפני המקום, והולך בכל מקום שחפץ.

שנינו במשנה:

בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור

, והיום מן הקיתון של זהב.

ומפרשינן:

מאי טעמא

מהו הטעם שביום הכיפורים קידש הכהן הגדול מן הקיתון של זהב?

משום כבודו דכהן גדול

ביום הכיפורים.

שנינו במשנה:

בכל יום היו

על המזבח

ארבע מערכות

[ערימות עצים להבעירם באש ] והיום חמש, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: בכל יום [היו] שלש [מערכות] והיום ארבע. רבי יהודה אומר: בכל יום [היו] שתים, והיום שלש.

והגמרא מביאה ברייתא, המפרשת מה הן המערכות שערכו על המזבח בכל יום, וביום הכיפורים:

תנו רבנן: בכל יום היו

על המזבח

שתים מערכות, והיום שלש.

ואלו הן:

אחת

-

מערכה גדולה

שעליה מקטירים בכל יום את כל ההקטרות [רש"י לעיל לג א].

ואחת

-

מערכה שניה של קטורת

שממנה הכניסו גחלים למזבח הפנימי שבהיכל, להקטיר עליהם קטורת של כל יום [בשחרית ובין הערבים].

ואחת

-

שמוסיפין בו ביום

[ביום הכיפורים] - בשביל הקטורת שבקדש הקדשים.

אלו

דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר: בכל יום

היו על המזבח

שלש

מערכות,

והיום ארבע.

ואלו הן:

אחת

-

של מערכה גדולה. ואחת

-

של מערכה שניה של קטורת. ואחת

-

של קיום האש

. שאם האש שבמערכה גדולה אינה מספקת מוסיפים לה עצים ממערכה זו.

ואחת שמוסיפין בו ביום

ביום הכיפורים בשביל הקטורת שבקדש הקדשים.

רבי מאיר אומר: בכל יום

היו על המזבח

ארבע

מערכות

והיום חמש.

ואלו הן:

בכל יום:

אחת

-

שלמערכהגדולה. ואחת

-

של מערכה שניה של קטורת. ואחת

-

של

קיום האש. ואחת

-

ל

הקטרת

איברים ופדרים

[חלבים] מקרבנות של אתמול

שלא נתעכלו מבערב

, מפני שלא ניתנו על אש המערכה הגדולה, או שניתנו שם אך לא הספיקו להתעכל .

ואחת

-

שמוסיפין בו ביום

[ביום הכיפורים] בשביל הקטורת שבקדש הקדשים.

והגמרא מבארת והולכת מנין למדו את כל המערכות הללו:

דכולי עלמא מיהת תרתי אית להו

. הכל מודים שהיו לפחות שתי מערכות בכל יום -

מנלן

מנין למדנו דבר זה?

אמר קרא: "היא

[עולת התמיד]

העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה"

. [ויקרא ו ב].

"מוקדה" - היינו מדורת עצים, ו

זו מערכה גדולה

שעליה הקטירו את עולת התמיד [המוזכרת בתחילת הפסוק] ואת שאר הקרבנות,

"ואש המזבח תוקד בו"

["תוקד" הוא מלשון יקידת מדורת אש] -

זו מערכה שניה של קטורת.

ושואלת הגמרא:

ורבי יוסי

, שהוסיף עוד מערכה נוספת בכל יום לקיום האש -

קיום

האש מנא ליה?

מנין לו שהיתה מערכה לקיום האש?

ומשנינן:

נפקא ליה

, דין זה יצא לו

מ

המילה "תוקד" שבהמשך הפרשה [בפסוק ה]:

"והאש על המזבח תוקד בו".

למדנו מכאן שהיתה על המזבח מערכה נוספת, והיא המערכה לקיום האש.

ומכאן קשה על רבי יהודה, הסובר שהיו שתי מערכות בלבד [שהרי בפסוק ה הוזכרה "יקידה" [מדורת עצים] שלישית].

ורבי יהודה

יתרץ:

ההוא

"תוקד" -

להצתת אליתא הוא דאתא!

בא ללמד על הצתת קיסמים דקים, שבהם הבעירו אש במערכה הגדולה. ולימד הכתוב שהצתה זו תעשה על המזבח.

דתניא: היה רבי יהודה אומר: מניין להצתת אליתא

[קסמים דקים]

שלא תהא אלא בראשו של מזבח

, ולא שיצית למטה על רצפת העזרה ויעלה אותם כשהם דולקים אל המזבח?

תלמוד לומר: "והאש

-

על המזבח תוקד בו".

אמר רבי יוסי: מנין שעושה

על המזבח

מערכה לקיום האש?

תלמוד לומר: "והאש על המזבח תוקד בו".

ומקשינן על רבי יוסי:

ורבי יוסי

-

הצתת אליתא מנא ליה?

מנין לו שהיא נעשית בראש המזבח?

ומתרצינן:

נפקא ליה

, דין זה יצא לו

מהיכא דנפקא לרבי שמעון

. מאותו מקום שלמד ממנו רבי שמעון דין זה, וכדלהלן:

דתניא

: נאמר [ויקרא א ז]:

"ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח"

-

לימד

הכתוב

על הצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן כשר.

ו

הכהן יהיה לבוש אז

בכלי שרת

, בגדי כהונה,

דברי רבי יהודה.

אמר לו רבי שמעון

לרבי יהודה:

וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח

להצית את האליתא? והרי מובן מאליו שרק הכהנים כשרים להצתת האליתא, שהרי כבר למדת [מהפסוק "והאש ... תוקד"] שהצתת האליתא היא בראש המזבח, ואסור לזרים לעלות על המזבח!

ואם כן, מדוע הוצרך הכתוב לומר שבני אהרן הם אלו שהציתו את האליתא?

אלא

, בהכרח, שהפסוק

לימד

כאן

על הצתת

ה

אליתא

בעצמה,

שלא תהא אלא בראשו של מזבח.

ושלא כדבריך [רבי יהודה] שאתה כבר למדת דין זה מהפסוק: "והאש על המזבח תוקד בו".

אלא אני [רבי שמעון] סובר כדעת רבי יוסי, שלמד משם שהיתה על המזבח מערכה נוספת לקיום האש. ואין ללמוד משם שהצתת האליתא היתה בראש המזבח, אלא מ"ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח".

ורבי יהודה

יתרץ:

אי מהתם

, אם באת ללמוד שזר פסול להצתת האליתא מהפסוק "והאש על המזבח תוקד בו", שלמדנו שהצתת האליתא היתה בראש המזבח,

הוה אמינא

הייתי יכול לומר, שאף על פי שהצתת האליתא היתה על המזבח, מכל מקום זר יכול להצית אותה, כאשר הוא

קאי אארעא ועביד במפוחא

. כשעומד על הארץ ומצית את האליתא שעל המזבח בעזרת מפוח.

קמשמע לן

, ולכן השמיע לנו הפסוק "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" שזר פסול להצתת האש באליתא.

ושואלת הגמרא:

ורבי מאיר

, שהוסיף עוד מערכה נוספת כל יום להקטרת איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב -

אברים ופדרים שלא נתעכלו

מבערב, מנא ליה?

מנין לו שהיתה מערכה נפרדת לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב?

עונה הגמרא:

נפקא ליה מ"ואש"

. רבי מאיר למד מהאות ו' המיותרת בפסוק "ואש המזבח תוקד בו" [בפסוק ב], שהיתה מערכה נוספת. ופירש שעשו אותה לצורך הקטרת חלבים ופדרים שלא נתעכלו מבערב].

ורבנן

, דהיינו, רבי יהודה ורבי יוסי, החולקים על רבי מאיר -

וא"ו לא דרשי!

אינם דורשים מהאות וא"ו דבר, מפני שדרך הפסוק לכתוב כך.

ושואלת הגמרא:

ו

לדעת

רבנן, איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב

-

מאי עביד להו?

מה יעשה בהם? ועונה הגמרא:

מהדר להו

מחזירם

למערכה גדולה.

דתניא: מניין לאיברים ופדרים

של קרבנות של יום אתמול

שלא נתעכלו מבערב

,