Versión en texto de este daf: original y traducción
Yoma 42a — el Talmud en español
Yoma 42a del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Yoma 42a
לשון
של פרה
היתה
משקל עשרה
זוז היות שהיא צריכה כובד.
ו
הלשון
של שעיר המשתלח
היתה
משקל שני סלעים
, מפני שצריך לחלקה לשניים [חציה קשרו בסלע, וחציה קשרו בין קרניו].
ו
הלשון
של מצורע
היתה
משקל שקל
בלבד, מפני שאינה צריכה לא כובד ולא חלוקה.
אמר רבי יוחנן: פליגי בה
נחלקו בה
רבי שמעון בן חלפתא ורבנן
במשקל הלשון של
פרה
:
חד
[אחד מהם]
אמר: משקל עשרה
[וכמו שאמר רבי יונתן לעיל].
וחד
[ואחד מהם]
אמר: משקל שקל.
וסימניך
, שלא תטעה בדבר, ושלא תאמר שאחד מן התנאים אמר שמשקל הלשון של פרה היה שני סלעים, נתנו סימן לדבר מהמשנה במנחות [קי א]:
"אחד המרבה ואחד הממעיט
ובלבד שיכוין לבו לשמים" .
שעל ידי סימן זה תזכור שאחד מן התנאים נתן בלשון של פרה אדומה שיעור המרובה משאר השיעורים, והתנא האחר נתן שיעור הממעט מכל השיעורים. אבל השיעור בינוני של שני סלעים לא הוזכר כאן.
אמר ליה רבי ירמיה מדפתי לרבינא
: רבי שמעון בן מנסיא וחכמים,
לא בפרה פליגי
[נחלקו],
אלא בשעיר המשתלח פליגי
.
וההוא יומא
, באותו היום שנחלקו בו
נח נפשיה דרביא בר קיסי
נפטר חכם ששמו רביא בר קיסי.
ואנחו ביה סימנא
, עשו את מיתת רביא בר קיסי סימן לדעת במה נחלקו, וכך אמרו:
רביא בר קיסי
, שהוא צדיק,
מכפר
במיתתו
כשעיר המשתלח
[שמיתת הצדיקים מכפרת].
ומכאן סימן לזכור שנחלקו בענין שעיר המשתלח, שיש בו כפרה, כשם שהיתה כפרה באותו היום, במיתת רביא בר קיסי.
ואגב שהגמרא הביאה לעיל את מאמר רבי יצחק בענין שתי לשונות, היא מביאה מאמר דומה של רבי יצחק, בדברים אחרים:
אמר רבי יצחק
: אודות
שתי שחיטות שמעתי
שיש חילוק ביניהן:
אחת
היא שחיטתה
של פרה
אדומה.
ואחת
היא שחיטתו
של פרו
של הכהן הגדול ביום הכיפורים.
והחילוק שביניהן:
אחת
מהן
כשרה
שחיטתה
בזר. ואחת
מהן
פסולה בזר.
ולא ידענא הי מינייהו
איני יודע איזו מהן כשרה בזר, ואיזו פסולה.
איתמר
, נאמרה בזה מחלוקת אמוראים:
שחיטת פרה
אדומה
ו
שחיטת
פרו
של הכהן הגדול
בזר
נחלקו בדבר
רב ושמואל
:
חד אמר
: שחיטת
פרה
אדומה
פסולה
בזר. אך שחיטת
פרו
של הכהן הגדול
כשרה
בזר.
וחד אמר
: שחיטת
פרו
פסולה בזר. ואילו שחיטת
פרה כשרה
בזר.
ולא נאמר בבית המדרש, אלא שרב ושמואל נחלקו בדבר. אבל לא התברר איזו דעה נאמרה על ידי רב, ואיזו על ידי שמואל.
ואמרינן:
תסתיים
, תוכיח
דרב הוא דאמר
שחיטת
פרה
בזר
פסולה
, ולא שמואל.
דאמר רבי זירא: שחיטת פרה בזר פסולה.
ואמר רב עלה
מקור לדברי רבי זירא, ששחיטת הפרה בזר פסולה:
היות ובפרה אדומה,
"אלעזר" ו"חוקה" שנינו בה
בתורה.
שנאמר [במדבר יט ג]: "ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, ושחט אותה לפניו", ובתחילת הענין נאמר "זאת חקת התורה".
וכל מקום שנאמר בתורה "חוקה" משמע בדוקא, שאין לשנות מאותו הסדר, ואם שינה פסול.
ולמדנו מכאן, שרב סובר שחיטת הפרה פסולה בזר. ומכך אנו יודעים שרב הוא זה שאמר לעיל ששחיטת פרה בזר פסולה ושחיטת פרו בזר כשרה. ואילו שמואל אמר להיפך.
ומקשינן על דברי רב:
ו
לדברי
רב, מאי שנא פרה
, במה שונה פרה אדומה מפרו של הכהן הגדול, שהיא פסולה בזר, הרי זה משום
דכתיב
בה
אלעזר וחוקה
[כדלעיל]!
אם כן, הרי בפרשת
פרו
של כהן גדול
נמי, הא כתיב
בה
"אהרן" ו"חוקה"
[ויקרא טז יא לד ]! ומדוע אמר רב ששחיטת פרו בזר כשרה!?
ומתרצינן: אף על פי שנאמרה "חוקה" בסדר עבודות יום הכיפורים, מכל מקום
שחיטה
-
לאו "עבודה" היא!
שחיטה אינה נקראת "עבודה", וכשהתורה אמרה "חוקה" היא התייחסה רק ל"עבודות" שהוזכרו בפרשה, ולכן שחיטת פרו בזר כשרה.
ומקשינן על התירוץ:
אי הכי,
אם כך שהחוקה האמורה בפרשה מתייחסת לעבודות בלבד -
פרה נמי
, שנאמר בה "חוקה", נאמר ש"חוקה" מתייחסת רק ל"עבודה", ושחיטה אינה עבודה!
ומדוע אמר רב ששחיטת זר בפרה פסולה, משום שנאמר בה "חוקה"!?
ומתרצינן:
שאני פרה
אדומה מפרו של כהן גדול, היות
דקדשי בדק הבית היא
.
אין בה קדושת מזבח כקרבנות, שהרי כל עבודתה נעשתה בהר המשחה ולא בבית המקדש [והרי היא קדושה בקדושת דמים בלבד כ"בדק הבית" ], ולכן אין הבדל בין שחיטת הפרה לשאר עבודותיה, לפי שכולן אינן בגדר "עבודת הקרבנות".
ובעל כרחך ש"חוקה" האמורה בפרה אדומה - על כל עבודותיה נאמרה.
ותמהינן:
ולאו כל דכן הוא
, וכי אין זה קל וחומר?!
אם אמרת ששחיטת פרו, שיש בו קדושת הגוף כקרבן, לא נאמרה בה חוקה וכשרה בזר. איך יתכן ששחיטת פרה, שאינה קדושה בקדושת הגוף, נאמרה בה חוקה ופסולה בזר!?
אמר
תירץ
רב שישא בריה דרב אידי: מידי דהוה אמראות נגעים
. כשם שמצאנו במראות הנגעים,
דלאו עבודה היא
, שאין זו עבודת הקרבנות כלל,
ו
אף על פי כן
בעיא כהונה
, שהיא צריכה להעשות דוקא על ידי כהן. כך כיוצא בזה, שחיטת פרה אדומה שאינה עבודה, צריכה להעשות דוקא על ידי כהן. ואם נשחטה על ידי זר פסולה. עד כאן הגמרא ביארה את דעת רב, שאמר שחיטת זר בפרה פסולה, ובפרו כשרה.
ועתה הגמרא מבארת את טעם דברי שמואל, שאמר שחיטת זר בפרה כשרה, ובפרו פסולה:
והוינן בה:
ולשמואל, דאמר
שחיטת
פרו
בזר
פסולה
-
מאי שנא
, במה שונה שחיטת
פרו
, שהיא פסולה בזר, משחיטת פרה אדומה?
בעל כרחך, משום
דכתיב
בענין שחיטת פרו
"אהרן" ו"חוקה"
. ולכן עבודת אהרן מעכבת בשחיטת פרו.
אם כך,
פרה נמי
, הרי גם בענין פרה אדומה
הא כתיב "אלעזר" ו"חוקה"!
ומדוע אמר שמואל ששחיטת פרה בזר כשרה?
ומתרצינן:
שאני התם
, שונה דין שחיטה בפרה אדומה שכשר בזר, משום
דכתיב
בשחיטת פרה אדומה: "ונתתם אותה אל אלעזר ...
ושחט אותה לפניו"
.
ומהמילה "לפניו" למדנו
שיהא זר שוחט
לפני אלעזר,
ואלעזר רואה.
ומעתה קשה על רב שלמד מפסוק זה שנאמר בו "אלעזר" ששחיטת פרה בזר פסולה. הרי נאמר בפסוק "לפניו". ומשמע שזר שחט אותה ולא אלעזר!
ומבארינן את דעת רב:
ורב
סובר, שאלעזר עצמו שחט את הפרה.
ולמה נאמר "לפניו"? ללמדנו
שלא יסיח דעתו ממנה
.
ומקשינן על שמואל:
ושמואל
-
שלא יסיח דעתו מנא ליה!?
ומתרצינן:
נפקא ליה
, שמואל למד דין זה,
מ
הפסוק [במדבר יט ה]:
"ושרף את הפרה
לעיניו
". מכאן שצריך שיהיו תמיד עיניו בה בשעת שריפה.
ומכאן קשה על רב, שמפרש שהפסוק "ושחט אותה לפניו" מלמד שלא יסיח דעתו ממנה. וקשה, הרי מהפסוק ושרף את הפרה לעיניו למדנו דין זה!
ומבארינן את דעת רב:
ורב
סבר ששני הפסוקים באו ללמדנו שלא יסיח דעתו מן הפרה.
חד
, פסוק אחד "ושחט אותה לפניו" מדבר
בשחיטה.
וחד
, והפסוק השני "ושרף את הפרה לעיניו", מדבר
בשריפה.
ללמדנו, שגם בשחיטה וגם בשריפה, לא יסיח את דעתו מעבודת הפרה.
וצריכא
. הכתוב צריך להשמיענו דין זה גם בשחיטה וגם בשריפה, כי אי אפשר ללמדם זה מזה:
משום
דאי כתב רחמנא
, שאם היה הכתוב מלמדנו דין זה
בשחיטה
בלבד, הייתי אומר שדוקא בשחיטה נאמר דין זה,
משום דתחילת עבודה היא
, כי השחיטה היא העבודה הראשונה שנעשתה בפרה. ולכן השחיטה חשובה, והחמיר בה הכתוב שלא יסיח דעתו ממנה.
אבל, שריפה
-
אימא לא
החמיר הכתוב בה שלא יסיח דעתו ממנה.
הילכך
צריכא
, הוצרך הכתוב ללמדנו שגם בשריפה לא יסיח דעתו.
ואי כתב רחמנא
, ואילו היה הכתוב מלמדנו דין זה
בשריפה
בלבד, הייתי אומר שדוקא בשריפה נאמר דין זה,
משום דהשתא הוא דמתכשרא
. לפי שעכשיו, בשריפה, נגמר הכשר הפרה, שהרי כל העבודות נעשו לצורך עשיית האפר שמטהרים בו את הטמא הן נעשות. ולכן השריפה חשובה והחמיר בה הכתוב שלא יסיח דעתו ממנה.
אבל, שחיטה אימא לא
החמיר בה הכתוב שלא יסיח את דעתו ממנה.
הילכך
צריכא
, הוצרך הכתוב ללמדנו שגם בשחיטה לא יסיח דעתו.
והוינן בה: היות וביארנו שרב סובר שנאמרו שני פסוקים ללמד שהיסח הדעת פוסל בפרה, האחד בשחיטה והשני בשריפה -
למעוטי מאי!?
איזה עבודות מיעט הכתוב שאינם נפסלות בהיסח הדעת? .
אילימא
, אם נאמר שהפסוקים שבשחיטה ושריפה באו
למעוטי
שאר העבודות הנעשות בפרה, כגון
אסיפת אפרה,
ומילוי מים מן המעין לתוך כלי
לקידוש
, לצורך נתינת המים שבכלי לתוך אפר פרה. שבעבודות הללו אין היסח הדעת פוסל. אין לומר כן.