Yoma 33a — el Talmud en español

ומסיים ריש לקיש את דבריו:

לכך שנינו

בסוף המשנה בחולין: השוחט

רוב

סימן

אחד בעוף, ורוב שנים

סימנים

בבהמה

שחיטתו כשרה. ומשנה זו משנה יתירה היא, ובאה ללמד שגם בקדשים השוחט רוב סימנים, כשר בדיעבד.

ולמדנו מדברי ריש לקיש, ש"קרצו" היינו שחט רוב סימני הבהמה, ובזה השחיטה כשרה.

ומקשינן:

וכי מאחר דאפילו פסולא מדרבנן

ליכא

בשוחט רוב סימנים -

למה לי

לכהן אחר

למרק

, להשלים את השחיטה?

ומתרצינן: היות ו

מצוה למרק

לכתחילה, כדי להוציא דם רב מצואר הבהמה, ולקבלו בכלי שרת על מנת לזרקו על המזבח [רש"י חולין צט ב].

משנתנו עוסקת בסדר עבודת התמיד, ובעבודות אחרות הנוהגות יום יום. והגמרא כאן מרחיבה בענין, ומביאה את דברי אביי, שערך את סדר העבודות הנוהגות יום יום במקדש.

אביי מסדר

את סדר

המערכה

, ערך את סדרן של העבודות הנוהגות במקדש יום יום

משמיה דגמרא

, בשם קבלת כל בני הישיבה [שקיבלו מרבותיהם. רש"י יד ב].

ו

ערך זאת

אליבא

כשיטתו

דאבא שאול

[ולא כשיטת חכמים לעיל יד ב ]: א.

מערכה גדולה

, עריכת העצים על המזבח החיצון, בערימה גדולה [מדורה] שעליה היתה הקטרת כל הקרבנות -

קודמת ל

עריכת

מערכה שניה של קטורת

.

והיא, ערימה שניה שעשו ממנה מדורה בצד המזבח החיצון, וממנה הכניסו גחלים להיכל להקטיר עליהם קטורת. [ולקמן מפורש טעם לדבר זה. ולשאר דברי אביי].

ב.

מערכה שניה של קטורת

-

קודמת לסידור שני גזירי עצים

, שהוסיפו על המערכה הגדולה.

ג.

וסידור שני גזירי עצים

שהוסיפו למערכה הגדולה -

קודם לדישון

לסילוק האפר [דשן] מן ה

מזבח הפנימי

.

ד.

ודישון

סילוק האפר מן ה

מזבח הפנימי

-

קודם להטבת חמש נרות

. ניקוי חמשת הבזיכים מתוך שבעת הבזיכים שבמנורה [שהיה מסלק את הפתילות והאפר שנשארו בהם]. ומבואר להלן שלא הטיבו את כל נרות המנורה כאחד, אלא הפסיקו באמצע הטבתם בעבודה אחרת.

ה.

והטבת

[הכנת]

חמש נרות

-

קודמת ל

עבודות הנעשות ב

דם התמיד

, שהן שחיטת התמיד וזריקת דמו על המזבח.

ו.

ו

עבודות הנעשות ב

דם התמיד

נעשות

קודם להטבת שתי

ה

נרות

הנותרות, שעדיין לא היטיבון.

ז.

והטבת שתי נרות

-

קודמת ל

הקטרת ה

קטורת,

על המזבח הפנימי.

ח.

ו

הקטרת ה

קטורת

-

קודמת ל

הקטרת ה

אברים

של התמיד על המזבח החיצון.

ט.

ו

הקטרת ה

אברים

של התמיד - קודמת

ל

הקטרת ה

מנחה

הבאה עם התמיד [עשירית האיפה סולת בלולה בשמן כתית רביעית ההין. במדבר כח].

י.

ו

הקטרת ה

מנחה

קודמת

ל

הקטרת מנחת ה

חביתין

שהיה מביא כהן גדול בכל יום.

יא.

ו

הקטרת ה

חביתין

קודמת

ל

ניסוך

נסכין

של יין [רביעית ההין] הבא יחד עם התמיד.

יב.

ו

בשבת או בשאר ימים שיש בהם מוסף, היה ניסוך ה

נסכין

קודם

ל

הקרבת קרבנות ה

מוספין.

יג.

ו

בשבת, שמקריבים בה שני בזיכי לבונה הבאים עם לחם הפנים, היו ה

מוספין

קודמים

ל

הקטרת ה

בזיכין

.

יד.

ו

הקטרת ה

בזיכין

קודמת

לתמיד של בין הערבים.

ומנין שאין מקריבים קרבנות אחרי תמיד של בין הערביים?

שנאמר

בעולת תמיד של שחר [ויקרא ו]:

"והקטיר עליה חלבי השלמים"

. ודרשו חכמים: "עליה", על עולת התמיד של שחר - "השלמים".

מכאן אמרו: דוקא

עליה

, על עולת התמיד של שחר, המשך אחריה את הקרבת שאר הקרבנות, ו

השלם

עליה את הקרבתם של

כל הקרבנות

[שבאותו היום]

כולן.

אבל אל תמשיך ותשלים את הקרבת קרבנות היום על עולת התמיד השניה שמקריבים בערב.

ללמדך, שאין מקריבים שום קרבן על המזבח אחרי תמיד של בין הערביים.

ועתה הגמרא מבארת את דברי אביי, לפי הסדר, ענין אחר ענין.

אמר מר

אביי:

א

.

מערכה גדולה

של עצים להקרבת רוב הקרבנות,

קודמת למערכה שניה של קטורת.

והוינן בה:

מנא לן

, מנין שמערכה גדולה קודמת?

ומשנינן:

דתניא

: נאמר [בויקרא ו ב] בענין עולת התמיד:

"היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה"

. ו"מוקדה" היינו מדורת עצים. ו

זו מערכה גדולה.

ובהמשך הפסוק נאמר:

"ואש המזבח תוקד בו"

.

"תוקד" היינו תבער במדורה. ומכאן שהיתה על המזבח החיצון מדורה נוספת, ו

זו מערכה שניה של קטורת.

ונראה לאביי שמסדר הפסוק משמע שמערכה זו היתה שניה, והמערכה הגדולה היתה לפניה.

ומקשינן: הפסוק שהברייתא הביאה רק מלמד שהיו על המזבח החיצון שתי מערכות, אך לא את סידרן.

ועדיין יש לשאול:

ואיפוך אנא!

הרי אני יכול להפוך את הסדר שאמר אביי, ולומר שמערכה של קטורת קודמת למערכה גדולה! ומנין לו לאביי שמערכה גדולה קודמת?

ומתרצינן:

מסתברא שמערכה גדולה עדיפא

חשובה יותר,

שכן כפרתה מרובה

. שמקריבים עליה את רוב הקרבנות הבאים לכפר [חוץ מן הקטורת]. וכיון שמערכה גדולה חשובה יותר, היא קודמת.

ומקשינן:

אדרבה! מערכה שניה עדיפא

, חשובה היא יותר.

שכן מכניסים ממנה

גחלים [להקטרת הקטורת]

לפנים

ההיכל!

ומתרצינן:

אפילו הכי

, אף על פי כן המעלה שיש במערכה גדולה "שכן

כפרתה מרובה"

\-

עדיפא!

חשובה היא יותר מאשר המעלה שיש בקטורת שמכניסים ממנה לפנים.

ואיבעית אימא

, ואם תרצה תוכל לומר טעם אחר להעדיף את מעלת המערכה הגדולה יותר מן המערכה השניה שמכניסים ממנה לפנים:

שהרי

אי לא משכח

אילו לא מצא

עצים למערכה שניה

,

מי לא מעייל

וכי לא יכניס להיכל גחלים

ממערכה גדולה

, ויקטיר עליהם את הקטורת?!

כלומר, הרי מערכה גדולה גם היא ראויה להכנס לפנים ההיכל. ולכן אין להחשיב את המערכה השניה, שמיועדת רק לקטורת, יותר ממנה.

והגמרא מביאה עתה ענין נוסף מדברי אביי לעיל:

ב

.

מערכה שניה של קטורת קודמת לסידור שני גזירי עצים

שהוסיפו למערכה הגדולה.

והוינן בה:

מנא לן

, מנין לנו שמערכה שניה קודמת לסידור שני גזירי עצים?

ומשנינן:

דכתיב

[בויקרא ו ה]: "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה,

ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבקר"

.

"עצים" משמע לפחות שנים, ומכאן למדו שהכהן מוסיף על המערכה גדולה שני גזירי עצים.

ונאמר בפסוק

"עליה"

, להדגיש שדוקא עליה יוסיף שני גזירי עצים,

ולא על חברתה

, שהיא המערכה השניה של קטורת.

ומכך שהכתוב הוצרך ללמד שלא יוסיף את גזירי העצים על המערכה השניה,

מכלל

, מוכח מכאן,

דאיתא לחברתה

שכבר המערכה השניה קיימת.

שהרי אם נאמר שהיה מוסיף את שני גזירי העצים לפני סידור המערכה השניה, הרי היה מובן מאליו שאי אפשר להוסיף אותם למערכה השניה, כיון שהיא עדיין אינה קיימת כלל, ולמה נאמר "עליה"?

ובהכרח, שמערכה שניה של קטורת קודמת לסידור שני גזירי עצים!

ומקשינן: מנין לנו ש"עליה" בא למעט: "עליה - ולא על חברתה"?

ו

הרי

האי "עליה"

-

מיבעי ליה לגופיה!

שהרי צריך את המילה "עליה" לגוף סידור שני גזירי עצים, ללמדך שיתן אותם מעל המערכה, ולא מן הצד או בפני עצמם! [ריטב"א].

ומתרצינן:

תרי "עליה" כתיבי

. פעמיים נכתבה המילה "עליה" באותו הפסוק ["ובער עליה הכהן עצים ... וערך עליה העולה"], ואחת מהן מיותרת. ובאה למעט עליה ולא על חברתה, כדלעיל.

ג

.

סידור שני גזירי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי.

בענין שני גזירי עצים מבואר בתורה שזמן נתינתן על המזבח הוא "בבוקר בבוקר". וכפל הלשון "בבוקר" מלמד שיקדים לעשות זאת מוקדם בבוקר.

ויש להוכיח שגם זמן דישון מזבח הפנימי הוא "בבוקר בבוקר". שהרי נאמר [בשמות ל ז] בענין הקטורת של השחר: "בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה", ואין הקטרת הקטורת באה אלא לאחר דישון המזבח [רש"י. וכוונתו, שניקוי המזבח מן הדשן ודאי נעשה לפני הקטורת, לכבדה].

ומפרשינן:

אף על גב דהכא

, בסידור שני גזירי עצים

כתיב "בבוקר בבוקר". ו

גם

הכא

בדישון המזבח הפנימי

כתיב "בבוקר בבוק ר".

ואם כן מנין לנו שסידור שני גזירי עצים היה לפני דישון המזבח הפנימי?

אפילו הכי

אף על פי כן, העצים הם המכשירים את הקטורת להקטרה, שהרי אי אפשר להקטיר את הקטורת אלא על גחלי העצים.

ו

מכשיר עדיף

, קודם הוא לדישון המזבח. שהרי גם בלא דישון אפשר להקטיר את הקטורת, ולכן סידרו שני גזירי עצים, לפני שדישנו את המזבח [על פי תוספות ישנים].

ותמהינן:

מכשיר

שאנו דנים בו -

מאי ניהו

במה דברנו?

הרי דברנו ב

שני גזירי עצים!

ואם כן קשה:

והא אמרת

לעיל

שני גזירי עצים

-

למערכה גדולה אזלי

[הולכים], והרי שני גזירי העצים אינם מכשירים את הקטורת, שהרי סידרו מערכה שניה מיוחדת לקטורת!

ומביאה הגמרא כמה תירוצים:

א.

אמר

תירץ

רבי ירמיה

: "מכשיר" שאמרנו, כללנו בזה את כל מה שנקרא ב

שום

[בשם]

עצים.

כלומר, כיון שיש עצים שהם מכשירים את הקטורת [דהיינו, במערכה השניה], לכן כל עבודת העצים כולה נחשבת עבודה חשובה, ששייך בה הכשר לקטורת [ומטעם זה סידור שני גזירי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי].

ב. רבינא חולק על מה שאמרנו "מכשיר עדיף", ולכן:

רבינא אמר

: סידור שני גזירי עצים קודם לדישון המזבח הפנימי מטעם אחר:

הואיל והתחיל ב

סידור ה

מערכה

הגדולה,

גומר

ומוסיף לה שני גזירי עצים לפני שפונה לדישון המזבח הפנימי.

ג. רב אשי מסכים לטעם הראשון שאמרנו לעיל, שעצים שהם "מכשיר" קודמים לדישון המזבח הפנימי. אלא שהקשינו על זה שהרי סידור שני גזירי עצים היה על המערכה הגדולה, ואינו מכשיר את הקטורת.

ועל זה תירץ

רב אשי

[שלא כתירוץ של רבי ירמיה לעיל] ו

אמר: אי לא משכח

אילו לא מצא

עצים למערכה שניה

-

מי לא מעייל

, וכי אינו מכניס גחלים

ממערכה גדולה

ומקטיר עליהם קטורת?! נמצא, שגם המערכה הגדולה נחשבת "מכשיר" לקטורת.

הגמרא דנה בקטע נוסף מדברי אביי:

ד

.

ודישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות.

והוינן בה:

מאי טעמא

, מהו הטעם?

אמר אביי

: אמנם

גמרא גמירנא

, למדתי דבר זה מבני הישיבה שקבלו מרבותיהם שכך היה סדר הדברים.

אבל

סברא

טעם לדבר -

לא ידענא

. אינני יודע לתת טעם מדעתי.

ורבא אמר

טעם לדבר,

כריש לקיש

:

דאמר ריש לקיש: אין מעבירין

אין מדלגים

על המצות

בלא לעשותם. אלא אם נזדמנה מצוה לידו יעשנה מיד. ולא יפנה לעסוק במצוה אחרת.