Yoma 24a — el Talmud en español

לרבות את השחקים

בגדים שחוקים שכשרין לכל עבודת הכהנים ובלבד שאינם קרועים.

בגמר עבודת הכהן גדול ביום הכפורים נאמר: "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבאו אל הקדש

והניחם שם"

.

מלמד שטעונין גניזה

. שלא ישתמש בהן הכהן גדול ביום כפור אחר, ולא הכהן הדיוט בכל השנה.

רבי דוסא אומר: ראויין הן לכהן הדיוט

לכל השנה.

ומה תלמוד לומר "והניחם שם"?

שלא ישתמש בהן

הכהן גדול ב

יום הכפורים אחר.

ומסיקה הגמרא את השאלה דנימא כתנאי:

מאי לאו

, רבי יהודה ורבי דוסא -

בהא קא מיפלגי: דמר

רבי יהודה

סבר

: תרומת הדשן

עבודה היא

, ולכך הוא מצריך ללבוש את כל הארבעה בגדים בשעת עשייתה.

ומר

רבי דוסא

סבר: לאו עבודה היא

. ולכן הוא אינו דורש מ"ילבש" לרבות מצנפת ואבנט, אלא די בכתונת ומכנסים בלבד?

ומתרצינן:

לא! דכולי עלמא עבודה היא.

והכא, בהא קא מיפלגי

:

ד

מר

רבי יהודה

סבר: צריכא קרא לרבויי

את המצנפת והאבנט כדי שלא נאמר שלאו עבודה היא, ודי בכתונת ומכנסים בלבד.

ומר

רבי דוסא

סבר: לא צריך קרא לרבויי

. דכיון דגלי קרא שצריך דוקא כתונת ומכנסים מבגדי כהונה ולא בגדי חול, כבר ידענו שעבודה היא וצריך את כל הארבעה בגדים.

וממילא מיותר הפסוק ד"ילבש", לרבות בגדי כהן גדול ביום הכפורים שכשרין לכהן הדיוט.

בעי רבי אבין: תרומת הדשן

-

בכמה?

כמה אפר צריך הכהן להרים מעל המזבח.

האם

מתרומת מעשר ילפינן לה

ששיעורה אחד מעשרה, ואף כאן צריך הכהן לשער עשירית מהדשן שעל המזבח.

שהרי בשניהם כתיב לשון "הרמה", בתרומת הדשן נאמר "והרים את הדשן", ובתרומת מעשר נאמר "והרומתם ממנו".

או מתרומת מדין

, שתרמו אנשי הצבא שחזרו ממלחמת מדין מהביזה לה'

ילפינן לה

. שנאמר שם "והרמות מכס לה' ... אחד מחמש המאות.

תא שמע: דתני רבי חייא: נאמר כאן

בתרומת הדשן

"והרים", ונאמר להלן

בקרבן מנחה

"והרים

ממנו בקומצו מסלת המנחה ומשמנה".

מה להלן בקומצו

-

אף כאן בקומצו!

שצריך הכהן לשער שיהא לפחות שיעור זה של מלא קומצו, ואם רצה להוסיף יוסיף [שהרי אין לומר שצריך מלא קומצו בדיוק. כי אי אפשר להכניס ידיו לתוך הגחלים הרותחות ולקמוץ. רש"י].

אמר רב: ארבע עבודות

בלבד

זר חייב

עליהן מיתה

בידי שמים, אם עשאן במקדש. ועל השאר אינו חייב מיתה אלא מוזהר עליהן בלאו.

ואלו הן:

זריקה והקטרה, וניסוך המים

על המזבח בחג הסוכות,

וניסוך היין

על המזבח בכל ימות השנה.

ולוי אמר: אף תרומת הדשן

אם עשאה זר הוא חייב מיתה.

וכן תני לוי במתניתיה

בברייתא שלו:

אף תרומת הדשן

חייב עליה הזר מיתה.

ומבארינן:

מאי טעמיה דרב?

דכתיב "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת ועבדתם, עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת".

ודרשינן:

"עבודת מתנה"

. דוקא עבודה כזאת שאתה נותן על המזבח חייבין עליה מיתה,

ולא עבודת סילוק

, שאתה מסלק ומסיר מהמזבח, כגון תרומת הדשן, אין חייבין עליה מיתה.

ועוד אנו דורשין

"ועבדתם"

-

עבודה תמה

שגומרת ומתממת [משלימה] את הדבר,

ולא עבודה שיש אחריה עבודה

. כגון שחיטה, וקבלת הדם, והולכת הדם, שיש אחריהן עבודה של זריקת הדם.

אבל הזריקה היא העבודה האחרונה שבדם.

וכן הקטרה של האיברים או של קומץ המנחה, וכן ניסוך היין וניסוך המים, הם עבודות שאין אחריהן עבודה.

ולוי

סבר:

רבי רחמנא

ריבתה התורה אף עבודת סילוק מ

"לכל דבר המזבח"

[ובלבד שתהא עבודה תמה], כגון תרומת הדשן.

ורב

אמר לך:

ההוא

קרא ד"לכל דבר המזבח" -

לאתויי שבע הזאות שבפנים

של דם חטאות הפנימיות שמזה בתוך ההיכל על הפרוכת,

ושבמצורע

, שמזה מלוג שמן של המצורע שבע הזאות בהיכל, שאעפ"י שהם אינם "דבר המזבח", מכל מקום נתרבו מ"לכל", שגם עליהם חייב הזר מיתה.

ולוי: נפקא ליה

שתי הדרשות

מ"דבר" ו"כל דבר"

. שגם המלה "דבר" מיותרת, לפי שהיה יכול לכתוב "למזבח" בלבד, ודרשינן מ"דבר" לרבות תרומת הדשן, ומ"לכל" מרבינן שבע הזאות שבפנים.

ורב: "דבר" ו"כל דבר"

-

לא דריש

כשתי דרשות, אלא כדרשה אחת, לרבות שבע הזאות שבפנים.

ומקשינן ללוי:

ואימא

כך נדרוש את הפסוק:

"לכל דבר המזבח"

-

כלל. "עבודת מתנה"

-

פרט.

כלל ופרט

-

אין בכלל אלא מה שבפרט

, דהיינו:

עבודת מתנה, אין

, כן.

עבודת סילוק, לא

.

ונמעט תרומת הדשן?