Yevamot 70b — el Talmud en español

אלמא

, הרי מוכח, ש

לא קני ליה

, גופו של העבד העברי,

לרביה

.

אין קונה אותו אדונו "קנין הגוף", אלא יש לו בו רק זכות של שיעבוד לעבודה. ולכן אינו נקרא העבד העברי "קנין כספו" של אדונו הכהן, ומשם כך אינו אוכל תרומה.

ואם כן,

הכא נמי

לגבי קרבן פסח,

לא קני ליה

גופיה

לרביה

.

שהיות וגילה הכתוב בתרומה, שאין עבד עברי קנוי לאדונו קנין הגוף, אם כן ישראל גמור הוא לענין פסח. ובודאי שאינו פטור מלעשות קרבן פסח, ומלאוכלו. ואיך יתכן שיאמר עליו הכתוב "תושב ושכיר לא יאכל בו"!?

אלא

, כיון שתושב ושכיר כן אוכלים קרבן פסח, הרי זה שאמר הכתוב בפסח "תושב ושכיר לא יאכל בו" - בהכרח, שלא בא הכתוב לומר שהם לא יאכלו בו, אלא רק

לאפנויי

, להיות פנוי לגזירה שוה, כדי שנלמד מפסח בגזירה שוה לתרומה, שאין הערל אוכל בה.

ותמהינן:

ואכתי

, עדיין לצורך הלימוד בגזירה שוה "תושב ושכיר", אין זה מספיק, שהרי הפסוק הזה -

מופנה מצד אחד

בלבד

הוא

.

ו

הרי

שמעינן ליה לרבי אליעזר, דאמר

: גזירה שוה שיש לצורך הלימוד פסוק שהוא

מופנה מצד אחד

בלבד -

למדין

הימנה רק אם אין ללימוד הזה פירכא.

ו

אולם,

משיבין

עליה פירכא כאשר יש מה לפרוך. ואז אין למדין הימנה.

והרי גזירה שוה זו, יש לפרוך עליה, כמבואר לעיל!

ומשנינן:

כיון ד

כל הפסוק של "תושב ושכיר" האמורים בפסח -

לגופיה לא צריך

כלל, הרי יש לפנינו שתי תיבות מיותרות של "תושב ושכיר" כדי לאפנויי. ולכן -

שדי

, הטל

חד

מתיבות אלו

א"למד

".

דהיינו, העבר תיבה אחת ממקומה, והטל אותה, תצרפנה, אל הדבר הלמד [הנלמד], דהיינו, אל ענין אכילת התרומה, הנלמד מפסח, וכאילו נכתבה אותה התיבה המיותרת בענין תרומה.

ושדי חד

-

א"מלמד

".

את התיבה המיותרת השניה, הטל אותה, תצרפנה אל קרבן פסח, שהוא המלמד לאכילת תרומה.

והיינו, השאר אותה במקומה, ושייך אותה לקרבן פסח בתורת תיבה מיותרת, שתהיה המילה הזאת פנויה לצורך הלימוד של גזירה שוה.

והוה ליה

, ויש לנו בכך לימוד של

גזירה שוה

, שהוא

מופנה משני צדדין

.

ועל גזירה שוה שיש לה פסוק המופנה משני צדדים - לכולי עלמא למדין ואין משיבין, אפילו אם יש מה להשיב.

עוד מקשה הגמרא על לימודו של רבי אליעזר מן הגזירה שוה מפסח:

אם יש גזירה שוה בין פסח לתרומה, נשוה את דינם גם לגבי איסור אכילה באנינות, ונאמר:

אי מה

קרבן

פסח

אדם שהוא

אונן

אסור בו

באכילתו [כשאר כל הקדשים, שהם נלמדים בקל וחומר ממעשר שני, שנאמר בו "לא אכלתי באוני ממנו"] -

אף תרומה

-

אונן אסור בה!

אמר

תירץ

רבי יוסי ברבי חנינא

:

אמר קרא "וכל

זר

לא יאכל בו" [בתרומה].

ולא אמר הכתוב "זר לא יאכל בו".

מלמד הכתוב שלא לכל דבר נאמרה הגזירה שוה.

אלא, רק איסור של

"זרות" אמרתי לך

באכילת תרומה,

ולא

איסור אכילת תרומה ב

אנינות

.

והוינן בה: ו

אימא

, אמור שלא בא "וכל זר לא יאכל קודש" למעט אנינות, ולהתיר אונן באכילת תרומה.

אלא, כוונת הכתוב היא לומר: רק זרות אמרתי לך לאיסור באכילת תרומה,

ולא ערלות

. ויהיה כהן ערל מותר לאכול בתרומה.

ומשנינן: אי אפשר לומר כך. כי -

הא כתיב

גזירה שוה של

"תושב ושכיר

", ללמד מפסח על תרומה.

וכשם שערל אינו אוכל קרבן פסח, כך אינו אוכל תרומה.

והוינן בה:

ומה ראית

לרבות את הערל שהוא אסור בתרומה, מגזירה שוה, ולא את האונן, שאותו מיעטת מהלימוד של "וכל זר"?

והרי יש לומר להיפך: הגזירה שוה באה לרבות את האונן שאסור בתרומה, ו"וכל זר" בא להתיר את הכהן הערל בתרומה?

ומשנינן:

מסתברא

ש

ערלות הוה ליה לרבויי

בגזירה שוה לאיסור בתרומה, ולא את האנינות.

שכן

חמור הוא הערל מן האונן בארבעה דברים. וסימנך:

א.

מעשים

ב.

כרותים

ג.

בדבר

ד.

העבד

א. מעשים:

הערל

מחוסר מעשה

מילה כדי לתקן גופו.

ו

אותו

מעשה

שהוא מחוסר בו -

בגופו

של הערל הוא מחוסר.

ב. כרותים:

ו

הערל

ענוש כרת

אם לא מל וביטל מצות מילה.

ג. בדבר:

וישנו

למצות מילה גם

לפני הדיבור

[מתן תורה], שהרי כבר נצטוה עליה אברהם אבינו.

ד. העבד:

ומילת זכריו

של האב,

ו

מילת

עבדיו

של האדון -

מעכבת

את האב, או את האדון, מלעשות פסח.

שאם יש לו בן הראוי למול, או עבד למול, אסור האב או האדון לאכול בפסח, אלא אם כן מלו.

וכל ארבעת הדברים הללו הם חומרות הנוהגות רק בערל, ולא באונן, ולכן לומדים בגזירה שוה מפסח לרבות את הערל לאיסור, ולא את האונן.

ומקשינן:

אדרבה! אנינות הוה ליה לרבויי

לאיסור מן הגזירה שוה יותר מאשר את הערל, ולפרש "וכל זר" שהוא בא למעט את הערל מאיסור אכילת תרומה,

שכן

חמורה האנינות מן הערלות בדברים הללו:

א. אנינות

ישנה בכל שעה

שמת לו מת.

ולעומת זאת הערל, משהסיר ערלתו - שוב אינה חוזרת עליו לעולם.

ב.

ונוהגת

אנינות

באנשים ונשים

.

מה שאין כן ערלות, שנוהגת באנשים ובנשים.

ג.

ואין בידו

של האונן

לתקן את עצמו

.

אבל הערל יכול למול עצמו.

ומשנינן:

הנך

חומרות שמנינו בערלות

נפישן

[רבות] הן מן החומרות שבאנינות, כי לערלות ארבע חומרות, ולאנינות רק שלוש.

רבא אמר

: גם

בלא

התירוץ ש

"הנך נפישן

",

נמי לא מצית אמרת

שהגזירה שוה באה לרבות את האונן לאיסור, ואילו הערל מותר בתרומה משום מיעוט "וכל זר".

שבקינן

, וכי עלינו להניח מללמוד בגזירה שוה מפסח את איסור

ערלות, דכתיב

[שהיא כתובה]

בגופיה ד

קרבן

פסח

.

ו

במקום זאת

ילפינן

בגזירה שוה את איסור אכילת תרומה ב

אנינות

מקרבן

פסח

,

בעוד

ד

איסור האונן באכילת קרבן

פסח גופיה

-

ממעשר גמרינן!?

והיינו, וכי נלמד את דין האנינות מפסח, כשהאנינות עצמה בפסח אינה כתובה בפרשת קרבן פסח, אלא נלמדת היא ממעשר שני, שנאמר בו "לא אכלתי באוני ממנו", בעוד שהערלות נאמרה במפורש בקרבן פסח!?

אך עדיין מקשה הגמרא על רבי אליעזר, הלומד גזירה שוה תרומה מפסח לאסור את הערל:

אי מה פסח, מילת זכריו ועבדיו מעכבת

מלעשות את קרבן פסח,

אף תרומה

, תהא

מילת זכריו ועבדיו מעכבת

אותו מלאכול תרומה עד שימול אותם?

ומשנינן:

אמר קרא

גבי מילת עבדים בפסח מיעוט,

"ומלתה אותו

-

אז יאכל בו

" [האדון בפסח].

ואמר הכתוב מיעוט "בו", בקרבן פסח בלבד, כדי ללמדך:

מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו

, בקרבן הפסח,

מלאכול בפסח

.

ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת ב

אכילת

תרומה

.

ותמהינן:

אי הכי

, שאתה דורש מ"בו" האמור במילת עבדיו למעט שאין מילת עבדיו מעכבתו באכילת תרומה -

אימא

, אמור את אותו דרשה, ממיעוט המילה "בו", להתיר ערל באכילת תרומה.

שהרי נאמר בקרבן פסח

"כל ערל לא יאכל בו

".

ונמעט,

בו

, בקרבן פסח,

אינו אוכל

הערל.

אבל אוכל הוא

כהן ערל

בתרומה!

ומשנינן:

הא

, הרי מאידך

כתיב "תושב ושכיר

", ללמד מן קרבן הפסח בגזירה שוה על התרומה, ונתרבה ממנה הערל.

והוינן בה:

ומה ראית

לרבות את הערל לאיסור באכילת תרומה מגזירה שוה "תושב ושכיר", ולפרש "בו" האמור במילת עבדיו שהוא בא למעט את התרומה.

והרי יש לומר להיפך, שהגזירה שוה באה לרבות את מילת זכריו ועבדיו שתעכב באכילת תרומה, ואילו "בו" האמור בערל בא למעט את התרומה? ומשנינן:

מסתברא, ערלות דגופיה

[של האוכל עצמו]

הוה ליה לרבויי

לאיסור בתרומה, ולא ערלותם של בניו או עבדיו,

שכן

חמורה היא הערלות של גופו מערלת זכריו ועבדיו בשני דברים:

א. ערלת עצמו, היא

מעשה

מילה שחסר

בגופו

של האדם.

ב.

וענוש כרת

על ערלת עצמו אם לא מל.

ואילו ערלת זכריו ועבדיו אינה מעשה שחסר בגופו שלו, ואינו ענוש עליה כרת.

ומקשינן:

אדרבה, מילת זכריו ועבדיו הוה ליה לרבויי

לאיסור בתרומה מגזירה שוה ולא את הערל,

שכן

:

ערלת זכריו ועבדיו

ישנה בכל שעה

שנולד לו בן או שקונה עבד, ואילו ערלת עצמו, משעה שמל פעם אחת, שוב אינה חוזרת לעולם.

ומשנינן:

הנך

שתי חומרות שבערלת עצמו

נפישן

[רבות הן] מהחומרא היחידה שבמילת זכריו ועבדיו.

ולכן מסתבר לפרש את הגזירה שוה לרבויי איסור בערלות של גופו, ואילו "בו" האמור במילת זכריו ועבדיו בא למעט את התרומה.

[ו"בו" האמור בערל - מפרש לה ואזיל לקמן עא א].

ואי בעית אימא

יש לתרץ: גם

בלא

התירוץ של

"הנך נפישן", נמי לא מצית אמרת

שהריבוי בא לאוסרו בתרומה מחמת ערלותם של זכריו ועבדיו, ו"בו" בא להתיר לאכול בערלת עצמו, שהרי:

מי איכא מידי

, האם יש כדבר הזה,

דערלות דגופיה לא מעכבא ביה

[אינה מעכבת בו] מלאכול בתרומה, ואילו

ערלות דאחריני

[של אחרים, זכריו ועבדיו]

מעכבא ביה

מלאכול בתרומה!?

ועתה מפרשת עוד הגמרא:

והוינן בה:

השתא

, עתה

דאמרת

, ש

"בו

" האמור בפסוק של מילת זכריו ועבדיו,

לדרשה הוא דאתא

[לדרשה הוא בא], שאתה למד מהמילה "בו" שמילת זכריו ועבדיו מעכבת רק מאכילת פסח ולא מאכילת תרומה -

זה שאמר הכתוב בקרבן פסח

"כל ערל לא יאכל בו

".

וכן זה שאמר הכתוב בקרבן פסח

"כל בן נכר

[מי שנשתמד, ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ]

לא יאכל בו

" -

למה לי

, לאיזה דרשה אמר הכתוב "בו" בשני הפסוקים הללו?

ומשנינן:

א. בפסוק

"כל ערל לא יאכל בו

", משמשת המילה

"בו

" לדרשה הזאת: רק בקרבן פסח

אינו אוכל

בו הערל,

אבל אוכל

בו, חייב

הוא, במצה ומרור

.

ב. ובפסוק

"כל בן נכר לא יאכל בו

" -

משמשת המילה

"בו

" לדרשה הזאת: