Yevamot 69b — el Talmud en español

אבל אם

עיברה

בת הכהן ממנו ואפילו באונס או פיתוי, הרי זו

לא תאכל בתרומה

.

לפי שהעובר מישראל פוסל, שנאמר: ובת כהן ושבה אל בית אביה "כנעוריה" - פרט למעוברת, והוא פוסל אפילו בזנות. ואם

נחתך העובר במעיה

[וכן אם ילדתו ומת אחר כך, רש"י] הרי זו תשוב ו

תאכל

בתרומה.

אונס ומפתה לא מאכילין:

הרי

[ב"ח]

כהן שבא על בת ישראל

באונס או פיתוי, הרי זו

לא תאכל בתרומה

, שהרי אמרה תורה: וכהן כי יקנה נפש "קנין כספו" הוא יאכל בו, ואלו אינן קנין כספו.

עיברה

ממנו באונס ופתוי

לא תאכל

, שהרי עובר אינו מאכיל.

ואם

ילדה

ממנו באונס ופתוי, הרי זו

תאכל

, שהרי אמרה תורה: "ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו" וקרינן ביה "יאכילו בלחמו".

נמצא כחו של בן גדול משל אב

, שהבן מאכיל את אמו בלי נשואין, ואין אביו מאכילה בלי נשואין [מאירי].

העבד פוסל משום ביאה

, כלומר: אם בא עבד על אשה הרי הוא פוסלה מלאכול בתרומה, שכל הנבעלת לגוי או לעבד שאין קידושין תופסין לו בה, הרי הוא פוסלה מתרומה, משום שנאמר: ובת כהן כי תהיה "אלמנה וגרושה", וכפי שנתבאר לעיל סח ב.

ואינו פוסל משום זרע

, כלומר: בדין "ובת כהן וזרע אין לה ושבה", אבל יש לה זרע אינו שבה לאכול בתרומת אביה.

וכן אינו מאכיל, כדין זרע מכהן שבא על בת ישראל.

כיצד

העבד אינו מאכיל ואינו פוסל?

א. אין זרע מישראל פוסל בת כהן אלא אם הוא קיים, ואולם אם מת והניח זרע, הרי אותו זרע פוסל כל עוד שהוא קיים.

ב. אין זרע מכהן מאכיל את אמו בת ישראל בתרומה, אלא אם הוא קיים, ואולם אם הניח זרע הרי אותו זרע מאכיל את אמו, אפילו אם היה הזרע זר.

ג. בן חורין הבא על השפחה, הרי בנה או בתה עבד כמותה, שנאמר: אם אדוניו יתן לו [לעבד עברי שהוא ישראל גמור] אשה [שפחה כנענית], וילדה לו בנים או בנות "האשה וילדיה תהיה לאדוניה".

ד. אין הבן או הבת הנולדים מבן חורין הבא על השפחה מתיחסים אחרי אביהם כלל, וכפי ששנינו במשנה לעיל כב א "חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה והעובדת כוכבים".

בת ישראל לכהן, ובת

[או בת]

כהן לישראל, וילדה הימנו בן, והלך הבן ונכבש

[נדחק ונדבק עליה, ולשון גנאי הוא , רש"י]

על השפחה וילדה הימנו בן

,

הרי זה עבד

העבד אינו מאכיל: אם

היתה אם אביו בת ישראל לכהן

[ומת בעלה הכהן ומת בנה אבי העבד], הרי זו

לא תאכל בתרומה

משום העבד שהוא זרע שלה מכהן.

העבד אינו פוסל: אם היתה אם אביו

בת כהן לישראל

[ומת בעלה הכהן ומת אבי העבד] הרי זו

תאכל בתרומה

, ואף שהעבד הוא זרע שלה מן הישראל.

ממזר פוסל

אשה בת כהן מלאכול בתרומה כשהוא זרע שלה מישראל,

ומאכיל

בת ישראל בתרומה כשזרעה הוא מכהן, כדמפרש ואזיל.

כיצד

הממזר מאכיל ופוסל:

בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה הימנו בת, והלכה הבת ונישאת

[כלומר: נבעלה לו]

לעבד או לעובד כוכבים, וילדה הימנו בן, הרי זה ממזר

ממזר מאכיל: אם

היתה אם אמו

של הממזר

בת ישראל לכהן

[ומת בעלה הכהן, ומתה אם הממזר], הרי זו

תאכל בתרומה

מכחו ואף שזר הוא וממזר הוא, כי כל זרע קיים מכהן הרי הוא מאכיל.

ממזר פוסל: אם היתה אם אמו

בת כהן לישראל

, [ומת בעלה הכהן, ומתה אם הממזר] הרי זו

לא תאכל בתרומה

, שהרי יש לה זרע מן הישראל.

כהן גדול פעמים שהוא פוסל

בת כהן מלאכול בתרומה, כדמפרש ואזיל.

כיצד: בת כהן לישראל, וילדה הימנו בת, והלכה הבת

שהיא זרה

וניסת לכהן וילדה

הימנו בן, הרי זה

הבן

ראוי להיות כהן גדול

ו

עומד ומשמש על גבי המזבח

.

והרי זה

מאכיל את אמו

הזרה שהרי יש לה זרע מכהן.

ופוסל

את

אם אמו

[אם מתה אמו ], שהרי זרע זרעה הוא מן הישראל.

זאת

אם אמו - מתרעמת ו

אומרת: לא כבני

[כלומר: בן בתי]

כהן גדול, שהוא פוסלני מן התרומה

, כלומר: לא ירבו כמותו בישראל.

גמרא:

שנינו במשנה: האונס והמפתה וכו' לא פוסלין ולא מאכילין:

תנינא

במשנתנו שמבואר בה כי אין לשוטה נישואין כלל -

להא דתנו רבנן: שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו, נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום

, ומשום שאין קנין ונישואין לשוטה.

שנינו במשנה:

כיצד: הרי

[ב"ח]

ישראל שבא על בת כהן

באונס ופתוי

תאכל בתרומה, עיברה

ממנו

לא תאכל

:

ותמהינן: והרי

כיון ד

אם

עיברה

ממנו הרי זו

לא תאכל

, אם כן למה שנינו: ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה, והרי

ליחוש שמא עיברה

באותה ביאה, ונפסלה מלאכול בתרומה?!

מי לא תנן

שאפילו אם אין ידועה אלא ביאה אחת, הרי אנו חוששים לעיבור. והרי שנינו לעיל בפרק ארבעה אחין: שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה, ואת שלזה לזה,

מפרישין אותן

שלא יחזרו לבעליהן

שלש חדשים

שהוא זמן הכרת עובר -

שמא מעוברות הן

מאותה ביאה ובניהם ממזרים, וצריך הבחנה להבחין בין זרע כשר לזרע פסול.

הרי שבביאה אחת לבד שאינה אלא ספק עיבור, חוששין שמא נתעברו?!

אמר רבה בר רב הונא: ליוחסין חששו

חכמים אפילו לביאה אחת ולספק [רש"י], אבל

לתרומה לא חששו

שמא נתעברה בביאה אחת.

ואכתי תמהינן: וכי אטו לתרומה אין חוששין מספק:

והתניא

: כהן שנתן גט לאשתו ואמר לה:

הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתי

, הרי זו

אסורה לאכול בתרומה מיד

, שמא ימות בשעה הקרובה, וחל הגט, ואסורה לאכול בתרומה, הרי אנו רואים שאוסרים אותה בתרומה מספק [רש"י].

וכיון שכן, אף במשנתנו היה לנו לחוש ןלאוסרה שמא עיברה?!

אלא אמר רבה בר רב הונא: ב

ביאה על ידי

נישואין חששו

חכמים שמא נתעברה באותה ביאה.

אבל

ב

ביאת

זנות לא חששו

, שדרך אשה מזנה להתהפך כדי שלא תתעבר.

ותמהינן:

וב

ביאה שעל ידי

נישואין מי חששו

לאוסרה לאכול בתרומה בביאה אחת ומספק?!

והתניא: בת כהן שנישאת לישראל ומת

בעלה בו ביום, הרי זו

טובלת

כשאר המשמשות ,

ואוכלת בתרומה לערב

, כי שבה היא לבית אביה כנעוריה.

הרי שאין אנו חוששים לעיבור בביאה אחת מספק; ותיקשי מהא שחששו לאוסרה בתרומה בספק מיתת בעלה הכהן?!

אמר

תירץ

רב חסדא

: אכן חוששים אנו שמא עיברה, ומה שאמרו בברייתא: טובלת ואוכלת בטומאה לערב, היינו:

טובלת ואוכלת בתרומה עד ארבעים

יום מיום שנבעלה, כי עד ארבעים יום אין כאן חשש איסור כלל, כיון:

דאי לא מיעברא הא לא מיעברא

[אם לא נתעברה הרי ודאי אוכלת שהרי לא נתעברה],

ו

אף

אי מיעברא

באותה ביאה, הרי

עד ארבעים

יום

מיא בעלמא הוא

, מים בעלמא הוא ואינו חשוב עובר לאוסרה בתרומה.

אמר

תמה

ליה אביי

לרב חסדא:

אי הכי

שאתה מפרש, שאין היא אוכלת אלא עד ארבעים יום שודאי אין כאן עובר שיפסלנה מתרומה -

אימא סיפא

:

זר האוכל תרומה בשוגג, הרי זה משלם קרן וחומש על אכילתו; וכן בת כהן שהיה לה זרע מישראל ואכלה תרומה בשוגג, הרי זו משלמת קרן וחומש.

אכלה בערב בתרומה, ואחר כך

הוכר עוברה במעיה

, ונמצא שאכלה תרומה שלא כדין בשוגג,

תהא מקולקלת למפרע

לשלם קרן וחומש על אכילתה, כדין זר שאכל תרומה.

ואם כדבריך שלא אכלה אלא קודם ארבעים יום, אם כן אף שהוכר עוברה, הרי בשעת אכילתה היתה מותרת לאכול בתרומה כיון שלא היה העובר אלא מים בעלמא, ולמה מקולקלת היא למפרע?!

ומשנינן:

מאי מקולקלת?

עד ארבעים!

כלומר: הכי קאמרה הברייתא, ואם אכלה - שלא בהיתר - לאחר ארבעים יום, תהא מקולקלת על כל אכילותיה שאכלה למפרע עד ארבעים יום.

השמועה הבאה מתבארת על פי שיטת התוספות בסוגייתנו.

איתמר: הבא על ארוסתו בבית חמיו

, וילדה.

רב אמר: הולד

ספק

ממזר

. כי אנו חוששים שמא אף אחר בא עליה, ומפרש לה הגמרא ואזיל.

ושמואל אמר: הולד שתוקי

[ספק ממזר], כלומר: הולד "בדוקי", ללמדך: אם בדקו את אמו ואמרה לארוס בלבד הוא שנבעלתי, הרי היא נאמנת.

אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב

דאמר: הולד ממזר, היכא

דדיימא מעלמא

[חשודה לזנות עם העולם].

אבל

אם

לא דיימא מעלמא

אין אנו חוששים שזינתה עם אחר, ו

בתרא דידיה שדינן ליה

[תולים אנו את הולד בארוס] הואיל וביאה זו ידועה לנו, והוא כשר.

אמר רבא: מנא אמינא לה

שאם לא דיימא מעלמא תולים אנו את העובר בביאה הידועה לנו?

דקתני

במשנתנו: כהן שבא על בת ישראל [באונס או פיתוי] ו

ילדה

, הרי זו

תאכל

בתרומה, מכח הילוד.

והרי

היכי דמי?

אילימא דדיימא מעלמא

, אם כן

ילדה אמאי תאכל

, והרי שמא אין הולד מאותה ביאה ידועה של כהן, אלא מאחר שהוא ישראל.

אלא לאו

כגון ד

מיניה דיימא

ולא דיימא מעלמא

, הרי למדנו: כל היכא דלא דיימא מעלמא, תולים אנו את הולד בביאה הידועה לנו.

והרי הדברים קל וחומר:

ומה התם

במשנתנו -

דלהאי

[להיבעל לכהן זה]

איסורא

הוא אצלה שחכמים גזרו איסור ביאה על פנויה,

ולהאי

[להיבעל לכל העולם]

איסורא

הוא אצלה, כלומר: אף להיבעל לזה שזינתה עמו אסורה היא כמו לשאר אנשים, ויש לחוש שמא מתוך שזינתה עם זה, כך זינתה עם אחר.

מכל מקום

בתרא דידיה שדינן ליה

[תולים אנו את העובר בביאה הידועה] ואין חוששים שמא זינתה גם עם אחר.

הכא

בארוס שבא על ארוסתו וילדה -

דלהאי

[לכל העולם]

איסורא, ולהאי

[לארוס שזינתה עמו]

התירא

,

לא כל שכן

שאנו תולים את העובר בארוס הואיל וביאתו ידועה לנו, ואין חוששים שזינתה עם אחרים באיסור.

אמר ליה אביי

לרבא:

לעולם אימא לך: כל

היכא דדיימא מיניה

,

אף על גב דלא דיימא מעלמא

, נמי

אמר רב

ש

הולד ממזר

.

ו

מאי טעמא

חוששים אנו לביאתם של אחרים אף שלא נחשדה מהם, משום

דאמרינן: מדאפקרה נפשה

[מתוך שהפקירה את עצמה]

לגבי ארוס

, שמא

אפקרא נפשה

אף

לעלמא

[הפקירה את עצמה אף לאחרים].

ומתניתין

דמשמע: תולים אנו את הולד בביאה הידועה, ואין חוששים לביאות אחרות - מיירי, כגון

שהיו שניהם חבושין בבית האסורים

, ואין לחוש לביאה מאחרים שאינם בבית האסורים.

איכא דאמרי: בבא עליה

ארוס בודאי ולא דיימא מעלמא,

כולי עלמא

בין רבא ובין אביי -

לא פליגי דבתריה דידיה שדינן ליה;

ומחלוקתם של רבא ואביי היא בבא עליה ארוס בודאי ודיימא מעלמא, ומפרש לה ואזיל.

והכי איתמר

מחלוקת רב ושמואל, וכך הוא שאמרו רבא ואביי:

ארוסה שעיברה

ואין ידוע שבא עליה הארוס בודאי:

רב אמר: הולד

ספק

ממזר

.

ושמואל אמר: הולד שתוקי

[בדוקי].

אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב

שאמר: הולד ספק ממזר - רק בשני תנאים:

א.

דלא דיימא מיניה

כלומר: אין ידוע לנו שבא עליה הארוס.

ב.

ודיימא מעלמא

[חשודה היא לזנות עם אחרים].