Yevamot 67a — el Talmud en español

דאמר רבא: הקדש, חמץ

,

ושחרור מפקיעין מידי שעבוד

.

הקדש מפקיע מידי שעבוד: כגון אם עשה שורו "אפותיקי" לבעל חובו, והקדישו למזבח, שהוא קדושת הגוף, פקע שעבודו של בעל חובו.

חמץ מפקיע מידי שעבוד: כגון מי שעשה את חמצו אפותיקי לבעל חובו גוי, והרי הוא מונח בידו של הישראל, ובאו שש שעות של ערב הפסח, פקע שעבוד הגוי, הואיל ולא היה החמץ שייך ממש לגוי, ולכן, חייב הישראל לבערו.

שחרור מפקיע מידי שעבוד: כגון עשה עבדו אפותיקי לחבירו, ושחררו, הרי הוא משוחרר, ופקע שעבודו של המלוה.

אמר רב יהודה

: אשה ש

הכניסה לו

לבעלה, בתורת נכסי צאן ברזל,

שני כלים ב

שווי

אלף זוז, ושבחו

הכלים,

ועמדו על

ערך של

שני אלפים

זוז.

ואותו הרווח של היוקר שייך לבעל, וכמו ששנינו במשנתנו בענין נכסי צאן ברזל: "ואם הותירו הותירו לו". ונמצא, שאין הוא חייב לתת לה מתוך האלפיים אלא אלף זוז, כפי שהיה ערך הנכסים בשעה שהכניסתם לו -

אחד

מן הכלים שהכניסה, השוה היום אלף זוז - האשה

נוטלתו בכתובתה

, כתשלום האחריות על נכסי צאן ברזל שקיבל על עצמו בעלה בכתובתה.

ואחד

מן הכלים שהכניסה, דהיינו, הכלי השני גם שוה אלף זוז, אך הוא יתר על החוב שחייב לה בעלה - יש לה לאשה זכות, שתהא

נותנת דמים

לבעלה כפי ערכו של הכלי השני,

ו

תהא

נוטלתו

, על כרחו של בעלה,

מפני "שבח בית אביה

".

ומקשינן:

מאי קא משמע לן

רב יהודה במימרא זו?!

האם את הדין ש

"שבח בית אביה

" -

דידה הוי

, שזכאית היא ליטלו בתשלום?!

ו

הא אמרה רב יהודה חדא זימנא

[הרי כבר אמרה רב יהודה, לעיל]?!

ומשנינן:

מהו דתימא: הני מילי

שהיא זכאית ליטול כליה משום "שבח בית אביה" -

היכא דמטיא למישקל בכתובתה

[כאשר ערך הכלים הוא לפי המגיע לה מכח האחריות שנטל עליהם בכתובתה].

אבל מיתן דמי ומישקל

, לתת דמים ולקחת את הנכסים שאינם מגיעים לה לפי ערך הדמים של הנכסים שהכניסה לו, הוה אמינא ד

לא

אמר רב יהודה שיכולה לשלם דמים, וליטלם.

קא משמע לן

רב יהודה, שאפילו נכסים העולים בשווים על מה שמגיע לה לפי הסכום שהכניסה לו, יכולה היא לשלם עבורם, וליטול את הנכסים שהכניסה לו מבית אביה!

מתניתין:

בת ישראל שניסת לכהן

וילדה לו בנים,

ומת

בעלה

והניחה מעוברת

-

הרי

לא יאכלו עבדיה

[עבדי צאן ברזל שהכניסה לבעלה ] - שירשו אותם בניו -

בתרומה

, על אף שהם עבדים של בניו הכהנים -

מפני חלקו של עובר

, באותם עבדים, שאין בכוחו של העובר להאכילם [כדמפרש ואזיל], ולפיכך אין הם אוכלים בתרומה כלל.

לפי

שהעובר

הנמצא במעי אמו:

א.

פוסל

את אמו בת כהן - שנישאת לישראל ומת בעלה - מלשוב לבית אביה לאכול בתרומה, כשם שבן ילוד פוסלה מלשוב, כמאמר הכתוב "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה כנעוריה, מלחם אביה תאכל".

הרי למדת שאם יש לה זרע, ואפילו אינו אלא עובר - אינה שבה לבית אביה.

ב.

ואינו מאכיל

בתרומה את אמו בת ישראל שניסת לכהן ומת בעלה.

ואינו כבן ילוד, שמאכיל את אמו בת ישראל בתרומה, כמאמר הכתוב "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, הוא יאכל בו, ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו". ודרשו חכמים: "יאכילו בלחמו!", ללמדך שבת ישראל שניסת לכהן וילדה לו בן, הרי היא אוכלת תרומה בגללו.

וכשם שאין העובר, בנו של כהן, מאכיל בתרומה את אמו שהיא בת ישראל, כך אין העובר הכהן מאכיל את עבדיו בתרומה,

דברי רבי יוסי

.

אמרו לו

חכמים לרבי יוסי:

מאחר שהעדת לנו על בת ישראל

שנישאת

לכהן

שאין העבדים שירשו בניו של הכהן אוכלים בתרומה, הואיל ואף לעובר, בנו של הכהן, יש חלק בעבדים, והוא אינו יכול להאכילם.

אם כן,

אף בת כהן

שנישאת

לכהן, ומת, והניחה מעוברת, לא יאכלו עבדיה

[עבדי צאן ברזל שלה, שהם עבדיו של בני בעלה]

בתרומה, מפני חלקו של עובר

, שאינו יכול להאכיל את עבדיו בתרומה.

גמרא:

שנינו במשנה: בת ישראל שניסת לכהן ומת והניחה מעוברת, לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר:

איבעיא להו

:

האם

טעמא דרבי יוסי

שאין העובר מאכיל הוא

משום דקסבר

רבי יוסי:

עובר במעי זרה

-

זר הוא

.

או דילמא

מטעם אחר הוא שאינו מאכיל, כי: רק

ילוד

הוא ש

מאכיל

בתרומה, אבל עובר,

שאינו ילוד

-

אינו מאכיל

את העבדים?

למאי נפקא מינה: לעובר במעי כהנת

[בת כהן המעוברת מכהן], אם מאכיל הוא את עבדיו.

אם אתה בא עליו מדין "עובר במעי זרה זר הוא", הרי עובר זה שבמעי כהנת כהן הוא, והרי הוא מאכיל בתרומה.

ואם אתה בא עליו משום "ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל", אף עובר שבמעי כהנת אינו יכול להאכיל.

מאי

טעמיה דרבי יוסי?

אמר רבה: היינו טעמא דרבי יוסי, דקסבר: עובר במעי זרה זר הוא

.

רב יוסף אמר: ילוד מאכיל, שאין ילוד אינו מאכיל

.

מיתיבי

לרב יוסף, שביאר טעמו של רבי יוסי משום "ילוד מאכיל שאין ילוד אין מאכיל", מברייתא שלמדנו:

אמרו לו לרבי יוסי: מאחר שהעדת לנו על בת ישראל לכהן

שלא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר -

בת כהן

המעוברת

לכהן

-

מהו

שיאכלו העבדים בתרומה?

אמר להם

רבי יוסי:

זו

[בת ישראל לכהן]

שמעתי

לאיסור.

ו

אולם

זו

[בת כהן המעוברת לכהן]

לא שמעתי

לאיסור, אלא להתיר את העבדים בתרומה.

והשתא תיקשי:

אי אמרת בשלמא

טעמו של רבי יוסי הוא משום ש

"עובר במעי זרה זר הוא

", שפיר

היינו דקאמר להו

רבי יוסי:

זו שמעתי, וזו לא שמעתי!

כי בבת כהן לכהן הרי אין אתה יכול לפוסלם לאכול בתרומה מטעם זה, שהרי אינו עובר במעי זרה אלא במעי כהנת.

אלא אי אמרת

שטעמו של רבי יוסי הוא משום

"ילוד מאכיל, שאין ילוד אין מאכיל

", תיקשי:

מאי "זו שמעתי, וזו לא שמעתי

" שאמר רבי יוסי?! והרי

איהי

-

היא!

[הרי הכל דבר אחד הוא]!?

ומסקינן:

קשיא!

אמר רב יהודה אמר שמואל: זו

ששנינו במשנתנו: מי שמת והניח עובר, הרי העובר זוכה בעבדים, וכיון שהעובר אין בכחו להאכילם, הרי העבדים נפסלים מלאכול בתרומה -

דברי רבי יוסי

הם.

אבל חכמים אומרים

: אין לעובר חלק בעבדים. ולפיכך:

אם

יש לו

לאבי העובר שמת -

בנים

, הרי העבדים

אוכלים משום בנים

, הואיל ולעובר אין חלק בהם.

ואף אם

אין לו בנים

, הרי העבדים

אוכלים משום

ה

אחים

של המת שיורשים אותו כשאין לו בנים. ואף אם

אין לו

למת

אחים

, הרי העבדים

אוכלים משום משפחה כולה

.

ומדייקת הגמרא את לשונו של שמואל:

"זו

" דברי רבי יוסי,

ו

משמע ד

לא סבירא ליה

לשמואל כרבי יוסי, אלא כחכמים הסוברים שעובר אינו זוכה -

הא אמר ליה שמואל לרב חנא בגדתאה

[בעל האגדה ]:

פוק אייתי לי בי עשרה

[צא והבא לי עשרה איש],

דאימא לך באנפייהו

[כדי שאומר לך בפניהם ויתפרסם הדבר על ידיהם] את הדין ש

המזכה לעובר קנה!

הרי שלדעת שמואל יתכן אפילו לזכות לעובר. וכל שכן בירושה הבאה מאליה שיש לעובר זכיה [ריטב"א]!

ומשנינן:

אלא

, כך אמר שמואל:

"זו

" דברי רבי יוסי.

ו

אף שמואל עצמו

סבירא ליה

כן.

ותמהינן: וכי

מאי קא משמע לן

שמואל?

דפליגי רבנן עליה דרבי יוסי?!

ומי פליגי?

וכי חלוקים עליו חכמים ולא הודו לו?

והאמר רבי זכאי

[ב"ח]:

זו עדות, העיד רבי יוסי מפי שמעיה ואבטליון, והודו לו

חכמים

אמר

תירץ

רב אשי: מי קתני "וקבלו

" הימנו חכמים?

ו

הרי

"הודו לו

חכמים" הוא ד

קתני

, לומר:

דמסתבר טעמיה

דרבי יוסי, אך אינם מודים לו בדין.

תנו רבנן

:

א. כהן שהיו לו עבדים שהכניסה לו אשתו בנישואיה, ומת, ו

הניח בנים

, ואין אשתו מעוברת, הרי

אלו

[עבדי מלוג],

ואלו

[עבדי צאן ברזל]

אוכלים

בתרומה.

עבדי מלוג שהם שלה אוכלים מכוחה, שהרי היא אוכלת בתרומה מכח בניה שיש לה מבעלה הכהן.

עבדי צאן ברזל, שהם של הבנים - אוכלים מכוחם של הבנים.

ב.

הניחה מעוברת

ולא הניח בנים, הרי

אלו ואלו אין אוכלים

.

עבדי מלוג שהם שלה אינם אוכלים בתרומה, הואיל ואף היא אינה אוכלת בתרומה, כי העובר שיש לה מבעלה הכהן אינו מאכילה בתרומה, שעובר אינו מאכיל.

עבדי צאן ברזל אינם אוכלים בתרומה, כי העובר יש לו זכיה בעבדים, ואינו יכול להאכילם כי עובר אינו מאכיל.

ג.

הניח בנים והניחה

גם

מעוברת

:

עבדי מלוג

שהם שלה,

אוכלים כדרך שהיא אוכלת

, מכח בניה שיש לה מבעלה הכהן.

ואילו

עבדי צאן ברזל לא יאכלו

בתרומה,

מפני חלקו של עובר, שהעובר פוסל ואינו מאכיל

,

דברי רבי יוסי

, וכפי שנתבאר במשנתנו.

רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: הבת מאכלת

, אבל

הבן אינו מאכיל

, ויתבארו דבריו בהמשך הסוגיא.

רבי שמעון בן יוחי אומר

: אף שעובר יש לו זכיה ועובר אינו מאכיל את עבדיו, מכל מקום:

אם הניח בנים

זכרים

עם העובר, הרי

יאכלו

העבדים

כולן

[בין עבדי צאן ברזל ובין עבדי מלוג].

עבדי מלוג יאכלו כדרך שהיא אוכלת מכח בניה.

עבדי צאן ברזל יאכלו, משום שאנו תולים שאין לעובר חלק בירושת אביו, וכפי שיתבאר בהמשך הסוגיא.

אבל אם הניח בנות

נקבות

בלבד עם העובר, הרי עבדי צאן ברזל שהם של הבנות

לא יאכלו

מכוחן, כי

שמא ימצא עובר זכר, ואין לבנות

ירושה

במקום הבן כלום

, והוא עצמו הרי אינו יכול להאכיל, שעובר אינו מאכיל.

ומקשינן:

מאי איריא

, מדוע נקט את הטעם שאין העבדים אוכלים מכח הבנות משום

"שמא ימצא עובר זכר

, ואין לבנות במקום הבן כלום"?

תיפוק ליה, ד

אפילו אם

נקבה

היא העובר -

נמי פסלה

את העבדים מלאכול בתרומה, שהרי אף לעובר יש חלק בעבדים, ועובר אינו מאכיל, וכדרך שאמרו במשנה, שאין העבדים אוכלים מפני חלקו של עובר?!

ומשנינן:

"חדא, ועוד

" -

קאמר

.

חדא, דנקבה נמי פסלה

, ואפילו אם היינו יודעים שנקבה היא [ולכן יש חלק לאחיותיה בעבדים], מכל מקום חלקו של עובר פוסלם מלאכול בתרומה.

ועוד

, הרי אפשר שאין לבנות חלק כלל בעבדים, כי

שמא ימצא עובר זכר, ואין לבנות במקום הבן כלום

.

ועתה מבארת הגמרא את מה שאמר רבי שמעון בן יוחי "זכרים יאכלו כולן";

והוינן בה: וכי כאשר יש בנים

זכרים

-

יאכלו

עבדי צאן ברזל בתרומה?!

והאיכא עובר!

ואם כן, יש לנו לומר: שמא ימצא עובר זכר, ויש לו חלק בעבדים, ופוסל אותם מלאכול בתרומה?!

ומשנינן:

קסבר

רבי שמעון בן יוחי: