Yevamot 58b — el Talmud en español

לאחר שבא עליה היבם, אפילו היתה זאת ביאת זנות -

וכי

"שומרת יבם" קרית לה

בשעת סתירתה לאחר מכן?

והרי

אשתו מעליא היא

[אשתו גמורה היא], על אף שבא עליה היבם רק לשם זנות!

דהא אמר רב

[לעיל נו א, לפרש את מה ששנינו: הבא על יבמתו ב"מזיד" קנה, שבא עליה לשם זנות בעלמא. ובכל זאת]

קנה

אותה להיות כאשתו

לכל

דבר, אף שבא עליה במזיד לשם זנות?!

וכיון שבהכרח המשנה משובשת היא, ויש להגיהה, אין להביא ממנה ראיה!

ומתרצת הגמרא שיש ליישב את המשנה

כשמואל

.

דאמר

שמואל:

לא קנה

היבם על ידי ביאה לשם זנות בעלמא ["מזיד"],

אלא

רק

לדברים האמורים ב

אותה

פרשה

.

לירש את אחיו, ולפוטרה, אותה ואת צרתה מן היבום, ולהיות במקום אחיו לכל דבר שכבר היה לבעל כח בה כשמת.

אבל ליורשה, ולהיטמא לה, ולהפר נדריה, ולהאכילה בתרומה - לא קנה אותה אם נפלה לו מן האירוסין, לפי שלא היה לבעל כח באשתו לכל אלו [לפי לישנא קמא].

והואיל ולא קנאה אלא לדברים אלו, עדיין "שומרת יבם" היא נקראת, ולא כאשתו לכל דבר, ולפי שיטתו, מתיישבת המשנה.

ותמהינן:

מידי הוא טעמא אלא לרב

, כלומר: והרי ממשנה זו בא רב ששת להוכיח כשיטת רב שיש חופה לפסולות.

ו

הא אמר רב

גופיה:

קנה לכל

אפילו בביאת מזיד?!

ונמצא, כי לשיטת רב עצמו, בהכרח שמשנה זו משובשת היא, ואיך נוכיח ממנה כדבריו?! ומתרצת הגמרא שיש לפרש את ענין שומרת יבם, שלא יקשה האיך משקה אותה ועדיין לא בא עליה לקנותה, ואין שומרת יבם שותה, שיתכן ותהיה היבמה אשתו גמורה על ידי חופה, בלא ביאה כלל:

הכא

, בשומרת יבם,

במאי עסקינן: כגון דעבד בה

היבם

מאמר

[כסף ושטר],

ובית שמאי היא, דאמרי: מאמר קונה קנין גמור

, ונעשית ארוסה על ידי המאמר.

ומאחר שנעשית ארוסה, מועילה החופה שלאחריה, לעשותה כאשה לכל דבר, וכך יתכן להשקותה בלא שבא עליה.

ותמהינן עלה:

אי הכי

-

היינו ארוסה!

ומדוע היא נקראת "שומרת יבם"?

ודוחה הגמרא את התמיהה:

ולטעמיך

, האם

"נשואה" ו"כנוסה" לאו חדא מילתא היא

[אינם דבר אחד], והרי אין הפרש ביניהן לאחר שכנסה היבם, והכנוסה ביבום היא כשאר נשים נשואות?!

אלא

בהכרח שאין החילוק ביניהם אלא בשמותיהן, בכך ש

נשואה

נקראת אשה

דידיה

, שאינה באה לו מכח אדם אחר,

ו"כנוסה

" נקראת אשתו שבאה אליו מכח

דחבריה

, שהרי היבום חל רק מכח היותה אשתו של אחיו.

הכא נמי

החילוק הוא רק בשמותיהן:

ארוסה

היינו אשה

דידיה, ושומרת יבם

היינו אשה

דחבריה

.

דברי רב פפא להלן מתבארים כפירושו השני של רש"י, וכהבנת התוספות בדבריו.

רב פפא אמר

, שיש לדחות את הראיה מהמשנה שיש חופה לפסולות.

ויש ליישב את הקושיה שהרי קדמה שכיבת בעל לבועל, ויש ליישב את הקושיה גבי שומרת יבם האיך משקה לה קודם שבא עליה ונעשית כנוסתו - כך:

לעולם משנתנו עוסקת בכגון שנסתרה כשהיא ארוסה, ונישאת, ובא עליה, ואחר כך משקה אותה. ובכי האי גוונא לדברי הכל יש חופה לפסולות.

ובשומרת יבם מדובר שנסתרה בעודה שומרת יבם, ובא עליה, ואחר כך משקה אותה.

ואין להקשות איך בודקין אותה המים, והרי אין הבעל מנוקה מעוון, מאחר שבא עליה אחר שנסתר, כי משנתנו בשיטת

האי תנא הוא

, שאינו מצריך שיהא הבעל מנוקה מעוון.

דתניא: אין מקנין לה לארוסה, להשקותה כשהיא ארוסה

.

אבל מקנין אותה, להשקותה כשהיא נשואה

והיינו אפילו לאחר שנכנסה לחופה, ונבעלה, הרי הוא משקה אותה על הזמן שהיתה ארוסה.

הרי לנו שהתנא הזה אינו חושש שיהיה הבעל "מנוקה מעוון".

וגם על הקושיה על כך שקדמה שכיבת הבועל לבעל, יש לומר, שהתנא הזה אינו סובר שצריך שתקדים שכיבת הבעל לבועל, ולכן הוא יכול להשקותה גם כשקדמה שכיבת הבועל בזמן האירוסין, לשכיבת הבעל בזמן הנישואין.

ואילו

רב נחמן בר יצחק אמר

שיש לדחות הראיה ממשנתנו שיש חופה לפסולות, וכך יש ליישב את הקושיות שהקשתה הגמרא:

משנתנו אינה עוסקת באשה שנסתרה כשהיא ארוסה או שומרת יבם, אלא באשה שנסתרה רק לאחר שנשאה בעלה או כנסה היבם.

וזה שהוא משביעה ומשקה אותה גם על ספק זנות שלה בעודה ארוסה או שומרת יבם הוא אפילו כשלא קינא לה אז, ולא נסתרה אז.

והמשנה מדברת שמשביעה על זמן היותה ארוסה או שומרת יבם,

על ידי "גלגול

שבועה", שמגלגל עליה שבועה נוספת בעקבות השבועה שמשביעה על זנות של אחר נישואין. ומשנתנו עוסקת כשבא עליה אחר שכנסה, ואחר כך משקה אותה.

ולכן, אין להוכיח ממשנתנו שיש חופה לפסולות, שהרי בא עליה אחר החופתה.

וכמו כן לא קשה קושיית הגמרא לעיל, שאין המים בודקין אלא אם כן הבעל מנוקה מעוון אותה זנות, והרי אם זינתה בזמן היותה ארוסה נמצא שבא עליה בעוון, שהרי נאסרה, ומה תועלת לו בגלגול על זנות של אירוסין -

כי היות ולא ידע בה שנאסרה עליו הרי עבר עליה בשוגג, ו"מנוקה מעוון" הוא חשוב.

וכן מתורצת בכך קושיית הגמרא גבי שומרת יבם, האיך משקה הוא אותה אחר שבא עליה ונעשית כנוסה, והרי אינו מנוקה מעוון, לפי ש"מנוקה מעוון" הוא היות ובא עליה בשוגג.

וכן נתיישבה קושית הגמרא גבי ארוסה: הרי קדמה שכיבת בעל לבועל, והאיך ישקנה על שכיבה של אירוסין?!

כי כשם שאין צריך קינוי וסתירה לאותה שכיבה של אירוסין, מאחר שעיקר ההשקאה היא על זנות של נישואין, כך לא איכפת לן שקדמה אותה שכיבה לשכיבת הבעל. ואין צריך לפרש שבא עליה בזנות בבית אביה. א. כשם שאשה המתארסת או הנישאת לאדם שביאתו פוסלת אותה, הרי היא "משתמרת לביאה פסולה", שנחלקו בה רבי מאיר עם רבי אלעזר ורבי שמעון -

כך יבמה, אשר היא זקוקה ליבם שביאתו פוסלת אותה, הרי היא בגדר "משתמרת לביאה פסולה", ודינה תלוי במחלוקת התנאים.

ואפילו היו שני יבמים, האחד ביאתו פוסלת אותה, והשני אין ביאתו פוסלת, הרי היות והיא זקוקה גם אל היבם שפוסלה, היא נחשבת "משתמרת לביאה פסולה".

ב. המאמר [שהוא קידושי כסף או שטר] קונה ביבמה.

אך יחד עם זאת, קיימא לן ש"יש ביאה אחר מאמר". והיינו, שאם יבוא עליה אח אחר, לאחר שעשה בה האח הראשון מאמר, הוא יקנה אותה.

אך אז תהיה היבמה אסורה על שניהם, על הראשון בגלל ביאתו של השני, ועל השני בגלל מאמרו של הראשון.

ונמצא, שמיד אחר המאמר של הראשון, נחשבת היבמה כ"משתמרת לביאה פסולה", של האח השני.

שהרי המאמר של האח הראשון אינו מעכב את הקנין של ביאת השני, ואם כן, היא נחשבת כמשתמרת גם לביאתו של השני, ובכך היא משתמרת לביאה פסולה, שהרי השני אסור בה בגלל מאמרו של הראשון.

כי העושה מאמר ביבמתו, הרי היא אסורה בביאה על כל האחים מדרבנן, שהרי אשת אח היא מדרבנן.

שלח רבי חנינא משמיה דרבי יוחנן

:

העושה מאמר ביבמתו

, ונאסרה בכך האשה על כל האחים מדרבנן, מדין אשת אח,

ויש לו אח

, שהיא עדיין משתמרת מן התורה לביאתו [מאחר שלא עשה בה האח הראשון אלא מאמר] -

הרי

אפילו

היה

הוא

, עושה המאמר,

כהן, והיא כהנת

[בת כהן] -

פסלה

במאמרו

מן התרומה

. כי ביאתו של אחיו השני פוסלת אותה לכהונה מדין "אשת אח מדרבנן", והרי היא נעשית בגלל מאמרו "משתמרת לביאה פסולה".

ותמהה הגמרא על מימרא זו, שהרי:

למאן

, לדעת מי [רבי מאיר, או רבי אלעזר ורבי שמעון, שנחלקו בדין משתמרת לביאה פסולה] - אמר רבי יוחנן את דינו?

אילימא לרבי מאיר

, הסובר במשנתנו שמשתמרת לביאה פסולה אינה אוכלת -

תיקשי:

אימר דאמר רבי מאיר "משתמרת לביאה פסולה" לא אכלה

, כשהיא משתמרת לביאה שהיא פסולה

מדאורייתא

, כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט.

אבל זו שהיא משתמרת לביאה פסולה מ

דרבנן

, כי אין היבמה אסורה על אחיו השני אלא משום מאמרו של הראשון, שאוסר אותה באיסור אשת אח מדרבנן -

מי אמר

רבי מאיר שהיא נפסלת מדין משתמרת לביאה פסולה?

ואלא

שמא תאמר, ש

ל

דעת

רבי אלעזר ורבי שמעון

אמר זאת רבי יוחנן -

אי אפשר לומר כן, כי יקשה יותר:

השתא

, מי שהיא

משתמרת לביאה

שהיא

פסולה

מ

דאורייתא

-

אכלה

לדעתם.

מי שהיא משתמרת לביאה שהיא פסולה רק מ

דרבנן

-

מיבעיא

למימר שאכלה!

א. "חלל", הוא פסול כהונה, והוא זה שנולד מביאת כהן על פסולי כהונה.

החלל, למרות היותו בן כהן, הרי הוא זר גמור, ואין בו דין כהונה כלל.

ב. חלל שבא על אשה, הרי הוא פוסלה בביאתו להיות חללה כמותו, למרות שאין שום איסור בביאה זו.

ג. אשה המשתמרת לחלל, הרי היא משתמרת לביאה פסולה דאורייתא.

ד. בת כהן שנתארסה לישראל, הרי הוא פוסלה מתרומת בית אביה.

ואם מת או שגירשה בעלה הישראל, הרי היא חוזרת לתרומת בית אביה.

אלא, כי אתא רבין אמר

: אם

עשה בה

יבם זה

מאמר ביבמתו

-

דברי הכל

, בין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש,

אכלה

היבמה הכהנת בתרומת בית אביה, ואף שיש ליבם אחים, כיון שמשתמרת היא לביאה שאינה פסולה אלא מדרבנן, וכפי שנתבאר.

ואם

יש לו

ליבם

אח חלל, דברי הכל, אינה אוכלת

.

על אף שהיא כהנת והוא כהן, שהרי משתמרת היא - אף לאחר המאמר - לביאתו הפוסלת של האח החלל.

ומודים בזה אפילו רבי אלעזר ורבי שמעון.

כי עד כאן לא נחלקו לומר שאינה נפסלת אלא כשיש לו לפוסל שהיא משתמרת לו, אפשרות להאכיל תרומה במקום אחר [וכגון אלמנה הנישאת לכהן גדול, שאם לא היתה אשתו אלמנה היה הוא מאכילה].

אבל חלל, שהוא זר לגמרי, ואינו מאכיל תרומה בשום מקום, הרי הוא פוסל אשה כשהיא משתמרת לביאתו - לכולי עלמא!

לא נחלקו

-

אלא

בכגון

שנתן לה

יבם כהן ליבמתו הכהנת

גט

[ואין לו אח חלל], ונמצאת משתמרת היא לביאתו הפסולה [מדרבנן], כיון שנתן לה גט.

רבי יוחנן אמר: אוכלת

בתרומת בית אביה, ומפרש טעמיה ואזיל.

ריש לקיש אמר: אינה אוכלת

בתרומת בית אביה, ומפרש טעמיה ואזיל.

רבי יוחנן אמר: אוכלת

-

אפילו לרבי מאיר דאמר

משתמרת לביאה פסולה

אינה אוכלת

-

הני מילי משתמרת לביאה

שהיא

פסולה

מ

דאורייתא

.

אבל

המשתמרת לביאה שהיא פסולה מ

דרבנן

-

אכלה

.

וזו הרי משתמרת לביאה שהיא פסולה רק מדרבנן.

וריש לקיש אמר: אינה אוכלת

-

אפילו לרבי אלעזר ורבי שמעון, דאמרי

משתמרת לביאה פסולה הרי היא

אוכלת

-

הני מילי

על ידי קדושין, כגון אלמנה לכהן גדול, כיון

דיש לו להאכיל

על ידי קדושין

במקום אחר

.

אבל על ידי גרושין, כיון דאין לו להאכיל במקום אחר

על ידי גרושין, הרי היא

לא

אוכלת.

וכי תימא: הכא נמי יש לו להאכילה

על ידי גרושין

ב"חוזרת

", שהרי אם היה מגרשה לגמרי, היתה חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה.

לא תאמר כן, כי:

חוזרת

שנתן לה גט - הרי

פסקא מיניה וקרובה לבי נשא

[נפסק לחלוטין הקשר שביניהם וחזרה לבית אביה].

אבל הא

הרי

אגידא ביה

[קשורה היא בו] שהרי זקוקה לו ולא כנסה עדיין, ולפיכך הרי הוא פוסלה.

שנינו במשנה: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.

נתארמלו או נתגרשו

מן הנשואין פסולות, מן האירוסין כשרות:

כתיב בתחילת פרשת אמור: "והכהן הגדול מאחיו, אשר יוצק על ראשו שמן המשחה. והוא אשה בבתוליה יקח. אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח, כי אם בתולה מעמיו יקח אשה".

ונחלקו תנאים במשנה לקמן נט א, האם מותר כהן גדול לקחת בוגרת, שכלו בתוליה, וסוגייתנו היא כדעת הסובר שלא ישא כהן גדול את הבוגרת.

בעא מיניה רבי חייא בר יוסף משמואל: כהן גדול שקידש את הקטנה

[או נערה],

ו

עד שלא נשאה,

בגרה

ארוסתו

תחתיו

-