Yevamot 53b — el Talmud en español

שנינו במשנתנו:

חלץ ועשה מאמר ונתן

.

וכו'.

והוינן בה:

בשלמא חלץ ועשה מאמר

ביבם אחד ובימה אחת, שפיר

איצטריך

לומר שאינו כלום -

כי

סלקא דעתך אמינא, נגזור

אפילו לרבי עקיבא הסובר שאין קידושין תופסים בחלוצה, על

מאמר דבתר חליצה

, להחמיר ולהצריכה גט,

אטו

משום

מאמר דקמי חליצה,

שצריכה גט למאמרו, בנוסף לחליצתו, ו

קא משמע לן דלא גזרינן

.

אלא חלץ ונתן גט

-

למה לי

לשנות זאת במשנה?

כי מה יועיל גט זה, והרי היא מותרת לשוק גם בלעדיו, והוא אסור בקרובותיה גם בלעדיו.

ומשנינן:

ולטעמיך,

שהקשית כך,

אימא סיפא

:

בעל ועשה מאמר, בעל ונתן גט

-

למה שנה זאת התנא?

בשלמא בעל ונתן גט

-

איצטריך,

כי

סלקא דעתך אמינא, נגזור גט דבתר בעילה אטו גט דקמי בעילה, קא משמע לן דלא גזרינן

.

אבל בעל ועשה מאמר

-

למה לי

לומר זאת? והרי לא הוסיף המאמר כלום אחר הבעילה!

אלא

מה יש לך לתרץ, כי

איידי

היות

דתנא "חלץ ועשה מאמר", תנא נמי

במקביל לו

"בעל ועשה מאמר

", אף על פי שאין בו צורך.

אם כן, כך נתרץ גם את שאלתך:

ואיידי דבעי למיתני "בעל ונתן גט", תנא נמי

במקביל לכך

"חלץ ונתן גט

", אף על פי שאין בו צורך.

שנינו במשנתנו:

בזמן שהיא וכו'.

מתניתין, דלא כי האי תנא

-

דתניא, אבא יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר משום רבי מאיר: אחת בעילה ואחת חליצה

-

בתחלה

-

אין אחריה כלום

.

באמצע ובסוף

-

יש אחריה כלום.

ושלש מחלוקת בדבר

-

א.

תנא קמא סבר: ביאה דאיכא למיגזר

-

גזרינן

.

חליצה דליכא למיגזר

-

לא גזרינן

.

ב.

ורבי נחמיה

, שאמר אחת זו ואחת זו אין אחריה כלום,

סבר: ביאה נמי ליכא למיגזר

.

ודקאמרת ליגזור ביאה אחר הגט משום ביאה אחר חליצה

-

כיון דחליצה דאורייתא

-

מידע ידעי

.

ודקאמרת, ליגזור ביאה אחר מאמר משום ביאה אחר ביאה

-

כיון דביאה דאורייתא

-

הא מידע ידיעי

.

ג.

ואבא יוסי בן חנן סבר לה כרבנן, דגזרי בביאה

.

וגזר חליצה משום ביאה.

הדרן עלך פרק רבן גמליאל

--- title: "חברותא - יבמות — פרק שישי - הבא על יבמתו" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02350.html#HtmpReportNum0006L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0006L5" --- פרק שישי - הבא על יבמתו

Оригинал главы פרק שישי - הבא על יבמתו

הקדמה

הפרק שלפנינו עוסק, בחלקו הגדול, בענין הנשים הפסולות להנשא לכהנים, ובענין הנשים הפסולות לאכול בתרומה.

להלן עיקרי הדברים בענינים אלו, על פי שיטת רש"י:

א.

הנשים הפסולות להנשא לכהנים

-

כהן גדול אסור לישא אלמנה ואשה בעולה.

שנאמר בכהן גדול "אלמנה וגרושה וחללה זונה - את אלה לא יקח. כי אם בתולה מעמיו יקח אשה".

וכן נאסרו כל הכהנים בגרושה [וכן בחלוצה מדרבנן], ובאשה זונה או חללה.

שנאמר "אשה זונה וחללה לא יקחו. ואשה גרושה מאישה לא יקחו".

הזונה

האמורה בתורה - היא אשה שנבעלה למי שהיא אסורה להבעל לו [לדעת רש"י, והכי קיימא לן. ונחלקו תנאים בדבר, לקמן דף סא].

החללה

האמורה בתורה - היא זו שנבעלה למי שהוא אסור בה משום כהונתו [פסולי כהונה], או הזרע שבא מביאה זו.

החלל פוסל את אשתו ואת זרעו, ונעשו אף הם חללים.

ב.

האוכלים תרומה, על אף שאינם כהנים

-

בתו של כהן

אוכלת בתרומה [ונקראת "תרומה דבי נשא", כלומר: תרומת בית אביה]. יש אומרים מפני שאף היא כהנת, ואוכלת מחמת קדושתה העצמית בתורת כהנת, ויש אומרים שמכח אביה היא אוכלת, ואביה נחשב "מאכילה" בתרומה.

משנתארסה בת הכהן לישראל הרי היא נפסלת מתרומת בית אביה.

אשתו הישראלית של כהן

, מותרת לאכול בתרומה. יש אומרים שבעלה הוא זה ש"מאכילה" בתרומה, ויש אומרים שבאשה עצמה נתחדש דין אכילה מחמת היותה אשת כהן; ויש בספק זה כמה וכמה נפקא מינה.

עבדו ושפחתו הכנעניים של כהן

, אוכלים בתרומה, לפי שהאדון "מאכילם" בתרומה, אך אין עליהם קדושת כהונה.

בת ישראל שניסת לכהן ויש לה הימנו בן

קיים, או בן הבן, ואפילו היה זר או פסול, הרי אמו [או אם אמו] אוכלת בתרומה.

שנאמר "וכהן כי יקנה ... ויליד ביתו - הם יאכלו בלחמו".

ודרשו חכמים: הם "יאכילו" בלחמו; ואפילו יש לה בן קיים מן הכהן שלא על ידי נישואין, הרי הוא מאכילה בתרומה.

ג.

נשים הפסולות באכילת תרומה

:

כל אשה שנעשית חללה מביאת פסולי כהונה, הרי זו אינה אוכלת לא בתרומת בית אביה, אם היא כהנת, ולא בתרומת בעלה אם היא ישראלית הנשואה לכהן.

ונסתפקו האחרונים אם חללה אוכלת בתרומה בשביל בנה מכהן.

התוספות נסתפקו אם "זונה" פסולה מתרומה הואיל והוקשה לחללה [ראה דבריהם בדף לה א ומד ב]. ואולם בדעת רש"י הוכיחו, שאין בשם "זונה" בעצמותו כדי לפוסלה מתרומה.

ועוד אמרה תורה "ובת כהן כי תהיה לאיש זר - היא בתרומת הקדשים לא תאכל". מלמד הכתוב שכל אשה שנבעלה לאדם שהוא זר ופסול לה, הרי היא אסורה מלאכול בתרומה, ובלבד שיהא "זר אצלה מעיקרא", ויהא "איש זר" ולא "אשה זרה".

וכשם שנפסלת היא מתרומת בית אביה, כן נפסלת היא מתרומה שהיא אוכלת בשביל בנה שיש לה מכהן, ודרשוהו חז"ל מריבוי הכתוב [ראה לקמן סז ב].

ועוד אמרה תורה "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה [מבעלה, וכשנישאה לו נפסלה מלאכול בתרומת בית אביה], ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל".

ודרשו חכמים ממקרא זה, שאין האשה אוכלת בתרומה אלא אם כן נבעלה למי שיש לו עליה קדושין וגירושין. אבל אם נבעלה האשה [אפילו ביאה בעלמא בלא שיקחנה] למי שאין קידושין תופסין לו בה [כגון לקרוב, או לנכרי ועבד שאין לו קדושין בבת ישראל] שוב אינה אוכלת בתרומת בית אביה.

וכשם שנפסלת היא מתרומת בית אביה, כן נפסלת היא מתרומה שהיא אוכלת בשביל בנה מכהן, ודרשוהו חז"ל מריבוי הכתוב, [ראה לקמן סט א].

בת כהן שיש לה בן או בן הבן מישראל בין על ידי נישואין ובין על ידי זנות, הרי היא נפסלת מלאכול בתרומת בית אביה, שהרי אמרה תורה "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה כנעוריה".

ומשמע מהכתוב, שאם יש לה זרע מישראל, אינה שבה אל בית אביה, ואינה אוכלת בתרומה.

וכשם שהיא נפסלת מאכילה בתרומת בית אביה, בגלל זרעה מישראל, כן היא נפסלת בגללו מאכילת תרומה בשביל בנה מכהן.

ואולם יש בדבר חילוקי דינים [ראה משנה לקמן פו א, ומקור דין זה ראה ברש"י סט א ד"ה כן, וברש"י פו ב, ד"ה מת].

ונסתפקו האחרונים אם גם בן מישראל שנולד לה על ידי זנות, פוסל אותה מאכילת תרומה שאוכלת בשביל בנה מכהן.

מתניתין:

הבא על יבמתו

הזקוקה לו ליבום:

א.

בין

שבא עליה

בשוגג

, שהיה סבור בשעת ביאה שהוא בא על אשתו או אשה אחרת, ולא ידע שהיא יבמתו.

בין

שבא עליה

במזיד

, שהיתה כוונתו לשם זנות ולא לשם מצוה.

בין

שבא עליה

באונס

, ויתבאר בגמרא באיזה אופן היה האונס.

בין ברצון

, שידע שהיא יבמתו ונתכוין לקנותה.

ו

אפילו

היה

הוא שוגג והיא מזידה

.

או שהיה

הוא מזיד והיא שוגגת

, שאין שניהם מכוונים לשם מצוה.

או שהיה

הוא אנוס והיא לא אנוסה

, אלא שוגגת או מזידה.

או שהיתה

היא אנוסה והוא לא אנוס

אלא שוגג או מזיד, ונמצא שאין שניהם מכונים לשם מצוה.

אחד המערה

[ביאה שאינה גמורה] ביבמתו,

ואחד הגומר

את ביאתו ביבמתו.

בכל האופנים שנזכרו, הרי זה

קנה

את יבמתו לאשה -

ולא חילק

הכתוב

בין ביאה לביאה

.

ומכך אתה למד, שאחד הבא על יבמתו כדרכה, ואחד הבא עליה בא עליה שלא כדרכה, הרי זה קנה את יבמתו לאשה [תוספות בשם רש"י, ורש"י בגמרא].

ו

כשם שהביאות האלו קונות ביבמה, ,

כן

פוסלות ביאות אלו את הנשים הנפסלות על ידי ביאה לכהונה ולתרומה, ולפיכך:

ב.

הבא על אחת מכל העריות שבתורה

, ונעשית זונה על ידי ביאתו להיאסר לכהן, ונפסלת על ידי ביאתו בתרומה.

או

שבא כהן על אחת מה

פסולות

לכהונה, ונעשית חללה על ידי ביאתו,

כגון

:

אלמנה

שנבעלה

לכהן גדול

,

או שנבעלה

גרושה

לכהן הדיוט,

או שנבעלה

חלוצה לכהן הדיוט

שהוא אסור בה מדרבנן,

ונעשו כל אלו חללות מדאורייתא או מדרבנן.

בכל אלו - אם בא עליה באחת מהביאות שנזכרו, הרי הוא פוסל אותה, וכפי ששנינו במשנה בסופה "פסלה".

וכן

ממזרת

שנבעלה לישראל בביאות אלו,

ו

כן

נתינה

[גבעונים שנתגיירו בעורמה בימי יהושע, ונתנם עבדים לחוטבי עצים ושואבי מים, ואסורים הם לבוא בקהל, ] שנבעלה

לישראל

בביאות אלו הרי הם נענשים עליה.

[פיסקא זו אינה שייכת ללשון "פסלה" האמור בסוף המשנה, הואיל ואינן נפסלות על ידי ביאתן, רש"י; והרשב"א כתב שבגירסאות מדויקות אין מופיעה פיסקא זו כלל, כיון שאינה שייכת לענין פסול שהוא נידון משנתנו].

ג. וכן אם נבעלה

בת ישראל לממזר ולנתין

שהם פוסלים אותה משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תא כל".

בכל אלו -

פסלה

הבועל לאשה, בכל אופני הביאות שנזכרו.

ולא חילק

באלו

בין ביאה לביאה

, שאף אם לא גמר ביאתו אלא הערה בה בלבד, הרי זה פסלה [תוספות בשם רש"י].

גמרא:

שנינו במשנה: הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, אפילו הוא שוגג והיא מזידה, הוא מזיד והיא שוגגת, הוא אנוס והיא לא אנוסה, היא אנוסה והוא לא אנוס - קנה:

והוינן בה:

מאי "אפילו

"?

ומשנינן:

"לא מיבעיא" קאמר

.

לא מיבעיא

כש

הוא שוגג והיא קמכוונא למצוה, אי נמי, הוא מזיד והיא קמכוונא למצוה

, שקנה את יבמתו.

אלא אפילו הוא שוגג והיא מזידה

, או שהיה

הוא מזיד והיא שוגגת

[ב"ח],

דתרווייהו

[שניהם, היבם ויבמתו]

לא קמכווני לשם מצוה, אפילו הכי קנה

תני רבי חייא: אפילו

היו

שניהם

, היבם והיבמה,

שוגגים

, או שהיו

שניהם מזידים

, או שהיו

שניהם אנוסים

, בכל אלו הרי זה קנה.

ומפרשת הגמרא תחילה את משנתנו, ואחר כך את מה ששנה רבי חייא:

"אנוס" דמתניתין

-

היכי דמי

, כיצד והאיך נאנס?

אילימא

, אם נאמר לפרש:

כשאנסוהו עובדי כוכבים

, והביאוהו על יבמתו, והדביקוהו בה כשלא היה אברו מקושה, ונתקשה,

ובא עליה

[נתבאר על פי תוספות].

אי אפשר לפרש כן, כי:

והאמר רבא: אין

טענת

אונס ל

מי שבא על ה

ערוה!

א. קיימא לן שבגילוי עריות, אפילו איימו עליו בעונש מיתה לעשות מעשה, הרי זה יהרג ואל יעבור.

ב. נתקשה אדם בשנתו או לאשתו, ועובדי כוכבים מדביקים אותו על ערוה, ויכול להישמט מהם, אם על ידי שיישמט מהם הוא ייהרג, אינו חייב להישמט מהם ולמות, כי הואיל ואין הוא עושה מעשה אלא הם עושים בו את המעשה, והוא אינו אלא כקרקע עולם, אינו חייב להישמט ולמות.

ג. לא היה מקושה, ועובדי כוכבים מדביקים אותו על ערוה, ויודע בעצמו שאם לא יישמט מהם הוא יתקשה, הרי זה חייב להישמט מהם אפילו אם ייהרג, כי אין הוא יכול לומר אנוס אני ואיני אלא קרקע עולם.

והטעם:

לפי שאין קישוי

האבר

אלא לדעת

, ונמצא שהוא זה שעושה את הביאה ולא האדם האחר שהדביקו, ולפיכך חייב למות ולא לבוא עליה [נתבאר על פי תוספות].

והואיל והקישוי, לדעת הוא, אם כן אין זה אונס, ואין צריכה משנתנו להשמיענו שהוא קנה.

אלא

שמא תאמר שמשנתנו עוסקת

בישן

שבא על יבמתו.

אף זו אי אפשר לומר, כיון שלא יקנה את יבמתו, כי:

האמר רב יהודה

: