Versión en texto de este daf: original y traducción
Yevamot 4a — el Talmud en español
Yevamot 4a del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Yevamot 4a
ומבארת הגמרא תחילה את המקור לכך שעשה דוחה לא תעשה:
דכתיב
[דברים כב]
"לא תלבש שעטנז
". ובסמוך לאיסור שעטנז נכתבה מצות ציצית,
"גדילים תעשה לך
".
ומסמיכות העשה ללאו, דרשינן שבא הכתוב ללמד כי מצות עשה של ציצית דוחה את הלאו. לפי שצריך לקשור חוטי צמר הצבועים תכלת כציצית לבגד של פשתים, ובכך נעשה הבגד כלאיים.
ואמר רבי אלעזר
: זה שאנו דורשים משמעות פסוקים
סמוכים מן התורה
-
מנין
יש לנו מקור שדורשים מסמיכות הפסוקים?
שנאמר
: [תהלים קיא]
"סמוכים לעד לעולם, עשוים באמת וישר
".
ומביאה הגמרא דרשה נוספת של "סמוכים".
ואמר רב ששת אמר רבי אלעזר משום רבי אלעזר בן עזריה: מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין, שאין חוסמין אותה
, שאין מונעים אותה מלטעון נגד ייבומה, אלא מקבלים את טענתה, וכופים את היבם לחלוץ לה!?
שנאמר
: [דברים כה]
"לא תחסום שור בדישו
".
וסמיך ליה "כי ישבו אחים יחדיו
".
ומסמיכות הפסוקים אנו למדים כי יש לפעמים שאסור לנו לחסום את הטענות נגד קיום מצות ייבום, אלא אנו צריכים לשמען, ולהכריח את היבם שלא יקיים את מצות הייבום, אלא יחלוץ בדוקא.
וכשם שמצינו את הדרש מסמוכים ביבום, כן יש לנו ללמוד על כלאיים בציצית, מסמיכות הפסוקים, שמצות העשה של ציצית דוחה את איסור לא תעשה של כלאיים.
ואמר רב יוסף: אפילו למאן דלא דריש סמוכים בעלמא,
בארבעת חומשי תורה הראשונים, בכל זאת
במשנה תורה
, הוא כן
דריש
סמוכים.
דהא רבי יהודה בעלמא לא דריש
סמוכים,
ו
אילו
במשנה תורה
מצינו שהוא
דריש
להם.
ולכן, גם לפי רבי יהודה אפשר ללמוד על כלאיים בציצית, שדוחה עשה לא תעשה, לפי שהסמיכות של ציצית לכלאיים נאמרה בספר דברים, שהוא משנה תורה.
ועתה מבארת הגמרא:
ובעלמא, מנלן דלא דריש
רבי יהודה סמוכים?
דתניא: בן עזאי אומר: נאמר
[שמות כב]
"מכשפה לא תחיה", ונאמר
בסמוך
"כל שוכב עם בהמה מות יומת
".
סמכו ענין לו
.
סמך הכתוב את דין המכשף לדין שוכב בהמה, כדי לדמותו, שיהיה אותו ענין של שוכב בהמה, נוהג גם במכשף:
מה שוכב עם בהמה
, דינו מבואר בתורה שהוא
בסקילה
, שהיא המיתה החמורה ביותר -
אף מכשפה
[ומכשף] דינה
בסקילה
.
אמר לו רבי יהודה: וכי מפני שסמכו ענין לו, נוציא
את
זה
המכשף
לסקילה
, שיהיה נידון במיתה החמורה ביותר!?
והלא אין הסמיכות ראיה!
אלא
, אמר רבי יהודה, מכאן אתה למד שמכשף דינו בסקילה:
אוב וידעוני, בכלל מכשפים
[בפסוק "מכשפה לא תחיה"]
היו
.
ולמה יצאו
מכלל המכשפים, להכתב בפני עצמן?
היות וכל דבר שהיה בכלל, ויצא להכתב בפני עצמו, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
ולכן יצאו אוב וידעוני, כדי
להקיש להם
את כל המכשפים,
ולומר לך: מה אוב וידעוני בסקילה
-
אף מכשפה בסקילה.
ועתה מבארת הגמרא:
ובמשנה תורה
-
מנלן דדריש
רבי יהודה סמוכים?
דתנן: נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו
. לפי שלא נאמר איסור באשת אביו, אלא במי שנשאה אביו.
וכן נושא אדם
אנוסת בנו ומפותת בנו
, לפי שלא נאסרה כלתו אלא אם כן נשאה בנו.
רבי יהודה אוסר
לשאת
באנוסת אביו ומפותת אביו
מחמת איסור לאו [אך אינה ערוה שיש בה כרת].
ואמר רב גידל אמר רב: מאי טעמא
, מהו מקורו
דרבי יהודה?
לפי שהוא דורש סמוכים במשנה תורה.
דכתיב
: [דברים כג]
"לא יקח איש את אשת אביו
". וסמוך לו כתיב
"ולא יגלה כנף אביו
".
ודרש רבי יהודה את הסמיכות כך:
זה שאסרה תורה לקחת את "אשת אביו" אין משמעות הדבר שאסור לבוא על "אשה הנשואה לאביו".
אלא כוונת הכתוב היא לומר, שכל
כנף
[דהיינו, ערוה, המכוסה בכנף הבגד]
שראה אביו
, שבא אביו על אשה זו, ואפילו לא נשא אותה -
לא יגלה
הבן!
וממאי ד
" לא יגלה כנף אביו"
ב
אשה
אנוסה
, ללא נישואין,
כתיב?
מעילויה דקרא
. מהפסוק למעלה, בסוף הפרק הקודם.
דכתיב
באונס נערה בתולה [דברים כב]
"ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף
".
וסמיך ליה "לא יקח איש
".
וגומר
.
ורבנן
, החולקים על רבי יהודה, ואינם אוסרים לשאת את אנוסת אביו, סוברים גם הם שיש לדרוש "סמוכים". אלא, שהם סוברים שאין כאן סמיכות.
וכך הם טוענים כלפי רבי יהודה:
אי הוה סמיך ליה
"לא יגלה כנף אביו" לנערה אנוסה, שפיר הוא
כדקאמרת
, שגם אנוסת אביו אסורה.
אבל
השתא
, עתה
דלא סמיך ליה
ממש, היות וחציו הראשון של הפסוק אומר "לא יקח איש את אשת אביו", והוא מפסיק בין נערה אנוסה לבין אנוסת אביו - אין זה סמיכות!
ולכן, דברי הפסוק "לא יגלה כנף אביו" -
בשומרת יבם
הנופלת לאביו ליבום
הכתוב מדבר
.
ולעבור עליו
, על איסור שומרת יבם,
בשני לאוין.
האחד, האיסור הרגיל של שומרת יבם, שאסורה לשוק מחמת זה שהיא זקוקה ליבם.
והשני, האיסור המיוחד של שומרת יבם של אביו. שהוא איסור של קירבה. היות ששומרת יבם של אביו נחשבת קרובת אביו.
ועתה מבארת הגמרא את שיטת רבי יהודה:
ובמשנה תורה
-
מאי טעמא דדריש
רבי יהודה סמוכים, בעוד שבשאר החומשים לא דריש?
איבעית אימא: משום דמוכח
שיש לדרוש סמוכים במשנה תורה.
ואיבעית אימא: משום ד
הפסוקים הללו שבמשנה תורה הם
מופני
, מיותרים הם, כדי שיהיו פנויים לדרשת סמוכים.
ומבארת הגמרא את הצד הראשון:
איבעית אימא משום דמוכח
:
דאם
לא תאמר
כן,
שבא הפסוק "לא יקח אדם אשת אביו" כדי לדרוש סמוכים ל"לא יגלה את כנף אביו", אלא הוא רק בא להוסיף לאו נוסף על הלאו של אשת אביו, כדברי חכמים, מדוע הוא נכתב כאן?
לכתביה רחמנא
לתוספת הלאו של אשת אביו
גבי
פרשת
עריות
, ששם מפורטות כל העריות, כולל איסור אשת אב!
ומבארת הגמרא את הצד השני:
ואיבעית אימא משום דמופני
.
דאם
לא תאמר
כן,
שהפסוק מיותר ופנוי לדרוש ממנו, יקשה לך:
לכתוב רחמנא "לא יקח איש את אשת אביו
" בלבד.
זה שחזר וכתב
"לא יגלה כנף אביו
" -
למה לי!?
הרי זה מיותר!