Yevamot 3a — el Talmud en español

ומקשה הגמרא על העדיפות של ערות בתו, ועל מה שאמרנו שהיות והיא נלמדת מדרשה, חביב לו לתנא להזכירה תחילה:

והרי

כולהו

עריות, הפטור שלהן מיבום,

נמי

-

מדרשא אתו!

שהרי לא נאמר פטור ייבום אלא באחות אשה, וכל העריות נלמדות בדרשה ממנה, ומה עדיפות יש לבתו על שאר העריות?

ומשנינן:

נהי

, הגם,

דלענין

פטור מ

ייבום, אתיין

, נלמדות כל העריות

מדרשא

מאחות אשה.

בכל זאת,

עיקר איסורייהו

-

בהדיא

במפורש

כתיב בהו

, בהן.

אבל

בתו

-

עיקר איסורא

נלמד

מדרשא,

שהרי לא כתוב איסור בתו בתורה כלל. ולכן היא חביבה על התנא יותר.

דאמר רבא, אמר לי רב יצחק בר אבדימי: אתיא

, נלמד איסור ערות בתו בגזירה שוה

"הנה הנה

" [ויקרא י"ח].

איסור בתו שנולדה לו מאשתו הנשואה לו [אך לא בתו מאנוסתו] יש ללמוד מאיסור בת אשתו, שהוא אפילו בבת אשתו מבעלה הקודם.

שהרי לא גרע זה שהיא בתו מאשתו, מבת אשתו מבעל אחר, שאסורה לו, כיון שהיא בתה של אשתו.

ולימוד זה, הוא גם על בת בנו ובת בתו, שלא גרעו מבת בנה ובת בתה של אשתו מאדם אחר.

אך אין זה לימוד לאסור את בתו מאנוסתו, שהרי הפסוק הזה, האוסר את "בת אשתו" מדבר בענין של אישות ולא באונס של אשה פנויה.

ולכן צריך ללמוד את איסור בתו מאנוסתו מגזירה שוה: לפי שמצינו פסוק אחר, שבו אסר הכתוב את בת בנו ובת בתו מאנוסתו. שנאמר "ערות בת בנך או בת בנך לא תגלה". ושם לא נקט הכתוב לשון אישות, ולכן הוא נאמר אפילו בבת בנו ובת בתו מאנוסתו.

אלא, שבפסוק הזה לא נאמר איסור על בתו מאנוסתו.

ויש לנו ללמוד בגזירה שוה: כיון שנאמר בפסוק זה "הנה", ונאמר גם בפסוק של בת אשתו "הנה" -

הרי כמו שבבת אשתו נאסרה בתו כמו בת בנה ובת בתה,

הוא הדין בבתו מאנוסתו, היא תהא אסורה כמו בת בנו ובת בתו מאנוסתו, האמורות במפורש בפסוק האחר.

וכמו כן

אתיא

גזירה שוה לעונש שריפה על בתו:

נאמרה

"זמה

" בבת אשתו [ויקרא יח].

ונאמרה

"זמה

" [ויקרא כ] בעונש שריפה, בחמותו.

ועדיין יש מקום להקשות על הסדר שנקט התנא במניין העריות:

השתא

, עתה

דאמרת

, ש

כל מלתא דאתיא מדרשא חביבא ליה

לתנא, ולכן הוא מקדים אותו, תיקשי:

ליתני ל

ערות

אחות אשה

, שממנה לומדים את פטור היבום בכל העריות,

לבסוף

, כיון שרק בערות אחות אשה נאמר הפטור מיבום במפורש, ואילו כל שאר העריות נלמדות ממנה.

וצריך התנא להקדים את פטור שאר העריות, הנלמד בדרשה, לפני אחות אשה, שהפטור שלה נכתב במפורש.

ומשנינן:

איידי דאיירי

, כיון שכבר עסק התנא

באיסור אחוותא,

באחות אמו,

תנא

בסמוך לה גם את איסור

אחות אשתו

, שגם הוא איסור של אחות, ולכן לא דחה את אחות אשתו לסוף הרשימה.

ופרכינן:

וליתנייא ל

כל

האי בבא

, לכל הקטע של אחות אמו ואחות אשתו -

לבסוף!?

אלא,

יש לתרץ באופן אחר מדוע נקט התנא את ערות בתו תחילה, וממילא לא יקשה מדוע לא נקט התנא את אחות אשה בסוף.

תנא

-

קורבי קורבי נקט

.

את מי שקרוב אליו יותר, נקט התנא תחילה.

ולכן נקט תחילה את בתו, כי היא הקרובה לו ביותר מכל העריות, ולא מחמת שהיא חביבה היות והיא נלמדת מדרשה.

ולכן

תנא

תחילה

בתו, ובת בתו, ובת בנו

-

דקרובי עצמו

הם.

ואיידי דתנא שלשה דורות

שהם

למטה דידיה

, שקרובים לו.

תנא נמי שלשה דורות למטה דידה

, של אשתו, למרות שאין הן אסורות מחמת קירבתו עליהן, אלא מחמת שהן קרובות אשתו.

והיינו, בת אשתו ובת בנה ובת בתה.

ואיידי דתנא שלשה דורות למטה דידה

-

תנא שלשה דורות למעלה דידה

: חמותו ואם חמותו ואם חמיו.

ו

שוב

תנא אחותו ואחות אמו

-

דקרובי עצמו

הן, ולכן הקדימן לכלתו, שאינה "קרובתו", אלא נאסרה מחמת קידושי בנו.

ואיידי דאיירי באיסור אחוה

-

תנא

נמי

אחות אשתו

.

ועתה נשארו עוד שלש ערוות, שאין איסורן משום קירבתן אליו, והן: אשת אחיו מאמו, אשת אחיו שלא היה בעולמו, וכלתו.

ובדין הוא דליקדמה לכלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו

, ולפני אשת אחיו מאמו, היות

דלא משום קורבא

אליו

הוא דאסירא

ליבום. ואיסור כלתו חמור מהן, שהיא בסקילה, והן בכרת.

אלא, איידי דאיירי

, היות ועסק התנא

באיסור אחוה

הקדים ו

תנא אשת אחיו שלא היה בעולמו

וכן הקדים לה אשת אחיו מאמו.

והדר

ואחר כך, בסוף,

תנא כלתו.

ועתה מבארת הגמרא את לשון המשנה "פוטרות צרותיהן":

ומאי איריא דתנא

, מדוע שנה התנא לשון של "חמש עשרה נשים

פוטרות

צרותיהן מן החליצה ומן הייבום", שיכולים להבין מכך שרק פטורות הן מחובת היבום, אבל אם הן רוצות, יכולות הן להתייבם?

והרי היה לו

ליתני

, לשנות:

אוסרות

צרותיהן לייבום!

לומר, כיון שאין בהן מצוות יבום, נשאר עליהן איסור אשת אח [שלא במקום מצות יבום]!

ומשנינן:

אי תנא "אוסרות

צרותיהן",

הוה אמינא אסור לייבם

.

אבל מיחלץ

-

חלצה!

שצריכות עדיין חליצה כדי להנשא לשוק.

קא משמע לן

התנא, בנוקטו לשון "פוטרות צרותיהן", שהן פטורות לגמרי, בין מן היבום ובין מן החליצה!

אך עדיין קשה: מדוע נוקט התנא לשון "פוטרות צרותיהן"?

והרי לשון זאת יכולה להטעות, שיש היתר ליבם אותן:

וליתני

"צרת ערוה -

אסורה לחלוץ!?

ומשנינן: אי אפשר לומר "ערוה אוסרת את צרתה לחלוץ", כי

מאי

איסור

קעביד

בחליצת צרת ערוה?

ומקשינן:

אלמה לא?

וכי אין טעם לאסור חליצה לצרת ערוה?

והרי

אם אתה אומר חולצת

צרת ערוה - יבואו גם לומר שהיא

מתייבמת!

ואם כן, יש מקום לאסור את החליצה בצרת ערוה, למרות שאין החליצה עושה דבר.

וחוזרת השאלה: מדוע שנה התנא "פוטרות", ולא שנה "אוסרות".

ומשנינן:

כיון ד

רק

במקום מצוה

של יבום

הוא דאסירה צרה

.

ושלא במקום מצוה

, אם היתה ערוה וצרה נשואה לאדם זר -

שריא

צרת הערוה [וכפי שיתבאר לקמן, שאיסור "צרת ערוה" הוא רק במקום נפילה ליבום, שצרת הערוה אסורה שם כאשת אח שיש לו בנים, אך אין בה איסור עצמי של "צרת ערוה"].

משום הכי תני "פוטרות

".

כי אם היה התנא אומר "אוסרות צרותיהן" היה מקום לטעות, ולומר שכוונתו היא לאיסור "צרת ערוה". והיינו, שכל "צרת ערוה" אסורה, אפילו אם היא היתה נשואה לאדם זר, אפילו שלא במקום יבום.

אך עתה, שנקט התנא לשון "פוטרות", משמע שצרת ערוה היא רק "פטור" מיבום, ואיסורה הוא רק מצד היותה אשת אח שאין לה היתר ליבום, והרי היא כאשת אח שיש לו בנים.

אלא שעדיין יש לתהות:

ומאי איריא דתני

, מדוע נקט התנא "חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן

מן החליצה ומן הייבום

"?

ליתני

: "פוטרות צרותיהן

מן הייבום" לחודיה

, בלבד! ומעצמנו נדע, כיון שאינה בת יבום הרי היא פטורה מן החליצה, שהרי ייבום הוא עיקר המצוה, ואם היא פטורה ממנו, משום מה תחלוץ!

ומשנינן:

אי תנא

רק "פוטרות צרותיהן

מן הייבום", הוה אמינא

שבכל זאת

מיחלץ חלצה,

על אף ש

יבומי לא מייבמה

.

כי היינו אומרים שגזירת הכתוב היא, מ"לצרור", לאסור צרת ערוה ליבום. אך יש מצווה לחלוץ לה, כדי שתתקיים לפחות מצות חליצה.

לכן

קא משמע לן

התנא באומרו "פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום" את הכלל:

כל העולה ל

זיקת

ייבום

-

עולה ל

זיקת

חליצה

.

וכל שאינו עולה ל

זיקת

ייבום

-

אינו עולה ל

זיקת

חליצה.

כי כשם שפוטרת הערוה מן זיקת היבום, היא פוטרת אותה לגמרי, שאינה צריכה חליצה.

אך עדיין יש לשאול, מדוע הקדים התנא את הפטור של חליצה לפטור של ייבום, ולא שנה תחילה את פטור היבום? שהרי מצות ייבום היא העיקר, ואת הפטור שלה היה התנא לשנות לפני הפטור מחליצה:

וליתני

"פוטרות צרותיהן

מן הייבום ומן החליצה

"!?

אי נמי

, ליתני

"מן החליצה" לחודה

, ופטור זה היה כולל גם את הפטור מייבום, שהרי אי אפשר לפוטרה מן החליצה במקום שקיימת זיקת ייבום!? ומשנינן: משנתנו - בשיטת

אבא שאול היא

.

דאמר: מצות חליצה

-

קודמת למצות ייבום.

שלדעתו, היות ואם מכוון היבם לכנוס את יבמתו לשם נוי או לשום אישות, ולא מכוון לשם מצות ייבום, הרי זה כפוגע בערות אשת אח, ולכן מוטב לו שיחלוץ.

ולכן הקדים התנא את מצות חליצה למצות ייבום.

ועתה מבארת הגמרא, מה בא התנא ללמד במנותו את מנין חמש עשרה הנשים בתחילת המשנה, ומה הוא בא ללמד באמרו בסוף הרשימה "הרי אלו", שבכך הרי זה כאילו הוא חוזר ומונה אותן, ומדגיש, כי זהו המנין, ואין עליו תוספת:

מנינא דרישא

, "חמש עשרה נשים" -

למעוטי מאי

הוא בא?

ו

כן

מנינא דסיפא

, "הרי אלו" -

למעוטי מאי

הוא בא?