Yevamot 35b — el Talmud en español

שני גדרים גדרו חכמים בחלוצה:

גדר אחד, שתהא נחשבת [מדרבנן] כאילו היתה אשתו של החולץ, לגבי זה שהוא אסור בקרובותיה [באותן קרובות שהיו אסורות עליו אילו אכן היתה אשתו], וכמו כן היא אסורה בקרוביו [באותם הקרובים שהיו אסורים עליה אילו אכן היתה אשתו].

וגדר שני, שתהא החלוצה אסורה לכהונה.

לעיל בדף כד א התבאר מקור האיסור של חלוצה לכהונה, שאינו אלא אסמכתא מהפסוק "ואשה גרושה מאישה לא יקחו", שהתרבתה החלוצה מהאות וי"ו, שתהיה אסורה לכהן כמו גרושה. אך לימוד זה אינו אלא אסמכתא, והיא אסורה לכהונה רק מדרבנן.

ושני גדרים אלו, עם הגזירות הנלוות אליהם, מתבארים להלן במשנה:

מתניתין:

החולץ

בדיעבד

ליבמתו, ונמצאת מעוברת,

שלא ידע שהיא מעוברת,

וילדה

:

בזמן שהולד של קיימא

, הרי הוברר הדבר, בעת לידתו, שהיא אשת אח שיש לו בנים. והוברר הדבר שלא היתה זקוקה ליבם, ואין חליצתה חליצה.

ולכן, אין כאן את שני הגדרים שגדרו חכמים בחליצה, אלא:

א.

הוא

, החולץ,

מותר בקרובותיה

.

ולא נאסר בהן מכח התקנה שתיקנו חכמים שיהא החולץ ליבמתו אסור בקרובותיה, כי חליצתה אינה כלום.

ו

מאותה הסיבה, גם

היא מותרת בקרוביו

.

ב.

ו

כמו כן,

לא פסלה

, בחליצה שחלץ לה,

מן הכהונה.

שלא נפסלה מחמת התקנה שחלוצה אסורה לכהן, לפי שילדה ולד של קיימא, והוברר הדבר שאינה צריכה חליצה. ומעשה החליצה שעשה, לאו כלום הוא!

אך אם

אין הולד של קיימא

, שהיה נפל, והתברר עתה שהיא זקוקה לחליצה, נוהגים בה שני הגדרים שתיקנו חכמים בחלוצה -

א. הרי

הוא אסור בקרובותיה

, כדין החולץ ליבמה.

והיא אסורה בקרוביו

, כדין יבמה שנחלצה.

ב.

ופסלה מן הכהונה

, בפסול דרבנן של חלוצה.

ועתה מבארת המשנה את דין היבם שבא על יבמתו, בהיותה מעוברת:

אסור לו ליבם לבוא על יבמתו עד שימלאו שלשה חדשים למיתת האח, שמא היא מעוברת, ויש לאחיו בן, והיא אסורה ליבום.

אבל לאחר שלשה חדשים, מותר לו לייבם אותה, היות ורוב הנשים עוברן ניכר לשלי ימי הריונן.

הכונס את יבמתו

בדיעבד, תוך שלשה חדשים,

ונמצאת מעוברת,

ולא ידעו שניהם שהיא מעוברת,

וילדה

ולד.

בזמן שהולד של קיימא

, הרי הוברר הדבר שהיא אשת אח שיש לה בנים, והיתה אסורה על היבם באיסור ערוה של אשת אח שלא הותר ליבום. ולכן -

יוציא

אותה היבם ממנו.

וחייבין

, הוא והיא,

בקרבן

חטאת על עבירה בשגגה, של גילוי ערות אשת אח שלא במקום מצות יבום.

ואם אין ולד של קיימא

-

יקיים

היבם את יבמתו תחתיו.

ומבארת המשנה הלכה נוספת:

אם נולד הולד כשהוא:

ספק

אם הוא

בן תשעה

חדשי הריון, והוא שייך

ל

אח ה

ראשון

שמת, ונמצא שיש לו בנים, והיא אינה זקוקה ליבום.

ספק

אם הוא

בן שבעה

חדשי הריון, והוא שייך

ל

אח ה

אחרון

, ונמצא שלאח המת לא היו בנים, והרי היא זקוקה ליבום -

יוציא

האח החי את אשת המת שיבמה, כי שמא אינה צריכה יבום, והיא אסורה לו כדין אשת אח שיש לו בנים.

והולד כשר

ממה נפשך, בין אם הוא בנו של ראשון ובין אם הוא בנו של שני.

וחייבין

האח והאשה

באשם תלוי

, שמא הבן הנולד הוא בנו של הראשון, והיתה אסורה לו באיסור אשת אח שיש לו בנים.

גמרא:

במשנה התבאר שהחליצה בזמן הביניים, בהיותה מעוברת, נחשבת חליצה, [אם הפילה היבמה את ולדה], לגבי שני הגדרים שגדרו חכמים בחלוצה:

א. קרובות החולץ אסורים על החלוצה, וקרובות החלוצה אסורים על החולץ.

ב. החלוצה פסולה לכהונה.

אך לא התבאר במשנה, האם גם הועילה החליצה הזו להתיר את היבמה להנשא לשוק. ונחלקו בכך רבי יוחנן וריש לקיש.

איתמר: החולץ למעוברת, והפילה

-

רבי יוחנן אמר: אינה צריכה חליצה מן האחין

, לפי שחליצתה בהיותה מעוברת חליצה טובה היא, היות וכשהפילה, הוברר הדבר למפרע שהיא בת חליצה.

ריש לקיש אמר: צריכה חליצה מן האחין

, לפי שחליצת מעוברת אינה חליצה טובה.

ומבארת הגמרא:

רבי יוחנן אמר, אינה צריכה חליצה מן האחין,

היות וסבר רבי יוחנן ש

חליצת מעוברת שמה חליצה, וביאת מעוברת שמה ביאה

אם יתברר אחר כך שעוברה היה נפל.

וריש לקיש אמר, צריכה חליצה מן האחין,

, היות שסבר

חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה.

והוינן בה:

במאי

, מהו הטעם, שבו

קמפילגי

רבי יוחנן וריש לקיש?

ומשנינן:

איבעית אימא

, נחלקו ב

קרא

, בלימוד מן הפסוק.

ואיבעית אימא

נחלקו ב

סברא

.

ותחילה מבארת הגמרא את מחלוקתם בסברא:

איבעית אימא

נחלקו ב

סברא

הזאת:

רבי יוחנן סבר

: לאחר שהפילה, התברר כי כל מה שהיה חסר לנו בשעה שהיתה מעוברת, הוא רק חסרון הידיעה שהיא תפיל.

ואם אכן היתה לנו את הידיעה הזאת בהיותה מעוברת, היא היתה יכולה לחלוץ, ואפילו להתייבם, גם בעודה מעוברת!

שהרי

אם יבא אליהו, ויאמר

לנו, בהיותה מעוברת,

דהא

עובר

דאיעברא

-

מפולי מפלה

, עתידה היא להפילו!

מי

, וכי

לאו בת חליצה ויבום היא

אפילו כשהיא מעוברת!?

ואם כן,

השתא נמי

, גם עתה, שבזמן העיבור לא היה ידוע שהיא תפיל את ולדה, אלא התגלה הדבר רק כשהפילה, בכל זאת יש לנו לומר ש

תגלי מילתא למפרע

, שיתברר הדבר למפרע שהיא אכן היתה בת חליצה בהיותה מעוברת, והועילה חליצתה שחלץ לה היבם בזמן עיבורה כדי להתירה להנשא לשוק, ואינה צריכה לשוב ולחלוץ.

וריש לקיש אמר: "תגלי מילתא למפרע

" -

לא אמרינן!

ואיבעית אימא

, נחלקו בדרשה של

קרא

.

רבי יוחנן סבר

: [דברים כה]

"ובן אין לו" אמר רחמנא, והא לית ליה

בן! ואין זה משנה אם היה הדבר ידוע בשעת העיבור או לא.

כי מה איכפת לנו אם בשעת העיבור לא היה ידוע הדבר, אבל הרי עתה ידוע שלא היה לאח הזה בן, והיא היתה צריכה חליצה, ולכן הועילה לה החליצה שחלץ לה יבמה בהיותה מעוברת.

וכיון שנחלצה כבר, שוב אין האחים צריכים לחלוץ לה.

וריש לקיש סבר

: אמר קרא

"ובן אין לו

", יכול היה הכתוב לומר "ובן אן לו", ואמר "אין לו", כדי ללמדך:

עיין עליו

אם יש לו בן!

והיינו, כל זמן שאשת המת מעוברת, יש מקום ל"עיון" אם יש לו בן, ובאותו פרק זמן של "עיון" אין היא יכולה לחלוץ, כי היא במצב של "עיון".

וגם אם בסוף יתברר שאין לו בן, אין זה גילוי על תקופת העיון, כיון שעצם העיון אם יש לו בן מחייב אותו להתנהג [מספק] כאילו יש לו בן.

ולכן לא תועיל לה החליצה שנחלצה בהיותה מעוברת.

ועתה מביאה הגמרא כיצד הקשו רבי יוחנן וריש לקיש זה על זה שתי קושיות ממשנתנו, קושיה אחת מהרישא וקושיה שניה מהסיפא.

וכיצד תירצום, כל אחד לשיטתו.

אלא שעל כל קושיה וקושיה נאמרו שתי לשונות, האם המקשה הוא רבי יוחנן והמתרץ הוא ריש לקיש, או להיפך, שהמקשה הוא ריש לקיש והמתרץ הוא רבי יוחנן:

הקושיה הראשונה, מהרישא של המשנה:

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש

מהרישא של משנתנו: החולץ ליבמתו, ונמצאה מעוברת, אם

אין הולד של קיימא

-

הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו, ופסלה מן הכהונה

.

ומוכיח רבי יוחנן נגד ריש לקיש, מהפסול לכהונה:

בשלמא לדידי, דאמינא חליצת מעוברת שמה חליצה

-

משום הכי פסלה

לכהונה, כשחלץ לה.

אלא לדידך, דאמרת חליצת מעוברת לא שמה חליצה

-

אמאי פסלה

היבם

מן הכהונה

בחליצתו?

אמר ליה

ריש לקיש: פסול זה אינו מהלימוד של אסמכתא, שלמדו ממנו חכמים לפסול חלוצה כמו גרושה.

אלא רק פסול

מדרבנן

הוא,

ולחומרא בעלמא

גזרו עליה גזירה, שתפסל לכהונה בחליצתה בהיותה מעוברת, מפני הרואים, שלא ידעו שהיתה מעוברת, ויראו חלוצה נישאת לכהן, ויבואו לטעות ולומר שחלוצה מותרת לכהן.

ונאמרה קושיה זו, בלשון אחרת, ובצורה הפוכה:

איכא דאמרי

, שלהיפך היתה הקושיה מהרישא של המשנה.

לא רבי יוחנן הוא זה שהקשה ממנה לריש לקיש, אלא ריש לקיש הוא זה שהקשה ממנה לרבי יוחנן!

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן

, ממשנתנו:

החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת, אם

אין הולד של קיימא

-

הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, ופסלה מן הכהונה

.

וכך מדייק ריש לקיש:

בשלמא לדידי, דאמינא חליצת מעוברת לא שמה חליצה

שפיר

היינו דקתני

שבחליצתו הוא

"פסלה מן הכהונה

".

ופסול זה הוא

לחומרא

בעלמא, מפני הרואים שלא יטעו להתיר חלוצה לכהן.

ולא קתני

במשנתנו במפורש את עיקר הדין, ש

"אינה צריכה חליצה מן האחין

".

היות, ולשיטתי אין הדין כך, שלא הועילה לה חליצתה, אלא עדיין צריכה היא לחלוץ, אחר שתפיל, כדי להיות מותרת לשוק.

אלא לדידך,

רבי יוחנן, שאתה סובר שחליצת מעוברת היא חליצה טובה, מדוע מזכיר התנא במשנה רק את הדין שחליצתה פוסלת אותה לכהונה?

והרי לדבריך, את עיקר הדין, שחליצתה טובה היא, ו

"אינה צריכה חליצה מן האחין

"

\-

מיבעי ליה

, היה צריך התנא להשמיענו!

ואנו נדע מעצמנו, כיון שנחלצה חליצה טובה, נוהגים בה דיני חלוצה, שהיא אסורה בקרוביו, והיא נפסלת לכהונה.

אמר ליה

: רבי יוחנן לריש לקיש:

אין הכי נמי!

אכן, לפי דברי, היה צריך התנא לומר זאת, שחליצתה בהיותה מעוברת חליצה טובה היא, ואינה צריכה עוד חליצה מן האחים.

וזה שנקט התנא רק את לשון הפסול לכהונה, ולא אמר את עיקר הדין שאינה צריכה חליצה מן האחים -

ואיידי דתנא רישא

"החולץ ליבמתו ונמצאה מעוברת, וילדה בן קימא,

לא פסלה

מהכהונה", ושם לא היה התנא יכול לומר "וצריכה חליצה", שהרי היא ילדה בן קימא -

תנא

נמי

סיפא

באותו ענין של פסול כהונה, ואמר, אם היה הולד נפל

"פסלה

לכהונה". ולא דיבר בענין החליצה, כיון שלא הוזכר ברישא.

אך אין זה חומרא, אלא מעיקר הדין. לפי שהיתה חליצתה חליצה, ועתה היא אינה צריכה חליצה משאר האחים.

ועתה מביאה הגמרא את הקושיה השניה, מהסיפא של המשנה, ושונה אותה בשתי לשונות, בצורה הפוכה, וכמו הקושיה מהרישא:

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש

מהסיפא של המשנה:

תנן: הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת, בזמן שהולד של קיימא, יוציא.

ואם

אין הולד של קיימא

-

יקיים

אותה היבם.

ומדייק רבי יוחנן:

בשלמא לדידי, דאמינא חליצת מעוברת שמה חליצה, וביאת מעוברת שמה ביאה

-

משום הכי קתני

שפיר: אם אין הולד של קיימא,

יקיים

אותה היבם!

שמשמעות "יקיים", הוא לשון היתר לקיימה. והוא בניגוד ללשון האיסור שנאמר לפני כן, שאם הבן של קיימא - יוציא!

והיינו, רשאי הוא לקיימה, היות ובא עליה וכבר קנאה בהיותה מעוברת, ועתה משהפילה, הוא רשאי להמשיך לקיימה תחתיו כאשתו לכל דבר, ואם בא להוציאה מרצונו, יכול הוא לעשות זאת על ידי גט בלבד.

אלא לדידך, דאמרת "חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה

", נמצא שלא קנאה היבם בביאתו בשעה שהיתה מעוברת, ועדיין אין היא אשתו.

ואם כן, לא מתאים לומר את הלשון "יקיים", שהרי אין לו מה לקיים, אלא,

"יחזור ויבעול, ויקיים

" -

מיבעי ליה

לתנא לומר!

ומשנינן: אמר ריש לקיש:

מאי "יקיים

" שאמר התנא?

אין כונתו כדבריך, ש"יקיים" משמעותו היא שמותר לו להמשיך ולקיימה תחתיו כאשתו.

אלא התנא אמר "יקיים" בלשון חיוב, ש

יחזור ויבעול

אותה לאחר שתפיל,

ו

רק בכך

"יקיים

" אותה.

והיינו, שה"קיום" האמור כאן [באמצעות בעילה נוספת], אינו היתר, להמשיך ולהחזיקה, אלא הוא חיוב -

דלא סגי

, שאי אפשר אחרת, לנהוג בה כאשתו לכל דבר, ולהתירה לשוק בגט בלבד, מבלי שתיבעל לו שנית.

כי אי אפשר שתהיה מיובמת לו מחמת הביאה הראשונה, לפי שביאתה בשעה שהיתה מעוברת אינה קונה אותה.

וכמו כן אין הוא יכול להוציאה עתה בחליצה בלבד, כיון שבכל זאת הוא בא עליה בהיותה מעוברת, ואין היא יוצאת לשוק בלי גט.

אך גט אינו יכול להתירה כיון שהיא עדיין איננה אשתו לכל דבר כדי שתוכל לצאת בגט.

ולכן, חייב הוא לחזור ולבוא עליה אחר שהפילה, כדי לקנותה בביאה זו.

ובלשון אחרת, שנינו את הקושיה בצורה הפוכה:

איכא דאמרי

, ריש לקיש הוא המקשה לרבי יוחנן מהסיפא:

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן

מהסיפא של משנתנו:

אין הולד של קיימא

-

יקיים!

ומדייק ריש לקיש:

בשלמא לדידי, דאמינא

"חליצת מעוברת לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה

" - שפיר

היינו דקתני "יקיים

", שמשמעותו היא:

יחזור ויבעול, ויקיים

-

דלא סגי בלאו הכי!

שחייב לחזור ולבעול אותה אחר שהפילה כדי לקיימה או כדי להוציאה בגט.

אלא לדידך,

שמועילה בעילתו או חליצתו בזמן שהיא מעוברת [אם אחר כך הפילה ולדה], ומאז היא כבר חלוצה או מיובמת -

למה נקט התנא לשון מחייבת "יקיים"!?

והרי אין לו עתה ליבם כל חיוב לקיים, אלא אם

רצה, יוציא

אותה בגט, ככל אשה, ואם

רצה יקיים

אותה אצלו - כך

מיבעי ליה

לתנא לומר!

ומתרץ רבי יוחנן:

אין הכי נמי

, שלפי דברי, אכן כך היה התנא צריך לנקוט בלשונו.

ומה שלא אמר בלשון הזו, הוא

איידי

, כיון

דתנא רישא

בתחילת דבריו, שהכונס את יבמתו ונמצאה מעוברת, בזמן שהולד בן קימא

יוציא!

ושם הוא חיוב להוציא -

תנא נמי

ב

סיפא

של דבריו, במקום שהולד נפל -

יקיים!

בלשון חיוב.

אך אין הכונה שחייב לקיים, אלא שאם רצה יוציא, ואם רצה יקיים.

ועתה מביאה הגמרא קושיה מברייתא, נגד רבי יוחנן:

מיתיבי

לרבי יוחנן מהא דתניא:

הכונס את יבמתו, ונמצאת מעוברת

-

הרי זו לא תנשא צרתה, שמא יהא ולד בן קיימא

.

והרי לשון הברייתא כמות שהוא תמוה, כי

אדרבה, כי הוי הולד בן קיימא

-

מיפטרה צרתה!

שהרי אם יש לה ולד, אין היא וצרתה זקוקות לחליצה, שהרי יש בן לאח המת!

אלא

, בהכרח,

אימא

, אמור כך בלשון הברייתא:

הכונס את יבמתו ונמצאה מעוברת, לא תנשא צרתה -

שמא לא יהא הולד בן קיימא

, ונמצא שהיא זקוקה ליבום, וביאת מעוברת אינה נחשבת ביאה לקנין יבום.

ואי סלקא דעתך

כרבי יוחנן, ש

ביאת מעוברת שמה ביאה

של יבום, הרי כאן, כיון שכנס היבם את יבמתו -

אמאי לא תנשא צרתה?

תיפטר

הצרה

בביאה של חבירתה!

אמר אביי: בביאה

-

כולי עלמא לא פליגי דלא פטרה

ביאת מעוברת את צרתה.

כי פליגי

-

בחליצה

.

רבי יוחנן סבר: חליצת מעוברת שמה חליצה, ביאת מעוברת לא שמה ביאה

.

ריש לקיש סבר: ביאת מעוברת לא שמה ביאה, וחליצת מעוברת לא שמה חליצה.

אמר ליה

תמה ושאל

רבא

לאביי: לדבריך, לרבי יוחנן, המחלק בין ביאת מעוברת לבין חליצתה, תיקשי:

מה נפשך?

אי ביאת מעוברת שמה ביאה

-

חליצת מעוברת שמה חליצה

.

ואי ביאת מעוברת לא שמה ביאה

-

חליצת מעוברת נמי לא שמה חליצה.

דהא קיימא לן

: