Yevamot 107b — el Talmud en español

ומציא עקרא!

שהרי אמרו בית הלל שיכולה למאן ביבם, כמו שממאנת בבעל.

ואם לאחר ביאה של היבם, הנעשית בעל כרחה, וכבר קנאה היבם, היא יכולה למאן בו, ויוצאת מביאתו ללא גט, הרי כל שכן שתוכל למאן לזיקתו, על אף שהיא זקוקה לו בעל כרחו, ולצאת ממנו ללא חליצה!

אלא,

בהכרח, כך הוא טעמו של רבי אושעיא - בין

ביאה

של היבם

ו

בין

מאמר

שלו,

דהוא

, היבם עצמו

קעביד

-

מציא עקרא

, יכולה היא לעקור על ידי מיאונה ביבם, את מעשיו שעשה בה.

אבל

זיקה, דרחמנא רמא עלה

, שבקידושי גדולה מן התורה, חלה הזיקה של היבמה ליבם ללא מעשה היבם, אלא התורה הטילה עליה את הזיקה, ובדומה לזה בקידושי קטנה מדרבנן, חלה הזיקה מאליה, בלי מעשה מצד היבם -

לא מציא עקרא

במיאונה את הזיקה, שחלה מאליה.

עולא

חולק על רבי אושעיא, ו

אמר: ממאנת אף לזיקתו

, ואינה צריכה חליצה מהיבם.

ומבאר עולא את דבריו:

מאי טעמא

יכולה היא למאן בזיקתה ליבם שחלה מאליה, בלי מעשה של היבם? -

היות ואינה ממאנת בזיקה [שאכן אי אפשר למאן בה, לפי שהיא חלה מאליה], אלא ממאנת היא עתה בנישואי בעלה שמת, ו

נישואי קמאי

, את נישואיה הראשונים לבעלה, שעשה בה בעלה,

קא עקרא

, עוקרת היא עתה, במיאונה בהם.

וכיון שנעקרו נשואיה מכאן ולהבא למפרע, אין בה זיקה ליבם.

איתיביה רבא לעולא

מדברי המשנה הראשונה במסכת יבמות:

כל

קטנה שמת בעלה, והיא ערוה על אחיו היבם,

שיכולה

היתה

למאן

בבעלה בחייו [והיינו, שנישאת לו על ידי אמה או אחיה כשהיא קטנה, והיתה נשואה לבעלה רק מדרבנן],

ולא מיאנה

בבעלה בחייו, ומת בעלה, ועתה היא נופלת עם עוד אשה, צרתה, שהיתה נשואה לבעלה המת [אפילו] מן התורה. הרי -

צרתה

, שהיא צרת ערוה מדרבנן -

חולצת

מן התורה,

ולא מתייבמת,

היות והיא צרת ערוה מדרבנן.

ומקשה רבא לעולא:

ואמאי

אין צרתה יכולה להתייבם!?

תמאן

הערוה הקטנה

השתא

בנישואי הבעל המת,

ותעקרינהו

מכאן ולהבא למפרע

לנישואי קמאי, ו

שוב לא תהא צרתה צרת ערוה, ו

תתייבם צרתה!?

והיות ומשמע מדברי המשנה שאין תקנה לצרתה להתייבם, מוכח שאין היבמה יכולה לעקור במיאונה את נישואי בעלה שמת, ולא כפי שאמרת, שעוקרת את נישואי המת, ולכן לא חלה הזיקה אל היבם.

אמר ליה עולא לרבא: לעולם היא יכולה לעקור במיאונה גם את נישואי בעלה המת, ואז תתבטל הזיקה אל היבם.

אלא ש

צרת ערוה

-

שאני!

דינה שונה - ומטעם אחר.

משום

דתני רמי בר יחזקאל

: אם

מיאנה

הקטנה

בבעל

שלה בחייו, הרי נעקרו נשואיה מכאן ולהבא למפרע, והרי זו מעתה כמי שלא התקדשה לו כלל, והיא

מותרת לאביו

, כאילו מעולם היא לא היתה כלתו, וכן היא מותרת לשאר קרוביו.

אבל אם בחיי בעלה לא מיאנה בו, ורק לאחר מותו היא מיאנה

ביבם

הרי היא

אסורה לאביו

.

אלמא

, מוכח מכאן, שבמקום יבום אסרו חכמים את הממאנת על אביו של בעלה, שלא יחשב הדבר כאילו נעקרו קידושיה למפרע, היות ו

בשעת נפילה

ליבום היא

נראית

בעיני האנשים

ככלתו

.

והיינו, כל עוד בעלה חי, ורואים אנשים שהוא נשוי לאשה קטנה, אין נישואיה נראים בעיני האנשים כנשואין גמורים, ואם היא ממאנת ויוצאת בלא גט, ואביו לוקח אותה - אין זה נראה בעיני האנשים כמי שלוקח את כלתו.

אבל משעה שמת הבעל, ולא מיאנה בו, והרי היא נופלת ליבום מכח נשואיו, ואסורה לשוק ללא חליצה, נראה לאנשים שהועילו נישואיו באשה זו כאילו הם נשואין גמורים, כיון שלא יצאה ממנו במיאון בחייו.

ולכן, בשעת נפילה רואים אותה האנשים ככלתו של אביו.

וגם אם עתה, לאחר נפילתה ליבום, תמאן בנשואי בעלה, ואכן ייעקרו קידושיה למפרע, אין הדבר נראה כן בעיני האנשים.

ולכן אסרו על אבי בעלה לקחתה, כיון שעתה היא נראית ככלתו.

הכא נמי

, כשנופלת ליבום קטנה, שהיא ערוה ליבם, יחד עם צרתה - הרי גם אם עתה תמאן הקטנה, ותעקור בכך את נישואיה לבעל למפרע, ואליבא דאמת אכן לא היתה צרתה צרת ערוה בשעת נפילה -

בכל זאת, אסורה הצרה להתייבם, כדין צרת ערוה שאינה מתייבמת.

כי היות ולא מיאנה מחיים, ונפלה יחד עם צרתה ליבום, ומיאנה רק לאחר מיתת בעלה ונפילתה ליבום -

בשעת נפילה

היא

נראית

כלפי האנשים

כצרת בתו

, ושוב אין לה היתר [וכמו שהיא נראית אז כלפי האנשים ככלתו של אביו, ששוב אין לה היתר].

ועתה מביאה הגמרא מחלוקת בין רב ושמואל, אם היו שני יבמים, ומיאנה היבמה הקטנה רק באחד מהם -

אמר רב: מיאנה ב

יבם

זה

-

אסורה

גם

ל

יבם

זה

. דהיינו, מיאון באחד היבמים אוסרת אותה על כולם. וטעמו של דבר -

מידי

, כמו

דהוה א

יבמה

בעלת הגט

.

יבמה שקיבלה גט מאחד האחים, הרי היא נפסלת ליבום, מדרבנן, על כל האחים, וכמותה נפסלת הממאנת באחד היבמים - על כל האחים.

יבמה

"בעלת הגט

", שקיבלה גט מאחד האחים,

לאו

, הלא

כיון דאיתסרא לה לחד

מיבמיה, לזה שנתן לה את הגט -

איתסרא להו לכולהו

היבמים.

הכא נמי

, מיאונה באחד היבמים, הרי הוא מנתקה ממנו כמו נתינת גט על ידו, ולכן

לא שנא

, אין המיאון שונה מגט, ומיאונה באחד אוסרה על כל האחים, כמו שגט מאחד - אוסרה על כולם.

ו

אילו

שמואל אמר: מיאנה ב

יבם

זה

-

מותרת ל

יבם

זה,

השני, היות

ולא דמיא

יבמה שמיאנה,

ל

יבמה

בעלת הגט

-

לפי ש

בעלת הגט

היבם

הוא דקא עביד בה

מעשה גירושין, כשנתן לה את הגט.

ואילו

הכא

, במיאון -

היא

זאת ש

קעבדא ביה

מעשה, בכך

דאמרה: לא רעינא בך ולא צבינא בך!

איני רוצה בך, ואיני חפצה בך.

ולשון זה משמעותו היא: רק

בך

, היבם הזה -

הוא דלא רעינא

. אותך איני רוצה.

הא בחברך

-

רעינא

, חפצה אני!

וכיון שרק בו מיאנה, הרי היא אסורה רק בו.

אבל גט שנותן לה אחד האחים, פוסל אותה מדרבנן על כל האחים.

כי גט של אחד האחים, פוגע בזיקתה מדרבנן, כמו שחליצה של אחד האחים, מפקיעה מן התורה את הזיקה מכל האחים.

ואילו

רב אסי

, חולק בין על רב ובין על שמואל, ו

אמר

:

מיאנה בזה

-

מותרת אפילו לו

, לממאן עצמו.

ודנה הגמרא בדברי רב אסי:

לימא,

האם רב אסי -

כרבי אושעיא סבירא ליה, דאמר אינה ממאנת לזיקתו

, ולכן היא מותרת אפילו ליבם שמיאנה בו.

ודוחה הגמרא: לעולם

ב

מקום שיש רק

חד יבם, הכי נמי

גם לפי רב אסי אפשר

דמציא עקרא

את הזיקה במיאונה ביבם, כיון שכל הזיקה היא רק ליבם היחיד.

ואילו

הכא

, מה שאמר רב אסי, מיאנה בזה מותרת אפילו לו עצמו -

בשני יבמין עסקינן

.

והסיבה שלא מועיל מיאונה, היא משום

דאין מיאון לחצי זיקה.

ויבמה זאת, שמיאנה רק ביבם אחד, הרי היא ממאנת לחצי זיקה, ואין אפשרות להפקיע מחצית הזיקה, דהיינו, מיבם אחד מתוך שניים.

כי אתא רבין אמר

בשם

רבי יוחנן: מיאנה בזה

-

מותרת לאחין

.

ולא הודו לו

לרבי יוחנן.

ומבארת הגמרא:

מאן

, מיהו זה ש

"לא הודו לו

"?

אמר אביי: רב

, הוא החולק על רבי יוחנן, ולא הודה לדבריו.

וכמו ששנינו לעיל, שאמר רב: מיאנה בזה - אסורה לזה.

רבא אמר: רבי אושעיא

הוא החולק על רבי יוחנן, וכמו ששנינו לעיל, שאמר רבי אושעיא: ממאנת למאמרו, ואינה ממאנת לזיקתו.

ואמרי לה

, ויש אומרים:

רב אסי

גם הוא חולק על רבי יוחנן, וכמו ששנינו לעיל, שלפי רב אסי הממאנת בזה - מותרת אף לו עצמו, ואילו רבי יוחנן סבור [לפי הבנת היש אומרים!] שלו עצמו היא אסורה.

וכל שכן שרבי אושעיא חולק עליו.

שנינו במשנה:

בית שמאי אומרים

: ממאנת

בפניו

ושלא בפניו.

תניא, אמרו להן בית הלל לבית שמאי: והלא פישון הגמל

[מנהיג גמלים],

מיאנה אשתו שלא בפניו!

והחשיבו חכמים את מיאונה כמיאון.

אמרו להן בית שמאי לבית הלל: פישון הגמל

-

במדה כפושה מדד!

היה מפסיד את נכסי המלוג של אשתו הקטנה בעת אכילתם, והיה בכך כפוי טובה, שמצד אחד אכל את פירות נכסיה, ומצד שני הוא קלקל לה את הנכסים.

לפיכך, מדדו לו

, הענישוהו חכמים, מידה כנגד מידה,

במדה כפושה.

והיינו, שקיבלו חכמים את מיאונה של אשתו הקטנה גם שלא בפניו, והתירוה, על אף שמעיקר הדין צריך להיות המיאון דוקא בפניו.

ומקשינן: כיצד אמרו בית שמאי את הסיבה הזאת לעונשו, לקבל את מיאון אשתו שלא בפניו?

והרי

מדקא אכיל

פישון הגמל

פירי

-

פשיטא

שאשתו הממאנת

נשואה היא,

כי אם היתה ארוסה, לא היה זכאי פישון הגמל באכילת הפירות של נכסיה.

ו

אם כן, תיקשי,

האמרי ב

ית שמאי ש

נשואה

-

לא ממאנה!

ומשנינן:

תרי קיטרי

-

עבדו ביה.

"קשרו" חכמים שני "קשרים" לרעתו, כדי לקונסו -

האחד, קבלו את מיאון אשתו אפילו בהיותה נשואה.

והשני, שקיבלו את המיאון שלא בפניו. שנינו במשנה:

בית שמאי אומרים

: ממאנת

בפני בית דין

.

תנן התם

בפרק מצות חליצה [קא ב]:

החליצה והמיאונין

-

בשלשה.

והוינן בה:

מאן תנא

, מי הוא התנא, ששנה את המשנה לעיל, שמיאון צריך להיות בפני בית דין של שלשה?

אמר רבה: בית שמאי היא

, המצריכים שיהיה המיאון בפני בית דין, וסתם בית דין של שלשה דיינים הוא.

אביי אמר: אפילו תימא

שמשנה זו לדברי

בית הלל

היא, שאינם מצריכים שיהיה המיאון בפני בית דין.

כי

עד כאן לא קאמרי בית הלל

במשנתנו שאין צריך בית דין,

אלא דלא בעינן

שיהיו בו דיינים

מומחין

.

אבל שלשה

דיינים -

בעינן

, צריך שיהיו בשעת המיאון, גם לבית הלל.

וכדתניא

במפורש:

בית שמאי אומרים

: מיאון -

בפני בית דין

.

ובית הלל אומרים: בפני בית דין ושלא בפני בית דין. ואלו ואלו מודים שצריך

שיהיה המיאון בפני

שלשה

דיינים.

רבי יוסי בר יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון מכשירין בשנים

דיינים.

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: הלכה כאותו הזוג.

שנינו בסוף המשנה שתי מילים, שאין להם מובן כשלעצמן:

בית שמאי אומרים

: אין בנות ישראל הפקר [ולכן אינה יכולה למאן ולהנשא כמה פעמים].

אלא ממאנת [פעם אחת בלבד, ואחר כך תהא] ממתנת עד שתגדיל.

ותמאן ותנשא!

ושתי מילים אלו אינן מובנות, לכאורה!

והא

כבר

מיאנה

בבעלה

חדא זימנא!

ועתה היא ממתנת רק לכשתגדל, ותוכל להנשא בעצמה מן התורה, ומה צורך יש לה במיאון נוסף!?

אמר שמואל

: כך אמרו בית שמאי: יש לה להמתין

עד שתגדיל, ותאמר: רוצה אני במיאונים הראשונים!

כי יש לנו לחוש שמא חזרה בה ממיאונה הראשון.

עולא אמר,

אין כוונתם של בית שמאי לומר שצריכה לחזור ולמאן כשתגדיל, אלא

תרתי

, שתי אפשרויות שונות

קתני

:

או שתמאן

-

ו

תמתין ולא תתארס לשני, כי שמא תמאן גם בו, ונמצא שבנות ישראל הפקר, אלא תמתין עד ש

תגדיל, ו

רק אז

תיארס

באירוסין מן התורה.

או שתמאן

ולא תחזור ותתארס לשני, כי אז תוכל למאן גם בשני, אלא -

ותנשא לאלתר

, מיד לאחר קידושיה, ולא תמתין בין קידושיה לנשואיה. ואחר שנישאת, שוב אינה יכולה למאן לפי בית שמאי.

ומקשה הגמרא:

בשלמא עולא,

האומר שתרתי קאמר, שפיר

היינו דקתני "עד שתגדיל

.

ותמאן ותנשא

".

אלא לשמואל,

האומר שדבר אחד קאמר,

"עד שתגדיל, ותאמר

רוצה אני במיאונים הראשונים" -

מיבעי ליה

למימר!?

ומסקינן: אכן

קשיא!

מתניתין:

אי זו היא קטנה שצריכה למאן?

כל

קטנה

שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה.

אבל, אם

השיאוה

אמה או אחיה

שלא לדעתה

-

אינה צריכה למאן.

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה

[וכפי שיבואר בגמרא אם הכונה לשמירת כסף הקידושין או לשמירת הקידושין עצמן, להתנהג כארוסה] -

אינה צריכה למאן.

רבי אליעזר אומר: אין מעשה

קידושיה של

קטנה כלום!

שסובר רבי אליעזר שלא הועיל התיקון של קטנה להשיאה על ידי אמה או אחיה לעשותה כנשואה לו מדרבנן,

אלא

רק

כמפותה

גרידא, כעומדת לביאה.

אך אם היא רוצה להפרד ממנו, היא צריכה למאן בו.

ולכן, אם היא קטנה

בת ישראל

הנישאת

לכהן

-

לא תאכל בתרומה,

ואפילו לא בתרומה מדרבנן, היות והיא אינה נשואה לו כלל.

וכמו כן, אם היא קטנה

בת כהן

הנישאת

לישראל

-

תאכל

תחתיו

בתרומה

, לפי שאינה נחשבת כמי שנישאה לאיש זר.

רבי אליעזר בן יעקב אומר

:

כל עכבה שהיא מן האיש

, שמעוכבת אצלו בשבילו, נחשבת היא

כאילו היא אשתו

.

ו

כל עכבה שאינה מן האיש

-

כאילו אינה אשתו.

ונחלקו אמוראים בביאור דבריו, בגמרא:

גמרא:

אמר רב יהודה, ואמרי לה

, ויש אומרים ש

במתניתא

[בברייתא]

תנא

לה:

בראשונה, היו כותבין

ב

גט מיאון

, שכותבים בית דין לממאנת כדי שיהיה בידה שטר של בית דין, המאשר את מיאונה כהלכה: בפנינו אמרה האשה,

לא רעינא ביה

, אין רצוני בו,

ולא צבינא ביה

, ואין חפצי בו,

ולית אנא בעיא להתנסבא ליה

, ואין אני רוצה להנשא לו.

כיון דחזו דנפיש דיבורא

. היות וראו שגט המיאון רבים הדברים הנכתבים בו -

אמרי

, חששו חכמים, ואמרו: