Yevamot 104b — el Talmud en español

אמר ליה רבי אלעזר

: הרי כתיב:

"ככה יעשה",

ולשון "ככה" משמע לעיכובא, אם כן, למדים ממקרא זה:

כל דבר שהוא מעשה מעכב!

והרי רקיקה מעשה היא, ואם כן, צריכה לעכב!

אמר לו רבי עקיבא: משם ראיה!

הרי כתיב:

"ככה יעשה לאיש",

משמע,

כל דבר שהוא מעשה

של האשה

ב

גוף ה

איש מעכב.

לאפוקי רקיקה, שאינה מעשה בגופו של האיש, אלא לפניו.

החרש

שנחלץ

[דהיינו, שחלצה לו יבמתו],

והחרשת שחלצה

ליבם,

וחולצת לקטן

בכל אלו ,

חליצתה פסולה

. וזה שחרשת שחלצה שחליצתה פסולה, היינו שאינה נפטרת בחליצתה מן היבום, ואין לה תקנה אלא בייבום . ואז אם ירצה היבם להוציאה, יוציאנה בגט.

וחרש שנחלץ שחליצתה פסולה, היינו שעל ידי החליצה נפסלה מייבום במקום שיש אח אחר שכשר לחליצה וייבום .

קטנה שחלצה תחלוץ

שוב

משתגדיל

.

ואם לא חלצה

משהגדילה,

חליצתה

שחלצה בקטנותה

פסולה

.

חלצה ב

פני

שנים

כשרים,

או

שחלצה

ב

פני

שלשה, ונמצא אחד מהן קרוב או פסול,

כך שבסופו של דבר חלצה רק בפני שנים כשרים

חליצתה פסולה.

רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירין

.

ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורים, ובא מעשה לפני רבי עקיבא והכ שיר.

גמרא:

אמר רבא: השתא דאמרת

ש

קריאה לא

מיעכבא, לפיכך אלם ואלמת,

שאינם יכולים לקרות,

שחלצו חליצתן כשירה.

תנן: חרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה.

מאי טעמא

חליצתן של חרש וחרשת פסולה?

לאו משום דלא בני קרייה נינהו!?

ודחינן:

לא.

באמת משום שאינם בני קריאה לא היו נפסלין. וטעם פסולן,

משום דלאו בני דעה נינהו.

ומקשינן:

אי הכי, אלם ואלמת נמי,

מדוע הם כשרים לחליצה, הרי לא בני דעה הם!?

אמר רבא

: באמת

אלם ואלמת בני דעה נינהו, ופומייהו הוא דכאיב להו

[כלומר, כאילו פיהם כואב להם, ולכן אינם יכולים לקרות. אבל באמת בני דעה הם].

ומקשינן:

והא אמרי דבי רבי ינאי,

שטעם משנתינו שחרש וחרשת פסולין לחליצה,

לפי ש

אינם יכולים לדבר. שהרי כל מקום שדברה משנתינו בחרש, היינו שאינו שומע ואינו מדבר, ואם כן,

אינן בכלל

מה שאמר הכתוב: "ו

אמר

לא חפצתי לקחתה" האמור ביבם, ו

"ואמרה

מאן יבמי להקים שם וגו'" האמור ביבמה!

אלא, כי אתמר

מימרא

דרבא אסיפא

דמתניתין

אתמר

: דתנן בסיפא דמתניתין:

חרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה.

ועל זה

אמר רבא: השתא דאמרת קרייה מעכבא,

שזו הסיבה שחרש וחרשת פסולין לחליצה,

לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה

, שהרי אינם יכולין לקרוא .

ו

טעם רישא ד

מתניתין,

דקתני שאם לא קראה חליצתה כשירה

כ

דברי

רבי זירא

דלהלן.

ד

איתא מתניתין במסכת מנחות: האומר הרי עלי להביא מנחה ס"א עשרונים סולת, מביא ששים סאה בכלי אחד, וסאה אחת בכלי אחר. ומפרשת הגמרא את הטעם, משום דקים להו לרבנן, שששים עשרונים נבללין יפה בכלי אחד. אבל ששים ואחת אינן נבללין יפה.

ומקשה הגמרא, וכי אין נבללין יפה מאי הוי, והרי שנינו במשנה אחרת שם, שאם לא בלל כלל המנחה כשרה!?

ו

אמר רבי זירא

שם, דהיינו טעמא, משום ש

כל הראוי לבילה

[לבלילה]

אין

ה

בילה מעכבת בו,

ולכן, אם היו בכלי ששים עשרון, שיכולין להבלל היטב, אף אם לא בללן כלל המנחה כשרה.

ו

אילו

כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו.

דראוי לבילה בעינן, שתוכל להתקיים בה מצות בלילת המנחה. ולכן, אם הביא ששים ואחת עשרון בכלי אחד, שאינן ראויין להבלל המנחה פסולה.

והוא הדין לענייננו. באמת קריאה לא מעכבת, ולכן שנינו במשנתינו שאם לא קראה, חליצתה כשרה. אבל צריך שיהא ראוי לקריאה, ולכן האלם והאלמת פסולין לחליצה .

שלחו ליה לאבוה דשמואל: יבמה שרקקה

לפני בית הדין, שלא בעת קיום מצות חליצה

תחלוץ

ליבם, ואינה יכולה עוד להתייבם, שנפסלה על האחים ברקיקתה.

ואמרינן:

מכלל דאיפסלא לה מאחין

לענין יבום, ולכן יכולה רק לחלוץ.

מני?

לפי איזו שיטה אמרו דין זה?

אילימא

לשיטת

רבי עקיבא

של משנתינו, שאמר שאם חלצה וקראה ולא רקקה חליצתה כשרה,

הרי זה לא יתכן!

השתא, ומה במקום מצוה,

דהיינו, בשעת חליצה גופה,

דאיכא למימר מידי דהוה אאימורים

של קרבן,

דכי ליתנהו,

שכשאינם לפנינו, כגון שנטמאו או שאבדו, ואי אפשר להקריבם,

לא מעכבי

את בשר הקרבן מאכילה.

ו

מכל מקום

כי איתנהו,

כאשר ישנם לפנינו

מעכבי

את הבשר מאכילה, שעד שלא יקריבו את האימורים, הבשר אסור באכילה,

והוא הדין היה אפשר לומר כאן, לענין חליצה, שאף על פי שהרקיקה אינה מעשה בגוף האיש, מכל מקום, אם אפשר לרוק שתעכב הרקיקה,

ובכל זאת

אמר רבי עקיבא

שרקיקה

לא מעכבא.

אם כן, רואים שהרקיקה אינה נחשבת מעשה חליצה כלל, ואיך אפשר לומר שאם רקקה

מאחין איפסלא

משום שהתחילה מעשה חליצה!?

ואלא

מה נאמר, שדברינו

ל

שיטת

רבי אלעזר

של משנתינו, שאמר שאם לא רקקה חליצתה פסולה,

והא שני דברים המתירין נינהו,

דהיינו, שהרקיקה היא חלק ממעשה החליצה, יחד עם חליצת הנעל והקריאה, וכל הדברים האלו יחד, מתירין את האשה לעלמא,

ושני דברים המתירין אין מעלין זה בלא זה!

אם כן, היאך הרקיקה לבד תאסרנה על האחין?!

אלא כ

שיטת

רבי

היא.

דתניא: כבשי עצרת אין מקדשין

את שתי

הלחם

להיות קדוש בקדושת הגוף, ולהפסל ביציאה חוץ לעזרה ובלינה

אלא בשחיטה.

כיצד?

שחטן לשמן

[לשם כבשי עצרת],

וזרק דמן לשמן קדש הלחם.

שחט שלא לשמן, וזרק לשמן לא קדש הלחם.

שחטן לשמן, וזרק דמן שלא לשמן קדוש

ליפסל ביוצא ושלא יפדה עוד,

ואינו קדוש

להיות ניתר באכילה [רש"י פסחים יג ב, עיי"ש].

דברי רבי.

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אינו קדוש, עד שישחוט לשמן, ויזרוק דמן לשמן.

והכא נמי, כיון שרקקה ועשתה חלק ממצות החליצה, אמנם לא נתקיימה מצות חליצה בשלמותה, אבל נפסלה על האחין.

ותמהינן:

ומי אמר רבי עקיבא

ש

רקיקה לא פסלה

את היבמה על האחין?