Yevamot 102b — el Talmud en español

ותמהינן:

ומי איכא כי האי גוונא

, האם שכיחה מציאות כזו, שילך אדם עם שני זוגות מנעלים על רגליו?

ואמרינן:

אין,

אכן.

דחזיוה

[שראוהו]

רבנן לרב יהודה, דנפק בחמשא זוזי מוקי

[בחמשה זוגות מנעלים]

לשוקא.

אמר רב יהודה אמר רב: יבמה שהגדילה

[שגדלה]

בין האחין

של בעלה שמת, שמוטל עליהם ליבמה או לחלוץ לה

מותרת לינשא,

דהיינו להתייבם,

לאחד מן האחין, ואין חוששין שמא חלצה

פעם

סנדל לאחד מהן,

ונתקיימה בכך חליצה, ועל ידי כך נפסלה ליבום.

ותמהינן: משמע ד

טעמא

דמותרת לאחים, משום

דלא חזינן

[שלא ראינו] שחלצה לאחד מהם. ואין חוששין שמא חלצה פעם, ואנחנו לא יודעים על כך.

הא

אם

חזינן

שחלצה,

חיישינן,

ואסורה עליהם, אף על פי שלא נתכוונו היבמה והיבם למצות חליצה!

והא תניא: בין שנתכוון הוא

לחליצה

ולא נתכוונה היא, בין שנתכוונה היא

לחליצה

ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה, עד שיתכוונו שניהם כאחד

למצות חליצה!?

ומבארינן:

הכי קאמר

רב:

אף על גב דחזינן

שחלצה לאחד מהם,

אין חוששין שמא כוונו

למצות חליצה, ולכן מותרים ביבום.

ואיכא דאמרי

כך:

טעמא דלא חזינן

שחלצה.

הא חזינן חוששין,

ואסורה להתייבם.

ודקא תנא

בברייתא ד

בעי כוונה,

שמשמע שצריך שאנו נדע שהם מתכוונים לחליצה ,

הני מילי לאישתרויי לעלמא,

כדי שתהא מותרת לינשא לאחרים, צריך שנדע שנתכוונו לחליצה.

אבל לאחין מיפסלא

אף אם איננו יודעים שנתכוונו, משום דחיישינן שנתכוונו.

אמר רב יהודה אמר רב: סנדל התפור ב

תוכו בגד

פשתן

אין חולצין בו

שנאמר: "ואנעלך תחש"

. משמע שאינו נקרא מנעל אלא אם עשוי כולו מעור .

ו

מקשינן: אם כן,

אימא

: עור

תחש אין,

דווקא עור של תחש נקרא מנעל, אבל

מידי אחרינא לא,

ויתמעט ממקרא זה מנעל מעור בהמה אחרת!

ואמרינן: מדכתיב

נעל נעל

שתי פעמים

ריבה

אף עור בהמה אחרת.

ומקשינן:

אי נעל נעל ריבה,

אם כן נאמר ד

אפילו כל מילי

נמי כשרים לחליצה, ואף סנדל התפור בפשתן!

ואמרינן:

אם כן,

דכל מילי אתרבו, האי דכתיב בקרא

תחש מאי אהני ליה

[למה זה מועיל], הרי לא נתמעט כלום.

בעא מיניה רבי אלעזר מרב

: אם

הוא,

הסנדל,

של עור, ותריסיותיו

[רצועותיו ]

של שער

[נוצה של עזים],

מהו,

האם כשר לחליצה או לא?

אמר ליה: מי לא קרינן ביה "ואנעלך תחש"?

הרי גם זה קרוי מנעל!

אמר ליה:

אי הכי,

אפילו

כולו של שער נמי

יהא כשר לחליצה!

אמר ליה:

ההוא

העשוי כולו משער,

קרקא

מקרי,

ואינו בכלל "נעל" האמורה בפרשה.

אמר ליה רב כהנא לשמואל: ממאי דהאי

דכתיב ביבמה

"וחלצה נעלו מעל רגלו" מישלף הוא,

לשלוף את הנעל מעל רגלו, מ

דכתיב: "וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע",

דהיינו, שצריך לשלוף אותן מהקיר.

ואימא

ש"חליצה" לשון

זרוזי הוא, דכתיב: "החלצו מאתכם אנשים לצבא",

ואם כן, אף כאן נאמר שהכוונה שתיטול את המנעל מעל גבי הקרקע, ותנעילו ברגלו!

ומבארינן:

התם נמי,

בעניין חלוצי צבא, לשון "החלצו" לשון שליפה הוא, דהיינו,

שלופי מביתא לקרבא

[שיצאו מביתם לקרב].

והכתיב: "יחלץ עני בעניו",

דהיינו, יזרזנו ויתן לו כח?

ומתרצינן: התם נמי "יחלץ" לשון שליפה הוא, והכי פירושו,

בשכר עניו

של העני, שכיפר עליו בחייו

יחלצו

ויצילנו

מדינה של גיהנם.

אלא הא דכתיב: "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם",

האם אין הפירוש לשון זרוזי, שיראי ה' יחליפו כח!? ואמרינן: לא. הכי פירושו,

בשכר

מעשיהם הטובים של

יראיו יחלצם

[יחלץ אנשים אחרים]

מדינה של גיהנם

.

אלא הא דכתיב: "ועצמותיך יחליץ", ואמר רבי אלעזר: זו מעולה שבברכות. ואמר רבא: זרוזי גרמי

[נתינת כח בעצמות]!

ואמרינן:

אין,

אכן כך.

משמע הכי,

לשון שליפה,

ומשמע

גם

הכי,

לשון זרוזי.

ומכל מקום לשון חליצה שנכתב ביבמה ודאי לשון שליפה הוא,

דהכא אי סלקא דעתך

שלשון

זרוזי הוא,

דהיינו שתנעילו מנעל,

אם כן לכתוב רחמנא "וחלצה נעלו ברג לו"!

ודחינן: מכאן אין ראיה. ד

אי כתב רחמנא "ברגלו", הוה אמינא ברגלו אין,

אבל

בשוקו,

דהיינו, שנחתכה רגלו ונותר רק שוקו

לא!

לכן

כתב רחמנא "מעל רגלו", ד

משמע

אפילו בשוקו,

שהוא מעל רגלו חולצין.

ואמרינן, עדיין יש מכאן ראיה. שאם בא הכתוב רק לומר שחליצה בשוקו כשרה,

אם כן לכתוב רחמנא

"וחלצה נעלו

במעל רגל ו".

מאי

האי דכתיב

"מעל רגלו"? שמע מינה

דחליצה דיבמה

מישלף הוא.

אמר ליה ההוא מינא

[אותו מין]

לרבן גמליאל: עמא דחלץ ליה מריה מיניה!

כלומר, אתם עם שאלוקיכם חלץ לכם .

דכתיב: "בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה' ולא ימצאו חלץ מהם"!

אמר ליה

רבן גמליאל:

שוטה! מי כתיב "חלץ להם"?

הרי

"חלץ מהם" כתיב!

דהיינו, שהם חלצו לו.

ואילו יבמה דחלצו לה אחין, מידי מששא אית ביה?

האם יש בזה ממש?!

שנינו במשנתינו:

ובאנפיליא חליצתה פסולה כו'.

ואמרינן:

למימרא,

מוכח ממשנתינו,

דאנפיליא

[מנעל של בגד]

לאו מנעל הוא.

ותנן נמי

כך:

אין התורם

[שבא להוציא את הכסף שנאסף בקופות שבלשכה]

נכנס

ללשכה

לא בפרגוד חפות,

דהיינו חלוק שיש לו אימרא [שולים], כדי שלא יחשדוהו לומר שהחביא כספים בתוך האימרא.

ו

כן

לא

יכנס

באנפיליא,

שמא יחשדוהו שהחביא בה כספים.

ואין צריך לומר

שלא יכנס לשם

במנעל וסנדל,

שזה אסור אף ללא חשש חשד,

לפי שאין נכנסין במנעל וסנדל לעזרה,

דכתיב: "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי".

ומזה ששנינו באותה משנה "ואין צריך לומר במנעל", משמע שאנפיליא שהוזכרה קודם לכן באותה משנה אינה בכלל מנעל!

ורמינהו: אחד מנעל וסנדל ואנפיליא, לא יטייל בהן

ביום הכפורים,

לא מבית לבית ולא ממטה למטה,

משום שאסור בנעילת הסנדל.

מוכח מכאן שאף אנפיליא נחשבת סנדל!

אמר אביי

: באמת אנפיליא אינה נחשבת מנעל, ומותר ללכת בה ביום הכפורים.

וכאן בברייתא מדובר,

דאית ביה

באנפיליא

כתיתי,

שהניח בה חתיכות דקות של מוכין ועור רך,

ו

אסור ללכת בה

משום תענוג,

ולא משום איסור נעילה.

אמר ליה רבא: ומשום תענוג בלא מנעל ביום הכפורים מי אסירי?

האם יש איסור בתענוג, אם אינו נחשב מנעל?

והא רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה

[כרך סודר על רגלו]

ונפיק

[ויצא כך] ביום הכפורים!?

אלא אמר רבא, לא קשיא: כאן,

מה ששנינו שאנפיליא אסורה ביום הכפורים, מדובר

באנפיליא של עור,

שבאמת נחשבת מנעל.

ואילו

כאן,

במשנתינו, ובמשנה של תרומת הלשכה, מדובר

באנפיליא של בגד.

שלענין חליצה אינה נחשבת מנעל, לפי שאינה מגינה על הרגל.

וגם לענין תרומת הלשכה אינה נחשבת מנעל שאסור ליכנס בו לעזרה, שהרי אין בזיון כשנכנס בה לעזרה, לפי שאין דרך להכניסה כשהיא מלוכלכת בטיט, שהרי אין הולכין בה בטיט. ולכן אסורה שם רק מפני החשד.

ואמרינן:

הכי נמי מסתברא. דאי לא תימא הכי, קשיא

מברייתא אחרת שמדברת בענין

יום הכפורים א

ברייתא שהבאנו לעיל בענין

יום הכפורים!

דתניא: לא יטייל אדם

ביום הכפורים

בקורדקיסין,

דהיינו מנעלים דקים שנועלים תחת המנעלים העבים, להגן מפני המים,

בתוך ביתו. אבל מטייל הוא באנפילין,

דהיינו אנפיליא,

בתוך ביתו!

והרי בברייתא דלעיל שנינו שלא יטייל באנפיליא ביום הכפורים!?

אלא לאו שמע מינה

כפי שחילקנו:

כאן

, בברייתא ששנינו שאסור לטייל באנפיליא ביום הכפורים, מדובר

באנפיליא של עור.

ואילו

כאן,

בברייתא ששנינו שמותר לילך באנפיליא ביום הכפורים, מדובר

באנפיליא של בגד.

ומסקינן:

שמע מינה.

תניא כוותיה דרבא

:

חלצה במנעל הנפרם, שחופה

עדיין

את רוב הרגל,

או שחלצה

בסנדל הנפחת, שמקבל

עדיין

את רוב הרגל,

או שחלצה

בסנדל של שעם ושל סיב,

שקשה הוא, ומגן,

וכן

בקב

של

הקיטע,

דהיינו, שמי שנקטעה רגלו, עושין לו כמין דפוס רגל, ויש בו בית קיבול קטן, ומכניס שם את ראש שוקו. [ואינו נסמך על קב זה, אלא יש לו קב קשור לשוקיו, ועליו הוא נשען].

או שחלצה

במוק

[מין מנעל של לבד קשה], שמגן על הרגל,

או שחלצה

ב

סנדל של

סמיכת רגלים,

דהיינו, שיש אדם שאינו יכול להלך על רגליו, ומהלך בידיו, וגורר את רגליו אחריהן. ועושה לרגליו סמיכה של עץ או של עור, ומכניסן לתוכו, כדי שלא יטנפו בטיט,

וכן

באנפיליא של עור,

והחולצת מן הגדול,