Versión en texto de este daf: original y traducción
Yevamot 101a — el Talmud en español
Yevamot 101a del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Yevamot 101a
שנינו במשנה:
היו שניהם כהנים
וכו' ופטור על מכתו ועל קללתו של זה ושל זה:
תנו רבנן
:
הכה
את
זה
[את הבעל הראשון] לאחר שהתרו בו אל תכה,
וחזר והכה
את
זה
[את הבעל השני] בהתראה, ונמצא שהיכה ממה נפשך את אביו, אלא שאין כל התראה "התראת ודאי".
או ש
קילל
את
זה וחזר וקילל
את
זה
, ונמצא שקילל ממה נפשך את אביו.
וכל שכן אם
קילל
את
שניהם בבת אחת
, או ש
הכה
את
שניהם בבת אחת
, שחבטן במקל בהכאה אחת.
הרי זה הספק
חייב
מיתה כדין מכה אביו ומקלל אביו.
רבי יהודה אומר
: אם קילל או היכה את שניהם
בבת אחת
הרי זה
חייב
.
אבל אם קילל או הכה את שניהם
בזה אחר זה
, הרי זה
פטור
, כי היות ואי אפשר להתרות בו על כל הכאה בתורת ודאי אלא בתורת ספק - התראת ספק לא שמה התראה, לדעתו של רבי יהודה.
והתניא: רבי יהודה אומר
: הרי זה
פטור
אפילו אם קילל או הכה את שניהם
בבת אחת!?
ומשנינן:
תרי תנאי אליבא דרבי יהודה
, תנאים הם שנחלקו בדעתו של רבי יהודה אם חייב או פטור.
ומפרשת הגמרא:
מאי טעמא דמאן דפטר
[מה טעמו של הפוטר לדעת רבי יהודה]?
אמר רבי חנינא
:
כי
נאמר ברכה
[קללה]
למטה
אצל אביו ואמו שנאמר: ומקלל אביו ואמו מות יומת,
ונאמר ברכה
[קללה]
למעלה
שנאמר: איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו.
מה
ברכה ש
למעלה שאין בה שותפות
עם אחר.
אף
ברכה ש
למטה שאין בה שותפות
, אבל יש בה שותפות אינו חייב.
ואיתקש הכאה לקללה
, שנאמר: בפרשת ואלה המשפטים [כא, טו - יז]: ומכה אביו ואמו מות יומת. [וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת]. ומקלל אביו ואמו מות יומת, ללמד: מה קללה אינה חייב עליה אלא אם כן אין בה שותפות, אף הכאה איטנו חייב עליה אלא אם כן אין בה שותפות.
שנינו במשנה:
עולה במשמרו
של זה ושל זה:
תמהה הגמרא:
וכי מאחר דאינו חולק
בקדשים,
למה עולה!?
תמהה הגמרא על התמיהה: והרי ודאי שהספק עולה לעבוד ד
האמר
אותו ספק:
בעינא דניעביד מצוה
, רצוני בעשיית מצות העבודה!?
אלא
כך תיקשי:
"עלה
" - דמשמע אם רצה עולה -
לא קתני, אלא "עולה" בעל כרחו
לעבוד במשמר של כל אחד ואע"ג שאינו חולק בקדשים.
אמר רב אחא בר חנינא, אמר אביי, אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן
: אכן
משום פגם
כל
משפחה
כופין אותו בני כל משפחה לעבוד במשמרתם, שלא יאמרו פסול הוא.
שנינו במשנה:
אם היו שניהם במשמר
אחד נוטל חלק אחד:
ותמהה הגמרא:
מאי שנא
שאם היו שני הבעלים מ
שני משמרות דלא
נוטל הספק ולו חלק אחד, הרי בודאי דהוא משום
דאזיל
הולך הספק
להא משמרה
של בעל הראשון
ומדחו ליה
אצל משמרתו של הבעל השני,
ואזיל להא משמרה
דבעל שני,
ו
אף הם
מדחו ליה
אצל משמרתו של הבעל הראשון.
ואם כן:
משמר אחד נמי
, יש לנו לומר, שהיות ומחולק היה המשמר לכמה בתי אבות, שכל בית אב עובד ביומו:
אזיל
הספק
להאי בית אב
של הבעל הראשון
ומדחו ליה
לבית אב של הבעל השני,
ואזיל להאי בית אב ומדחו ליה!?
אמר רב פפא: הכי קאמר: אם היו שניהם משמר אחד ובית אב אחד
, הרי זה הספק
נוטל חלק אחד
.
הדרן עלך פרק נושאין על האנוסה
--- title: "חברותא - יבמות — פרק שנים עשרה - מצות חליצה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02350.html#HtmpReportNum0012L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0012L5" --- פרק שנים עשרה - מצות חליצה
Оригинал главы פרק שנים עשרה - מצות חליצה
כתוב בתורה בפרשת ייבום [דברים פרק כ"ה]: "ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי: וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה: ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו: ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל".
והיינו, שאם היבם אינו רוצה לשאת את יבמתו, הרי שהיא צריכה לקיים מצות חליצה, כדי להפקיע את זיקתו של היבם ולהתירה להנשא לאחרים.
הפרק שלפנינו עוסק במצות חליצה, היאך היא נעשית בפועל. ואלו הם חלקי החליצה המתבארים בפרק שלפנינו:
א.
קריאה
. דהיינו, קריאת היבמה לפני הזקנים: "מאן יבמי להקים לאחיו שם וכו'", קריאת היבם לאחר מכן: "לא חפצתי לקחתה", וקריאת היבמה לאחר שנעשית החליצה: "ככה יעשה לאיש וכו'".
ב.
חליצה
. דהיינו, חליצת נעלו של היבם מעל רגלו הימנית. ובפרק זה מתבאר באיזו נעל נעשית החליצה, היאך היא צריכה לישב על רגלו, והיאך נעשית החליצה על ידי היבמה.
ג.
רקיקה
. דהיינו, שצריכה היבמה לירוק לפני היבם. ובפרקין מתבאר כיצד נעשית הרקיקה.
ד. קריאת שמו בישראל "בית חלוץ הנעל".
כמו כן מתבאר בפרק זה מתי נעשית החליצה, בפני מי היא נעשית, ואיזה יבם ויבמה כשרים לחליצה.
מתניתין:
מצות חליצה
נעשית
בשלשה דיינין, ואפילו שלשתן הדיוטות,
שאינם מהסנהדרין.
[והגמרא מקשה, אם כן, שנעשית אף בהדיוטות, מדוע תנן בתחילת המשנה: "בשלשה דיינין"?]
חלצה במנעל
העשוי מעור רך, כעין מנעל שלנו
חליצתה כשרה.
ולהלן יתבאר, שדין זה, שחליצה במנעל כשרה, הוא דווקא בדיעבד, אבל לכתחילה אין חולצין במנעל. אלא, עיקר חליצה נעשית בסנדל, שעשוי מעור קשה .
אבל אם חלצה
באנפיליא
, דהיינו מין מנעל העשוי מבגד
חליצתה פסולה
.
והטעם, משום שצריך שיהא המנעל דבר המגן, דכתיב "וחלצה נעלו", ונעל הוא דבר המגן, כדכתיב בספר יחזקאל [טז י], שאמר הקב"ה לירושלים: "ואנעלך תחש". כלומר, אנעיל אותך מנעל העשוי מעור של תחש, שהוא מין חיה . ומוכח מכאן שמנעל הוא של עור.
חלצה
בסנדל שיש לו עקב
כשר.
ו
אילו אם חלצה בסנדל
שאין לו עקב פסול.
נחתכה רגלו של היבם
מן הארכובה
[הברך]
ולמטה,
דהיינו, שנשתייר קצת מן הרגל מהארכובה ולמטה, וחלצה לו שם את המנעל
חליצה כשרה.
אבל אם נחתכה רגלו
מן הארכובה ולמעלה,
וחלצה לו כך
חליצה פסולה.
וטעם דין זה יתבאר להלן בגמרא.
חלצה בסנדל שאין שלו
[שאין הסנדל של היבם],
או
שחלצה
בסנדל של עץ
,
או
שחלצה
ב
סנדל
של
רגל
שמאל
הנעול
ב
רגל
ימין,
שנעל מנעל של רגל שמאל על רגל ימין, וחלצה לו כך,
בכל אלו
חליצה כשרה.
אבל אם חלצה לו ברגל שמאל, נחלקו בזה במתניתין להלן [קד א].
וכן אם
חלצה ב
סנדל
גדול
ממידת רגלו,
שהוא יכול
עדיין
להלוך בו,
למרות שהוא גדול ממידתו,
או
שחלצה
ב
סנדל
קטן
ממידת רגלו של היבם,
שהוא
עדיין
חופה את רוב רגלו
חליצתה כשרה.
גמרא:
ותמהינן:
ומאחר דאפילו שלשה הדיוטות
כשרים לחליצה,
דיינין למה לי?
ומבארינן: באמת אין צריכין דווקא דיינים, ו
הא
דקתני "בשלשה דיינין",
קא משמע לן, דבעינן
לחלוץ דווקא
בשלשה שיודעים להקרות
ליבם וליבמה את הפרשה שהם צריכין לקרות .
דהיינו, שהיבמה צריכה לומר: "מאן יבמי", ו"ככה יעשה לאיש", והיבם צריך לומר: "לא חפצתי לקחתה", ולבסוף צריכים כולם לענות ולומר: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו". וכל קריאות אלו צריכות להיות בלשון הקודש . והיינו שצריכים השלשה להיות
כעין דיינים,
שיודעין להקרות בלשון הקודש.
ואמרינן:
תנינא להא
דאמרן לעיל בברייתא.
דתנו רבנן: מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרות כעין דיינים.
והיינו כפי שתירצנו לעיל.
רבי יהודה אומר
: מצות חליצה
בחמשה
נעשית.
מאי טעמא דתנא קמא?
דתניא
: כתיב בפרשת חליצה: "ועלתה יבמתו השערה אל ה
זקנים".
ומיעוט זקנים
שנים. ו
כיון ש
אין
עושין
בית דין שקול
שיכול להחלק בשווה, כדי שתוכל להיות הכרעה על פי הרוב, לכן
מוסיפין עליהן,
על אותם השנים,
עוד
אדם
אחד. הרי כאן שלשה.
ורבי יהודה,
מנליה דבעינן חמשה? הכי יליף לה: מדכתיב התם "וקראו לו
זקני
עירו", למדים שצריך
שנים.
ומדכתיב עוד
"זקנים"
באותו מקרא שמממנו למד תנא קמא, ילפינן דבעינן עוד
שנים
. ו
כיון ד
אין
עושין
בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד. הרי כאן חמשה!
ותנא קמא, האי
דכתיב
"זקני", מאי עביד ליה,
מה הוא לומד ממקרא זה?
ומבארינן:
מיבעי ליה לרבויי
ד
אפילו שלשה הדיוטות
כשרין לחליצה.
ורבי יהודה,
הא ד
הדיוטות
כשרין לחליצה,
מנא ליה?
ומבארינן:
נפקא ליה מ
דכתיב: "ונגשה אליו יבמתו
לעיני
הזקנים".
דאמר מר
: מדכתיב
"לעיני
הזקנים", ממעטים
פרט לסומים
, שאינם כשרים לח ליצה.
ומדאיצטריך
למכתב
"לעיני" למעוטי סומים
מחליצה,
שמע מינה דאפילו הדיוטות
כשרים.
דאי סלקא דעתך
דווקא
סנהדרין בעינן
למצות חליצה, אם כן,
למה לי
מקרא מיוחד
למעוטי סומין?
הלא
מדתני רב יוסף נפקא
שסומין אינם כשרים לחליצה!
דתני רב יוסף: כשם שבית דין
צריכים להיות
מנוקים בצדק,
שנאמר: "בצדק תשפט",
כך בית דין
צריכים להיות
מנוקים מכל מום.