Temurá 2a — el Talmud en español

מתניתין:

א.

הכל ממירין, אחד אנשים ואחד נשים.

ובגמרא יבואר מהו החידוש שנשים ממירות, וכן יתבאר מה בא לרבות המילה "הכל".

ומבארת המשנה, שלשון "הכל ממירין",

לא

אומר

שאדם רשאי להמיר,

שהרי אסרה התורה להמיר, כמו שנאמר [ויקרא כז] "לא ימיר".

אלא, ש

בדיעבד,

אם המיר, מומר.

נתפסת הקדושה על בהמת החולין, והיא נקראת "קרבן תמורה", ושתי הבהמות קדושות.

ב.

וסופג

האדם הממיר

את הארבעים

מלקות, על עבירת הלאו של "לא ימיר".

גמרא:

דנה הגמרא בלשון המשנה, שלכאורה יש בה סתירה.

הא גופא קשיא: אמרת

תחילה

"הכל ממירין",

שיש במשמעות לשון זו שמותר להמיר בהמת קדשים בבהמת חולין

לכתחילה. והדר תני

, ושוב שנה התנא במשנה, "

לא שאדם רשאי להמיר",

שמשמעותו היא כי התמורה חלה רק

בדיעבד,

ואולם לכתחילה אסור להמיר?

ודוחה הגמרא את דברי המקשן:

ותיסברא

, וכי סבור אתה לפרש את תחילת דברי המשנה

"הכל ממירין",

שהוא לשון

לכתחילה?!

והרי אם תפרש כן,

אדקשיא לך ממתניתין

, עד שאתה מקשה מהסיפא של המשנה,

תיקשי לך מקרא,

ממה שאסרה התורה במפורש,

דכתיב

[שם]

"לא יחליפנו ולא ימיר אותו",

ואיך אפשר להעלות על הדעת לפרש את לשון המשנה "הכל ממירין" שהוא היתר להמיר אפילו לכתחילה?

אלא, אמר רב יהודה

: אין המשנה אומרת שמותר להמיר לכתחילה, אלא

הכי קתני,

כך שנה התנא במשנה: א.

הכל

מתפיסין

את הבהמה בקדושת תמורה. שכולם, אם המירו - תמורתם תמורה,

אחד אנשים ואחד נשים

.

ב.

ולא

שאדם רשאי להמיר. אלא שאם המיר, מומר. וסופג את הארבעים.

סוגית יורש ממיר ויורש סומך

שנינו במשנתנו:

הכל ממירין

.

ודנה הגמרא:

"הכל"

-

לאתויי מאי?

מה בא לרבות "הכל"?

לאתויי

, הוא בא לרבות

יורש,

שירש קרבן שהפריש אביו, ולא הספיק אביו להקריבו בחייו. ומשמיעה המשנה, שאפילו יורש שהמיר את קרבן אביו בבהמת חולין, תמורתו תמורה. והיינו, אף על פי שאין אדם ממיר בקרבן שאינו שלו, מכל מקום, יורש כן ממיר. כי קרבן שיורש אדם מאביו אין דינו כ"קרבן שאינו שלו" לגבי דין המרה, וכפי שיתבאר להלן,

ודלא כרבי יהודה

, החולק ואינו סובר כן.

דתניא,

כמו ששנינו בברייתא הדנה בדיני "סמיכה" ו"תמורה":

יורש סומך

על קרבן שהקדיש אביו [ולא הספיק להקריבו עד שמת]. וכמו כן,

יורש ממיר, דברי רבי מאיר

.

רבי יהודה אומר: יורש אינו סומך, ויורש אינו ממיר,

שאין תמורתו נעשית תמורה.

ומבארת הגמרא טעם מחלוקתם:

מאי טעמא דרבי יהודה

, הסובר שיורש אינו ממיר?

יליף

, הוא לומד

"תחילת הקדש",

את דין התמורה, שבו מתחילה קדושת הבהמה, כאשר היא צריכה להתפס בקדושה,

מ"סוף הקדש"

, מדין הסמיכה, הנעשית לאחר שהתקדשה הבהמה, סמוך לשחיטה.

מה סוף הקדש

[סמיכה],

יורש אינו סומך,

וכמו שיבואר,

אף תחילת הקדש

[תמורה],

יורש אינו ממיר.

וסמיכה גופה, מנלן?

מנין לו לרבי יהודה את ההלכה שיורש אינו סומך, וממנה למד לתמורה, שיורש אינו ממיר?

תלת "קרבנו" כתיבי

בפרשת שלמים [ויקרא ג]. שלש פעמים נאמר "קרבנו" בענין סמיכה, ולא אמר הכתוב "קרבן". ומשמע מלשון זה, שבא למעט "סמיכה" על קרבן של אחרים:

חד

, אחד מהם נדרש,

"קרבנו", ולא קרבן עובד כוכבים.

שאם גוי הביא קרבן, אף על פי שהוא קדוש ומקריבים אותו [כמבואר בעמוד ב], מכל מקום אין בו דין סמיכה.

וחד

נדרש,

"קרבנו", ולא קרבן חבירו

. שהמביא קרבן של חבירו [בשליחותו], אין בו דין סמיכה.

וחד

נדרש,

"קרבנו", ולא קרבן אביו

, כמבואר.

ומדרשה זו למד רבי יהודה שיורש אינו סומך.

ומקשינן:

ולרבי מאיר, דאמר יורש סומך

, קשה,

והכתיב "קרבנו",

ומשמע שרק על קרבן שלו עצמו הוא סומך, ולא על קרבן אביו?

ומתרצינן: רבי מאיר לא דרש "קרבנו" למעט יורש. כי "קרבנו"

ההוא

, השלישי,

מיבעי ליה,

הוצרך לדרשו לדרשה אחרת,

לרבות

כל בעלי חוברין

, שותפין שהתחברו להבאת קרבן יחדיו,

לסמיכה.

שכל אחד מהם סומך על הקרבן, לומר, שהוא "קרבנו" של כל אחד ואחד מהשותפין. ומאחר שאין לו דרשה למעט יורש, סובר רבי מאיר שיורש סומך.

ומקשינן:

ורבי יהודה

, הרי "קרבנו" בא לרבות "כל בעלי חוברין", ואיך הוא דורש ממנו למעט יורש?

ומתרצינן: רבי יהודה

"בעלי חוברין לסמיכה", לית ליה.

אין הוא סובר כן. ולדעתו, קרבן השותפין, אינו טעון סמיכה.

מאי טעמא?

דהא לא מייחד קרבן דידהו. כיון שאינו לגמרי של אחד מהם לחוד, אין הוא נחשב "קרבנו".

ונשאר "קרבנו" למעט שאין יורש סומך על קרבן אביו.

ואיבעית אימא, לעולם אית ליה.

רבי יהודה אכן סובר שבעלי חוברין סומכין.

וקרבן עובד כוכבים וקרבן חבירו, מחד קרא נפקא.

שניהם התמעטו מסמיכה ממקרא אחד, שמשמע מהמילה "קרבנו" שרק קרבן שלו טעון סמיכה, ולא קרבן שהוא מביא בשליחות אחרים, בין אם הוא של חבירו ישראל, ובין של עובד כוכבים .

הלכך, מ"קרבנו" אחד הוא דרש למעט קרבן של חבירו ישראל ושל עובדי כוכבים, ומהשני דרש למעט יורש.

ואייתר

ליה חד

, נשאר לו "קרבנו" השלישי,

ל

רבות

בעלי חוברין לסמיכה.

זו היא דעת רבי יהודה, ומה שהשיב עליו רבי מאיר.

ועתה מבארת הגמרא דעת רבי מאיר:

ורבי מאיר, דאמר יורש ממיר, מאי טעמא? אמר לך,

אמרה תורה, "

ואם המיר ימיר

בהמה בבהמה". יכול היה הכתוב לומר "ואם ימיר", וכפל הלשון "ואם המר ימיר" בא

לרבות את היורש.