Temurá 26a — el Talmud en español

גמרא:

שנינו במשנתנו מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי בענין "תמורת עולה תמורת שלמים". וכמבואר שטעם מחלוקתם הוא בכך שרבי מאיר סובר "תפוס לשון ראשון" ואפילו אם ברור לנו שרצה להתפיס שתי הקדושות, נתפסת הראשונה מאליה. ורבי יוסי סובר "אף בגמר דבריו אדם נתפס", והואיל ומתחילה נתכוין להתפיס שתי הקדושות - נתפסות שתיהן. ומביאה בגמרא מאמר רבי יוחנן המבאר טעם מחלוקתם בביאור אחר, ולפיו נחלקו ב"אומדן דעת המקדיש" באמרו "תמורת עולה תמורת שלמים", למה התכוין, האם לזו אחר זו, וממילא לא נתפסה השניה, או לשתיהן .

אמר רבי יצחק ברבי יוסף

אמר רבי יוחנן: הכל מודים

, אפילו רבי יוסי,

באומר

"

תחול זו

תמורת עולה,

ואחר כך תחול זו

, תמורת שלמים",

דברי הכל תפוס לשון ראשון

, ולא חלה תמורת שלמים, כי אין קדושה חלה על קדושה.

וכן, באומר "

לא תחול זו

, תמורת עולה,

אלא אם כן חלתה זו

, תמורת שלמים", הכל מודים, אפילו רבי מאיר, כי

שניה נמי חיילא,

הואיל ונתכוין לכך להחלת שתי התמורות. ותהיה חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים, ותרעה עד שיפול בה מום, ותמכר, ובדמי חציה יביא תמורת עולה, ובדמי חציה יביא תמורת שלמים.

לא נחלקו, אלא כגון משנתנו, דאמר

"הרי זו

תמורת עולה, תמורת שלמים

" [בלי וי"ו החיבור ] -

דרבי מאיר סבר: מדהוה ליה למימר

, אם אכן כוונתו להחיל עליה שתי תמורות כאחת, היה לו לומר "

תמורת עולה ושלמים

" [ואז הוי משמעות אמירתו כאומר "לא תחול זו אלא אם כן תחול זו" ושתי הקדושות חלות],

ואמר

"

תמורת עולה, תמורת שלמים

", וכפל דבריו באמירת "תמורת" "תמורת",

הויא ליה כאומר

"

תחול זו, ואחר כך תחול זו

" [גירסת הגמרא במסכת זבחים:

שמע מינה, מיהדר קא הדר ביה

] ואינו יכול לחזור בו, הואיל וכבר נתפסה תמורת עולה.

ורבי יוסי אמר לך,

גם באומר "תמורת עולה תמורת שלמים" - חלות שתי הקדושות, והוי כאומר "לא תחול זו אלא אם כן חלה זו", ואינו כאומר וחוזר בו. והטעם שאמר "תמורת, תמורת", הוא, כי

קסבר האי גברא

, הוא טועה וסובר, כי

אי אמינא,

אם אומר "

תמורת עולה ושלמים

" [כטענת רבי מאיר],

תיהוי קדושה ולא קריבה.

לכן,

אימא

, עדיף שאומר "

תמורה

"

אכל

[על כל]

חד וחד

, ותפשוט קדושת עולה בכולה וקדושת שלמים בכולה, ועתה תיקרב. וזה הטעם שאמר כן. ואמנם התכוין להקדישה שתי קדושות, כאומר "לא תחול זו אלא אם כן חלה זו", ושתיהן חלות ותמכר אחרי שיפול בה מום, ויביא תמורת עולה בדמי חציה, ותמורת שלמים בדמי חציה .

לישנא אחרינא

אמר רבי יצחק ברבי יוסף אמר רבי יוחנן: הכל מודים וכולהו

.

לא נחלקו אלא באומר

"

תמורת עולה תמורת שלמים

".

דרבי מאיר סבר: מדהוה ליה למימר

"

תמורת עולה ושלמים

"

ואמר

"

תמורת עולה תמורת שלמים

" -

מיהדר קא הדר ביה

, הריהו חוזר בו

מ

אמירתו "

תמורת עולה

"

ל

"

תמורת שלמים

", ו

הואיל וכן

-

תפיס תחילת דבריו

"

תמורת עולה

", ואינו יכול לחזור בו.

ורבי יוסי סבר: הדין גברא הוא דקא טעי

, מקדיש זה טועה,

דסבר

אי לאו אמינא

"

תמורה

"

על עולה ועל שלמים

-

לא תפסה תמורה דתרווייהו

.

ומשום הכי הוא דאמר

"

תמורת עולה תמורת שלמים

".

אלא בדין

הוא דתמורת עולה ושלמים בעי דנימא

, וחושב לעצמו שכדאי לו לומר "תמורת עולה תמורת שלמים" כדי ששתיהן יחולו,

הואיל וכן

, כלומר, כיון שלא ברור שזו היא כוונתו,

בדקינן ליה

, חוקרים אותו,

אי אמר: מהדרי הוא דהדרי בי

, מקודם הקדשתי לתמורת עולה וחזרתי בי והקדשתי גם לתמורת שלמים,

תפוס לשון ראשון

, שהרי חלה קדושת עולה ואינו רשאי לחזור בו.

ואי אמר

ש

לתמורת שתיהן

איתכוין מתחילה,

דבריו קיימים

.

והתניא

, וכן שנינו בברייתא: האומר "

הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים

" -

הרי זו תמורת עולה, דברי רבי מאיר

.

וחכמים אומרים: תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמורת שלמים

.

רבי יוסי אומר: יבדק! אם אמר

"

לכך נתכוונתי

, לשתי הקדושות,

אלא שלא הייתי יכול לקרות שני השמות כאחד

" -

דבריו קיימים

.

אם אמר

"

משקריתי

[אחרי שקראתי]

שם ראשון

חזרתי וקראתי שם שני

" -

אין דבריו האחרונים כלום,

ואינו יכול לאימלוכי ולחזור בו.

ודנה הגמרא:

חכמים היינו רבי יוסי

, שהרי ודאי לא אמרו חכמים שדבריו קיימים באומר שהקדיש לתמורת עולה ואחר כך חזר בו, אלא באומרו שמתחלה התכוין לכך, ואם כן - מה בין חכמים לרבי יוסי?

ומתרצינן:

כולה רבי יוסי קתני לה

. וכך מתפרשת הברייתא: חכמים אומרים: תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים. במה דברים אמורים? כשאומר "לכך נתכוונתי מתחילה", אבל באומר חזרתי בי - תפוס לשון ראשון. שהרי רבי יוסי אומר, וכולי.

עד כאן דנו המשנה והברייתא באומר "תמורת עולה תמורת שלמים". הברייתא הבאה דנה באומר "חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים".

תנו רבנן

:

האומר

על בהמת חולין העומדת אצל שתי בהמות אחת של עולה ושניה של שלמים "

בהמה זו חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים

" -

כולה תקרב עולה

, אלו הן

דברי רבי מאיר

.

לשיטתו הסובר [לדעת רבי יצחק בר יוסף] שהוה ליה כאומר "תחול זו ואחר כך תחול זו". והואיל וכבר תפסה קדושת עולה לחציה - תפסה בכולה. כמבואר לעיל [יא ב] שאף על גב שבאומר "רגלה של זו עולה" - סובר רבי מאיר שלא נתפשטה הקדושה בכולה, מכל מקום, מודה במקדיש דבר שהנשמה תלויה בו שנתפשטה הקדושה בכולה. והלכך, כשהקדיש חצי בהמה לתמורת עולה - וודאי שהנשמה תלויה בחצי בהמה, נתפשטה קדושת עולה על כל הבהמה, ושוב לא חלה קדושה אחרת .

וחכמים אומרים: תרעה עד שתסתאב, ותמכר, ויביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמורת שלמים

, וכמו שיבואר.

רבי יוסי אומר

: בודקין אותו,

אם לכך נתכוין מתחילה

, שתחול עליה שתי הקדושות,

הואיל ואי אפשר להוציא שני שמות כאחת

-

דבריו קיימין

.

ותמהה הגמרא: הרי

רבי יוסי היינו רבנן

, שהרי ודאי שחכמים לא אמרו שדבריו קיימים אלא אם אומר שמתחלה התכוין לכך, ואם כן - מה בין חכמים לרבי יוסי?

ומתרצינן:

כולה רבי יוסי קתני לה

. וכך מתפרשת הברייתא: חכמים אומרים: תרעה וכולהו. במה דברים אמורים? כשאומר "לכך נתכוונתי מתחילה", אבל באומר חזרתי בי

\- תפוס לשון ראשון. שהרי רבי יוסי אומר וכולהו.

מביאה הגמרא ברייתא אחרת בענין מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי.

תניא אידך

: האומר "

בהמה זו חציה עולה וחציה חטאת

" -

כולה תיקרב עולה, דברי רבי מאיר

, משום דתפוס לשון ראשון, וכיון שנתפסה קדושת עולה על חציה - מתפשטת הקדושה על כל הבהמה, כמבואר, שחציה הוי דבר שהנשמה תלויה בו.

רבי יוסי אומר: תמות

, לפי "שאף בגמר דבריו אדם נתפס", וכיון שהוא אינו חייב חטאת - דינה למיתה .

וממשיכה הברייתא:

ו

כל החכמים

שוין

, ולא נחלקו,

באומר

"

חציה חטאת וחציה עולה

" ומקדים חטאת לעולה -

שתמות

.

ומבררת הגמרא: מה שאמרה הברייתא "

שוין

" -

מני,

מי ומי משתווים?

שמא תאמר,

רבי מאיר,

האומר ברישא תקרב עולה משתווה עם רבי יוסי וסובר כמותו שתמות. הרי קשה:

פשיטא!

שהרי רבי מאיר סובר "תפוס לשון ראשון", ואם נתפסה בחטאת הרי התפשטה קדושת חטאת בכולה, והוא הרי אינו מחוייב חטאת, פשיטא שתמות, ומה משמיעה לנו הברייתא?

ומתרצינן: אינו כל כך פשוט -

מהו דתימא אי לאו דאשמעינן

, אם הברייתא לא היתה משמיענו זאת,

הוה אמינא,

היה אפשר לומר:

טעמא דרבי מאיר לאו משום תפוס לשון ראשון, אלא היינו טעמא

, משום שסובר:

חטאת מעורבת

, שנתערבו בה שתי קדושות -

קריבה!

וחלים עליה שתי הקדושות, אלא שהיא קריבה הואיל ומעורב בה דבר הראוי להקרבה [ועל כך חולק רבי יוסי וסובר ש"קדושה מעורבת אינה קריבה"],

ו

אם נאמר כן - אז

אפילו כי אמר

"

חציה חטאת

" בתחילה

והדר אמר

"

חציה עולה

", הרי היא

קריבה

-

קמשמע לן, דלא!

אין זה הטעם של רבי מאיר, ואמנם מחלק בין הקדים עולה להקדים חטאת, מפני ש"תפוס לשון ראשון".

מביאה הגמרא עוד ברייתא בענין זה, ובברייתא זו לא נאמרו שמות תנאים.

תניא אידך: אמר

"

בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים

" -

קדושה ואינה קריבה

, ותרעה עד שיפול בה מום ותימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים,

ועושה תמורה

, הממיר עליה בהמת חולין - נתפסת בתמורה,

ותמורתה כיוצא בה

, וגם היא תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמורת שלמים.

אמר מר

:

קדושה ואינה קריבה: מני

, מי הוא התנא הסובר כן? -

רבי יוסי היא.

וקשה:

פשיטא דקדושה ואינה קריבה

, ומה משמיעה לנו הברייתא?

ומתרצינן: אכן! אין צורך להשמיענו שהיא קדושה ואינה קריבה,

אלא

"

תמורתה

כיוצא בה"

איצטריך ליה

להשמיענו.

דמהו דתימא

, היה מקום לומר:

נהי

, אכן,

דהיא לא קריבה

, דיש בה ריעותא בכל זאת -

תמורתה תיקרב

, דאין בה ריעותא -

קמשמע לן

, משמיעה לנו הברייתא שגם היא אינה קריבה. מפני ש

מאי שנא היא דלא קרבה

, משום

דהויא לה קדושה דחוייה

-

תמורתה נמי מכח קדושה דחויא קא אתיא

, הרי היא באה. וזה עיקר חידוש הברייתא.

מביאה הגמרא מאמר רבי יוחנן בבהמה שחציה הוקדשה וחציה לא הוקדשה, דינה ודין תמורתה. והנה, המקדיש חצי בהמה, כולי עלמא מודים שקדושתה מתפשטת מעצמה על פני כולה, כמבואר. במה דברים אמורים? כשיש לקדושה אפשרות להתפשט ואין מעכב בעדה, מה שאין כן כשאין לה אפשרות להתפשט, כגון בהמה של שני שותפין והקדיש שותף אחד את חלקו והשני לא הקדיש, והרי "אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו", הלכך לא פשטה על פני כולה.

אמר רבי יוחנן: בהמה של שני שותפים, הקדיש

אחד מהן, את

חציה שלו

, והשתא הויא חציה קודש וחציה חולין,

וחזר ולקח

, קנה מיד שותפו, את

חציה

, ה

אחרת והקדישה

-

קדושה ואינה קריבה

, הואיל ומתחילה כשהקדיש חציה לא היתה ראויה ליקרב, ו"קדושה דחויה" מעיקרה היא . ותרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא אחרת בדמיה.

ועושה תמורה, ותמורתה

כיוצא בה

, וגם היא קדושה ואינה קריבה, הואיל והיא באה מקדושה דחויה.