Temurá 23a — el Talmud en español

דאמר רב הונא אמר רב

הכל מודים

, אפילו חכמים האומרים שאם לא היתה אבודה אלא בשעת הפרשה ונמצאה לפני ההקרבה הרי היא רועה, מודים,

שאם משך אחת

מהן,

והקריבה

מדעתו, בלי להתייעץ בבית דין, מודים חכמים,

שהשניה מתה

, הואיל והקריבה מדעתו גילה דעתו שלא איכפת ליה ואינו מחפש תקנה מה ייעשה עם השניה, נמצא שדחאה בידים [ונתבאר במשנה] -

ולדעת רב הונא אפשר לפרש את הסיפא גם אליבא דרבנן, ואליבא דרבנן אינה מדברת בכל המקרים, אלא

משכחת לה, כגון שמשך אחת מהן והקריב

, ובאופן זה מודים רבנן שהשני ימות או ילכו לים המלח -

ו

נמצא שהסיפא נשנית כ

דברי הכל

, אף כרבנן.

כלומר, אילו היה מושך מדעתו, היה השני הולך לים המלח במעות או למיתה בחטאת. ועתה, יש לפניו שתי אפשרויות לתקן אחת מהן, או להתייעץ בבית דין ויאמרו לו להתכפר ב"אבודה" וממילא השניה ה"אינה אבודה" תרעה. ואפשרות עדיפה שיביא מאלו ומאלו חטאת והשאר יפלו לנדבה. ופוסקת לו המשנה, שאכן יעשה כן ויביא מאלו ומאלו ולא יטרח לבוא לבית דין -

וביתר ביאור: מה שאמרה המשנה "יביא מאלו ומאלו" - אינו לשם הדיוק שאם הביא אחת מהם מדעתו שתמות השניה ואליבא דרבי! שהרי, כאמור, חכמים מודים במשך שתמות השניה. אלא המשנה אומרת התקנה העדיפה לכתחילה, מה ייעשה בהן כדי שלא יצטרך להמית השניה או להוליך המעות לים המלח. ומייעצת לו המשנה "יביא מאלו ומאלו" -

ולפי דרך זו אליבא דרב הונא - מתורצת המשנה שכולה דרבנן היא ברישא ובסיפא.

אלא

, סתירת המשנה היא,

לרבי אבא אמר רב, דאמר

: אין חילוק בין משך מדעתו ללא משך מדעתו, ואפילו משך מדעתו סוברים חכמים שאם נמצאת הראשונה לפני הקרבת השניה - תרעה, ורבי סובר שימות כיון שהיתה אבודה בשעת הפרשה - אלא,

הכל מודים, במתכפר בשאינה אבודה שאבודה מתה

.

על מה נחלקו במתכפר באבודה, דרבי סבר: מפריש לאיבוד

, המפריש חטאת תחת חטאת אבודה -

כאיבוד דמי

, לכל דיניה, וכשם שאם נתכפר בשאינה אבודה מתה האבודה כן בנתכפר באבודה מתה השאינה אבודה, ואין חילוק ביניהם.

ורבנן סברי: לאו כאיבוד דמי

, והאינה אבודה הולכת לרעייה.

אם כן קשה, למה אמרה המשנה "יביא מאלו ומאלו" כדי שלא יצטרך להוליך את השניה לים המלך או למיתה, הלא לשיטת חכמים אפילו אם יקריב את האבודה - לא יצטרך להביא את השניה למיתה או לים המלח כיון שלא היתה אבודה בשעת הקרבה .

מוכח, שהסיפא היא כרבי הסובר שאם הקריב האחת תמות השניה, על כן אמרה המשנה "יביא מאלו ומאלו" כדי שלא יצטרך להמית השניה -

וחוזרת התמיה:

רישא סתם לן כרבנן סיפא סתם לן כרבי?!

ומתרצינן:

אין

! אכן!

רישא רבנן וסיפא כרבי!

ומאי קמשמע לן

, מה רצה התנא של המשנה להשמיענו בחלוקת המשנה לרישא וסיפא בצורה זו שהרישא סתמא כרבנן והסיפא סתמא כרבי? רצה להשמיענו

דפליגי רבי ורבנן

.

ומקשינן: הלא

בהדיא קתני לה מחלוקת רבי ורבנן בסיפא

דסיפא? כמו ששנינו:

המפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואחר כך נמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות תמימות

-

אחת מהן תקרב ושניה תמות, דברי רבי

.

וחכמים אומרים: אין חטאת מתה אלא שנמצאת מאחר שכיפרו בעלים, ואין מעות הולכות לים המלח אלא שנמצאו מאחר שכיפרו הבעלים

. ומה משמיענו?

ומתרצינן:

הכי קאמר

,

דבר זה מחלוקת רבי ורבנן

היא. כלומר, בתחילה נקט התנא את הרישא ומשמעותה כרבנן, ואחר כך את הסיפא ומשמעותה כרבי. ומאחר שהדברים סותרים - מסיים ואומר בסיפא דסיפא "אכן! דבר זה מחלוקת רבי ורבנן היא" .

לישנא אחרינא, והיא לשון ירושלמי :

הניחא לרב הונא, אמר רב דאמר, הכל מודים שאם משך אחד מהם והקריב, בין נתכפר באבודה בין נתכפר בשאינה אבודה, ההיא חטאת דפיישא

, הנשארת,

מתה -

איכא למימר

, שהרישא היא אליבא דדברי הכל. ו

מאי

"

הקריב

", ומה פירוש מה שאמרה המשנה ברישא "הקריב אחרת תחתיה"? פירושו:

הקריב לשחיטה מדעתו

, משך לשחטה ועדיין לא נשחטה,

ואחר כך נמצאת חטאת

הראשונה

האבודה ונתכפר בה

, בראשונה האבודה -

[והשתא אי אפשר לדייק "הא לא קריב - רועה" כמו שדייקנו שהרישא היא אליבא דרבנן, כיון שבאמת הרישא מדברת בלא הקריב עדיין ].

ואילו היה בא לבית דין להתייעץ עתה כששתיהן עומדות לפניו אחרי שמשך את השניה לשחיטה, היו מייעצים לו להתכפר באבודה והשאינה אבודה תרעה. ועתה שלא התייעץ וכיפר באחת תלך האחרת למיתה הואיל ולא התייעץ גילה דעתו שלא איכפת ליה בתקנתן. ואפילו אם עשה כהוגן ונתכפר באבודה, וכל שכן אם נתכפר בשאינה אבודה, בכל אופן תמות השניה.

הלכך אמרה המשנה

הראשונה דהקריב מדעתו תמות

-

ואיכא למימר אפילו רישא רבי היא

, כלומר, ורבי ודאי מודה בכך, שהרי לא חילק בין משך ללא משך , והרישא דברי הכל היא.

וכן הסיפא אפשר להעמיד כדברי הכל. וגם בסיפא נבאר שמה שאמרה המשנה "יביא מאלו ומאלו" היינו כשלא משך אחת מהן ולא הקריב, ואף לא משך עם רצון להקריב. על כן, מייעצת לו המשנה שיביא מאלו ומאלו, וזה עדיף על טירחת ביאה לבית דין [כמבואר בלשון ראשון], אבל אם יביא אחת מהן או אפילו ימשוך אחת מהן - מודים חכמים שהשניה מתה.

נמצא, שאליבא דרב הונא מתפרשת המשנה בין ברישא ובין בסיפא כדברי הכל. ואחר כך דנה המשנה במחלוקת רבי וחכמים באם לא משך, האם ייעצו לו בית דין להקריב את האבודה, והאם יציל בכך את האינה אבודה, כמבואר.

אלא לרבי אבא אמר רב דאמר: הכל מודים שאם נתכפר בשאינה אבודה

-

דפיישא,

האבודה נשארת,

מתה, על מה נחלקו?

על נתכפר באבודה דרבי סבר מפריש לאבוד כאבוד דמי ורבנן סברי לאו כאבוד דמי,

ולדעת רבנן הרי היא רועה אף כשמשך האבודה מדעתו ודחה בידים את האינה אבודה - ואף אם משך את השאינה אבודה ורצה להקריבה - כל זמן שלא הקריבה יכול להקריב בפועל את האבודה והאינה אבודה תרעה.

נמצא, שאי אפשר לתרץ את הרישא שמשך לשחיטה ועדיין לא הקריב, שהרי לא משיכה לשחיטה גורמת את דחיית השני אלא הקרבה ממש, והרי המשנה מדברת כשהקריב ממש את האינה אבודה.

ועתה מדוייקת המשנה אליבא דרבנן דוקא, דאי לדעת רבי, קשה, למה אמרה המשנה שהשניה תמות אך ורק משום שכבר הקריב האחת, הרי אפילו אם היתה אבודה בשעת הפרשה ועדיין לא הקריב את האחרת, גם כן מתה -

ובשלמא אליבא דרבנן, מדוייקת הרישא, והיא הרי מדברת באופן שהקריב את השאינה אבודה ואחר כך נמצאת האבודה - ולפיכך מתה האבודה. אבל אם עדיין לא הקריב את האינה אבודה ושניהם עומדים לפניו, או אז אם יקריב את האבודה מציל את האינה אבודה ותלך לרעייה. אבל כרבי לא מיתוקמא, כמבואר, שאם כן, למה אמרה המשנה "הקריב", הלא אפילו אם עדיין לא הקריב - גם כן תלך השניה למיתה.

כל זה מדוייק ברישא. ואילו הסיפא מדוייקת כרבי, שהרי שנינו בה "יביא מאלו ומאלו", משמע שרק באופן זה לא תלך השניה למיתה או המעות לים המלח. ועתה, לרבנן - לא בכל אופן תלך האחרת למיתה או לים המלח, אלא כשיקריב האינה אבודה, ואכן אם יקריב את האבודה יציל בכך את האינה אבודה,

ואף על גב דהביא מאלו

, ממעות שהפריש עבור האבודה,

ולא הביא מאלו

, מהשאינה אבודה -

מעות דפיישא ילכו לנדבה

, ולמה אמרה המשנה דוקא את התקנה של "יביא מאלו ומאלו"?

אלא, פשיטא סיפא רבי היא דאמר: מפריש לאיבוד כאיבוד דמי

, ואם לא יביא מאלו ומאלו, ילכו מעות דפיישן לים המלח, על כן, פוסקת לו המשנה שיביא מאלו ומאלו .

ותמוה:

רישא רבנן וסיפא כרבי?!

ותירוץ הגמרא הוא כלשון ראשון.

הגמרא חוזרת לדברי רב הונא ורבי אבא.

גופא

, למדנו לעיל,

אמר רב הונא אמר רב: הכל מודים

, ואפילו רבנן,

שאם משך אחת

מהן מדעתו, בין האבודה ובין השאינה אבודה,

והקריבה, שהשניה מתה

.

לא נחלקו אלא בבא לימלך

בבית דין.

דרבי סבר: לא עשו תקנה בקדשים, ואמרינן ליה

"

לך התכפר בשאינה אבודה ואבודה מתה

".

ורבנן סברי: עשו תקנה בקדשים, ואמרינן ליה

"

לך התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה

".

ומקשינן,

מותיב רב משרשיא: ו

כי

לא עשו תקנה בקדשים?!

ו

הא תניא

, שנינו ברייתא: אמרה התורה בפרשת אכילת כהנים את המנחות "והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל במקום קדוש בחצר אוהל מועד יאכלוה". ומה שנאמר בסוף הפסוק "יאכלוה" מיותר לדרשה. ויש לדורשה בשתי דרשות, לפי שאפילו אם היה כתוב "יאכלו", גם כן מיותרת לדרשה, ועתה שכתוב "יאכלוה" יש כאן ייתור נוסף לדרשה. ודרשה הברייתא" "יאכלו" [כלומר, אילו נאמר "יאכלו" בלי ה"א]

מה תלמוד לומר?

מלמד שאם היתה אכילה מועטת, ואין במנחה כדי שביעה,

אוכלין עמה חולין ותרומה

כדי שתהא המנחה נאכלת על השובע

, אכילה הגונה. ועוד דרשינן ממה שנאמר "

יאכלוה

" [בה"א יתירה]

מה תלמוד לומר?

מלמד

שאם היתה אכילה מרובה

, שיש לכהנים הרבה שיירי מנחות,

אין אוכלין עמה חולין ותרומה, כדי שלא תהא נאכלת על הגסה

כדי שתאכל כולה ולא תבוא לידי נותר , ומשום כך נאמר "יאכלוה" כלומר, יאכלו אותה לבדה בלי צירוף שאר מאכלים -

ומכך שהקפידה התורה שלא תבוא לידי נותר מוכח ש"עשו תקנה לקדשים". ולפיכך מקשה רב משרשיא:

מאי לאו

, האם לא נאמר שברייתא זו נשנתה

אפילו

לדעת

רבי

, הרי שרבי סובר שעשו תקנה בקדשים ?

ודחינן:

לא! רבנן

היא, ברייתא זו, והם סוברים שעשו תקנה בקדשים.

אלו הם דברי רב הונא.

ורבי אבא אמר רב: הכל מודים

, ואפילו רבנן,

במתכפר בשאינה אבודה, שאבודה מתה

.

על מה נחלקו?

כגון,

דנתכפר באבודה, דרבי סבר

"

מפריש לאיבוד

, המפריש בהמה משום שחטאתו נאבדה,

כאיבוד דמי

", אותה בהמה דינה כאבודה ואין הבדל ביניהם. וכשם שאם נתכפר בשאינה אבודה, מתה האבודה, כן בנתכפר באבודה, מתה השאינה אבודה.

ורבנן סברי

: מפריש לאיבוד

לאו כאיבוד דמי

, ואם נתכפר באבודה, האינה אבודה רועה.

מביאה הגמרא משנה אחרת להקשות על דברי רבי אבא הסובר לדעת רבנן ש"מפריש לאיבוד לאו כאיבוד".

תנן

, שנינו משנה במסכת יומא [סב א וכבר נתבארה לעיל כב א]: מת אחד מן השעירים אחרי שהגריל עליהם, כגון שמת שעיר המשתלח, מביא שני שעירים אחרים ומגריל עליהם ואותו שיצא עליו הגורל לעזאזל משתלח לעזאזל, ויקריב לה' שעיר אחד משני שעירים הנותרים, ו

השני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לפי שאין חטאת ציבור מתה

.

ונדייק:

הא דיחיד

, אבל בחטאת יחיד באופן זה, הרי היא

מתה

.

איזה שעיר יקרב בפנים, האם השני שבזוג ראשון או השני שבזוג שני?

ואמר רב

: אם ירצה יקריב את השני בזוג ראשון, ואין עליו פסול "דחוי" משום ש"

בעלי חיים אינן נידחין

" , אין תורת "דיחוי" אלא בשחוטין ולא בבעלי חיים ואף אם אירעה לו פסול זמני עדיין יש לו תיקון על ידי שיזווג לו שעיר לעזאזל מזוג שני.

ועתה, לדעת רב,

כשהוא מתכפר, בשני שבזוג ראשון מתכפר, ואידך בתרא

, והשני שבזוג שני,

הוה ליה כ

מו "מ

פריש

"

לאיבוד

", דהפרישוהו תחת ראשון הנדחה מפני שבן זוגו מת, והוא עצמו אינו דחוי ומעולם לא נדחה לא הוא ולא חבירו השעיר המשתלח, ואינו אלא "הופרש לאיבוד" -

וטעמא

, וכל הטעם שאמרה המשנה ש"הופרש לאיבוד" זה אינו מת, משום שהוא חטאת ד

ציבור, הא דיחיד

, ואילו היה "הופרש לאיבוד" של יחיד היה מת כדין חטאת ה

מתה

-