Versión en texto de este daf: original y traducción
Temurá 17b — el Talmud en español
Temurá 17b del Talmud de Babilonia: tzurat ha-daf con Rashi y Tosafot, traducción y notas. Léelo en línea, gratis.
Texto original — Temurá 17b
ומתרצינן:
אמר לך שמואל: קא
סבר רבי אלעזר, כל היכא דלא חזיא לגופה
, כל בהמה שאינה ראויה ליקרב,
לא נחתא לה קדושת הגוף.
ואילו חכמים חולקים עליו, , וסוברים שחלה עליה קדושת הגוף, ושמואל סובר כמותם.
הגמרא מביאה משנה [לקמן ל ב] להקשות על שמואל.
תנן: כל הקדשים שנעשו טריפה
, אחרי הקדשתם -
אין פודין אותן, לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים
, אלא טעונין מיתה וקבורה בקדושתן.
ומדייקינן:
טעמא
, כל הטעם שהן קדושין, הוא משום "
שנעשו
" טריפה אחרי היותן קדושין,
הא
, אבל אם
היו
טריפה
מעיקרא
, לפני הקדשתן - לא חלה עליהן קדושת הגוף כלל ו
פודין אותן
-
הרי שלא חלה עליה קדושת הגוף, וקשה על שמואל?
ומתרצינן :
דלמא
, יתכן לומר כי
האי תנא
סבר כדברי רבי אלעזר, ש
כל היכא דלא חזי לגופה
-
לא נחתא ליה קדושת הגוף.
וחכמים חולקים עליו וסוברים שחלה עליה קדושת הגוף, ושמואל סובר כמותם.
הדרן עלך פרק יש בקרבנות
--- title: "חברותא - תמורה — פרק שלישי - אלו קדשים" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02371.html#HtmpReportNum0003L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0003L5" --- פרק שלישי - אלו קדשים
Оригинал главы פרק שלישי - אלו קדשים
אחרי שהתבאר בפרק הקודם ענין ולד חטאת ותמורת חטאת, מבארת המשנה בפרק זה את דינם של הולדות והתמורות של שאר הקרבנות.
מתניתין:
אלו קדשים שוולדותיהן ותמורותיהן
-
כיוצא בהן.
שהולדות והתמורות שלהם, שוים בדינם ובקדושתם לקדשים עצמם:
ולד שלמים, ותמורתן.
ולדן
של שלמים או של תמורת שלמים.
וכן
וולד ולדן עד סוף כל העולם, הרי הן שלמים
, לכל הלכות שלמים.
וטעונין סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק
כשלמים.
גמרא:
הגמרא דנה בלשון המשנה:
כיון דתנא
, ששנה כבר התנא במשנה:
ולדן
של שלמים,
ו
כן
ולד ולדן
, קרב שלמים כשלמים עצמם, אם כן, זה שחזר התנא והוסיף "
עד סוף כל העולם"
-
למה לי?
ומבארת הגמרא:
תנא דידן
, התנא של משנתנו,
שמעיה
[שמע]
לרבי אליעזר, דאמר
במשנה הבאה:
ולד שלמים לא יקרב שלמים
, אלא כונסו לכיפה, ומת, וכפי שיבואר שם.
ו
לפיכך,
אמר ליה תנא דידן: לא מיבעיא בוולדן, דלא מודינא לך,
שאינני מודה בו לדבריך אלא הרי הוא קרב שלמים,
אלא אפילו עד סוף העולם
, שאז יש לחשוש יותר לטעמך שלא יקרב שלמים [וכמו שיבואר להלן], בכל זאת,
לא מודינא לך
, והנני סובר שלעולם הרי הם שלמים.
שנינו במשנתנו: הרי הן שלמים, וטעונין סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק.
ודנה הגמרא:
מנא הני מילי
, מנין נלמד דברים אלו?
דתנו רבנן
: אמרה תורה בפרשת שלמים [ויקרא ג] "ואם זבח שלמים קרבנו, אם מן הבקר הוא מקריב, אם זכר אם נקבה, תמים יקריבנו לפני ה'".
וכיון שהמילה "בקר" כוללת גם זכר וגם נקבה, הרי זה שהוסיפה התורה ואמרה "אם זכר אם נקבה", היא באה ללמד:
"
זכר
" -
לרבות את הולד
, שנולד מבהמה שהיא קרבן שלמים, שגם הוא יקרב שלמים.
ודנה הברייתא: למה לי לדרוש את דין הולד מיתור המילה "זכר"?
והלא דין הוא
, אפשר ללמוד את דינו מקל וחומר:
ומה תמורה
של שלמים,
שאינה
גידולי הקדש
, בכל זאת היא
קריבה
, כמו שיבואר בהמשך הברייתא.
ולד
של שלמים,
ש
הוא
גידולי הקדש, אינו דין שיקרב!
אך יש לפרוך:
מה לתמורה
, שהיא חמורה יותר מולד שלמים,
שכן נוהגת
קדושת תמורה
בכל הקדשים
של יחיד,
תאמר בולד, שאינו נוהג בכל הקדשים
, שהרי עולה ואשם זכרים הם. ואם כן, אין לומר שולד של שלמים חמור מתמורת שלמים, אלא אדרבה, התמורה חמורה ממנו!
ועתה,
הואיל
ו
ולד
אינו נוהג בכל הקדשים
, היה עולה על הדעת לומר ש
אינו קרב.
הלכך,
תלמוד לומר
"
זכר
",
לרבות את הולד
.
ועוד דורשת הברייתא: מה שאמרה התורה "
נקבה
", בא
לרבות
את
התמורה
, שגם תמורת שלמים תיקרב.
וממשיכה הברייתא: מדרשות אלו,
אין לי
ללמוד מהן,
אלא ולד תמימין,
שהאם תמימה,
ותמורת תמימין,
שהבהמה שבה הומרה בהמת החולין היא תמימה.
ולד בעלי מומין, ותמורת בעלי מומין, מנין
שגם הן קרבין [אף על פי שהבהמה אשר ממנה באה הקדושה אינה ראויה להקרבה]?
תלמוד לומר
"
אם זכר
". שיכול היה הכתוב לומר "זכר ונקבה", ואמר "אם זכר",
לרבות ולד בעלי מומין
.
ומה שאמר הכתוב "
אם נקבה",
בא
לרבות תמורת בעלי מומין
.
עד כאן הברייתא.
אמר ליה רב ספרא לאביי: ואיפוך אנא!
למה דרשנו כך, ולא נדרוש להיפך, ש"אם זכר" לתמורה, ו"אם נקבה" לולד?
והבין אביי את דברי רב ספרא, שהוא דן על הדרשות מ"אם", לרבות ולד בעלי מומין ותמורת בעלי מומין, ולכן, אמר ליה אביי:
מסתברא
לדרוש כן! כי
ממקום שנתרבתה תמורת תמימין
, ממה שאמרה תורה "נקבה", משם [דהיינו, מה"אם" הכתובה לצידה], מאותו מקום עצמו
נתרבתה תמורת בעלי מומין
. וממקום שנתרבה ולד תמימה, נתרבה ולד בעלת מום.
אמר ליה
רב ספרא לאביי:
מי קאמינא לך
, האם אמרתי לך
ליפוך
הדרשה מ"
אם
"
זכר
ומ"
אם
"
נקבה
לגבי בעלי מומין?!
אנא, כוליה קרא קאמינא!
על כל אותה דרשה לגבי תמימין, "זכר" לרבות את הולד ו"נקבה" לרבות את התמורה, על דרשה זו אמרתי ודנתי:
אימא
, למה לא נדרוש להיפך, "
זכר
"
לרבות את התמורה,
ואילו "
נקבה
"
לרבות את הולד?
אמר ליה
אביי לרב ספרא:
ולד, לשון זכר משמע
, לכן נתרבה מ"זכר". ואילו
תמורה, לשון נקבה משמע.
לכן נתרבתה מ"נקבה".
אמרה המשנה לקמן [יח ב]: המפריש נקבה לעולה [ונקבה הרי אינה ראויה לעולה] וילדה זכר, נחלקו בדבר חכמים ורבי אלעזר. חכמים סוברים שאותו הולד, אף על פי שהוא קדוש בקדושת אמו, לא יקרב הוא עצמו, אלא ירעה עד שיפול בו מום, ויפדה, ובדמיו יביאו עולה. ורבי אלעזר סובר שהוא עצמו יקרב עולה.
הלכך דנה הגמרא על ברייתא זו שריבתה קדושת שלמים על ולד שלמים שאמו בעלת מום, האם יש עליו קדושה לגמרי [יותר מאמו!] ויקרב שלמים. או, שירעה עד שיפול בו מום וימכר ובדמיו יביאו שלמים.
ודנה הגמרא:
למאי הלכתא
, לאיזה הלכה יש על ולד בעלת מום קדושת שלמים?
אמר שמואל
: קדוש הוא לגמרי, ואפילו
ליקרב!
ודברי הברייתא הם
אליבא דרבי אלעזר,
הסובר כן בולד עולת נקבה, שאף היא אינה ראויה להקרבה. ולמה הוצרך להשמיענו זאת?
דמהו דתימא
, היה מקום לומר,
כי קאמר רבי אלעזר
, במה אמר שהולד קדוש אפילו ליקרב, רק ב
עולה
אמר כן, משום
ד
על כל פנים,
איכא שם עולה על אמו.
שאף על פי שאינה ראויה להקרבה, מכל מקום, לא פקעה ממנה קדושת עולה, שהרי יש אפשרות לנקבה להיות עולה, כגון עולת העוף, כמבואר לעיל [יד ב] "אין תמות וזכרות בעוף".
אבל הני וולדות
, של בעלי מומין, שאין שום אפשרות של קדושת הקרבה על שלמים בעלי מומין [ואין קרבן שלמים בעופות], היה עולה על הדעת לומר, שאפילו לדברי רבי אלעזר
לא קרבי!
הלכך,
קמשמע לן
, שלדעת רבי אלעזר בכל אופן קריבים הולדות בקדושת שלמים.
בר פדא אמר
: מה שאמרה הברייתא, ולד בעלי מומין הוא כשלמים, הוא
לרעייה
בלבד.
ו
אין צריך להעמידה כרבי אלעזר, והיא נשנתה
אליבא דדברי הכל
, אפילו לחכמים. ועיקר חידוש הברייתא הוא שאינו חולין .
איתמר נמי,
וכן נחלקו בכך אמוראים אחרים:
רבא אמר: ליקרב, ואליבא דרבי אלעזר
, כדברי שמואל.
ואילו
רב פפא אמר: לרעייה, ואליבא דדברי הכל
, כדברי בר פדא.
והאי תנא
, של הברייתא הבאה,
מייתי לה
, להלכה זו שולדות ותמורות קדשים הן כיוצא בהן,
מהכא
, ממקרא זה:
אמרה תורה בפרשת הבאת קרבנות לבית המקדש [דברים יב] "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך, תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה', ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך, ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך, והבשר תאכל".
ודרשינן: מה שנאמר "
רק קדשיך
" -
אלו תמורות
, שחייב להביאן לבית הבחירה. ומה שנאמר "אש
ר יהיו לך
" -
אלו הוולדות.
וממשיכה הברייתא: עוד נאמר שם "
תשא, ובאת
אל המקום אשר יבחר ה'".
יכול יכניסנו
, לולד או לתמורה,
לבית הבחירה, וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו
, ובכך יקיים "תשא ובאת אל המקום" [ויבואר לקמן]?
תלמוד לומר
"
ועשית עולותיך הבשר והדם
על מזבח ה' אלהיך".
כדרך שאתה נוהג בעולה, אתה נוהג בתמורה
.
ועוד נאמר שם "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך, והבשר תאכל". ואיזה קרבן נאכל הבשר לבעלים? הוי אומר: זה שלמים. ללמדך,
כדרך שאתה נוהג בשלמים, אתה נוהג בוולדי שלמים
הנלמדים מ"אשר יהיו לך",
ובתמורה
הנלמדת מ"רק קדשיך" .
וממשיכא הברייתא:
יכול אף
כל הקדשים כן
, יקרבו ולדן ותמורתן?
תלמוד לומר
"
רק
", וכל מקום שנאמר בתורה "אך" או "רק" הרי זה בא למעט, וכאן בא למעט שאר כל הקדשים [והגמרא תבאר ולד או תמורה של איזה קרבן בא למעט], אלו הם
דברי רבי ישמעאל
.
רבי עקיבא אומר: אינו צריך
למעט מ"רק". כי
הרי הוא אומר
בפרשת אשם [ויקרא ז ] "
אשם הוא
", ודרשינן, רק
הוא,
האשם,
קרב, ואין תמורתו קריבה
, ויבואר לקמן.
ודנה הגמרא בדברי הברייתא:
אמר מר,
"
תשא ובאת
".
יכול יכניסנו לבית הבחירה,
וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו?
ויש לשאול:
ומנא תיתי
, ולמה עלה על דעתך לומר כן, והוצרכת לימוד שאינו כן?
הא כיון דגמירי
הלכה למשה מסיני כי
חמש חטאות
מתות, ובכללם ולד חטאת ותמורת חטאת, הרי אפשר לדעת כי
הנך,
ולד שלמים ותמורת שלמים, אינם מתים, אלא
מקרב קרבי,
ולמה הוצרך לדרשה זו?
ומתרצינן:
מהו דתימא
, היה עולה על הדעת לומר כי
חמש חטאות מתות בכל מקום
שהוא,
ו
אילו
הנך
, ולד שלמים ותמורת שלמים,
ימותו בבית הבחירה
, ובכך יקיים "תשא ובאת". הלכך,
קמשמע לן
הברייתא, שילפינן מסיפא דקרא "ועשית עולותיך וגומר", שדינם להקרבה.
אמר מר
, עוד אמרה הברייתא:
יכול אף כל הקדשים כן?
תלמוד לומר "
רק קדשיך
".
ודנה הגמרא:
ולד דמאן
, ולד של איזה קרבן נתמעט מהקרבה מ"רק"?
אי ולד דעולה,
הרי זה לא יתכן! כיון
דעולה, זכר הוא, ולאו בר אולודי
, ואין לו ולד. ואילו תמורת עולה, ודאי לא נתמעטה, והיא קרבה, כמו שאמרה הברייתא עצמה "כדרך שאתה נוהג בעולה, אתה נוהג בתמורה".
ואי
ולד חטאת הבאה נקיבה או תמורה
דחטאת,
קשה, למה צריך מיעוט? הרי
גמירי לה
מהלכה למשה מסיני
דלמיתה אזלי.