Taanit 13b — el Talmud en español

מיתיבי

:

אין הבוגרת

[נערה שהביאה שתי שערות , שהן סימני גדלות]

רשאה

[רשאית]

לנוול את עצמה בימי אֵבֶל

אביה

[שמת אביה והיא מתאבלת עליו ]. אלא עליה להתקשט, כדי שירצו בני אדם לשאתה לאשה.

משמע,

הא נערה,

שאינה ראויה עדיין להנשא -

רשאה

לנוול עצמה.

מאי לאו,

האם מה שאמרנו שאין הבוגרת רשאה לנוול עצמה, ונערה רשאה, לא מדובר

ברחיצה?

ובמאי,

באיזה סוג רחיצה מדובר?

אילימא בחמין,

וכי אפשר לומר שעל רחיצה כזו שנינו בברייתא ש

אין הבוגרת רשאה

לנוול עצמה, אלא צריכה היא לרחוץ?

והאמר

[והרי אמר]

רב חסדא: אָבֵל אסור

אפילו

להושיט אצבעו בחמין!

אלא לאו

ודאי שמדובר ברחיצה

בצונן!

ושנינו בברייתא, שדווקא בוגרת רוחצת. אבל נערה - אינה רוחצת אף בצונן. הרי לנו שאָבֵל אסור לרחוץ אף בצונן!

הגמרא דוחה את הראיה:

לא

. אין מדובר בברייתא ברחיצה. שהרי לא רק בוגרת מותרת לרחוץ בצונן, אלא גם נערה, וכל שאר אבלים, רשאים לרחוץ בצונן.

אלא, הברייתא מדברת

אכיחול

[על כיחול, שהוא הנחת כחול בעיניים]

ו

על

פירכוס

[סידור השיער]. שדברים אלו מותרים רק בבוגרת, הראויה להנשא, כדי שיקפצו עליה בני אדם.

מוסיפה ואומרת הגמרא:

לימא מסייע ליה

[שמא יש סיוע לדברי רבא] מהמימרא דלהלן:

דאמר רבי אבא הכהן משום רבי יוסי הכהן: מעשה ומתו בניו של רבי יוסי בר חנינא, ורחץ בצונן כל שבעה

.

הרי לנו שאבל מותר לרחוץ בצונן!

אמרי: התם בשתכפוהו אבליו זה אחר זה

.

דתניא: תכפוהו אבליו בזה אחר זה, הכביד שערו

-

מיקל בתער, ומכבס כסותו במים

.

אמר רב חסדא: בתער

-

אבל לא במספרים, במים

-

ולא בנתר ולא בחול ולא באָהָל

["אהל" הוא מין סבון, שרוחצים בו].

איכא דאמרי

[יש אומרים], שכך

אמר רבא: אבל אסור בצונן כל שבעה

.

שואלת הגמרא:

מאי שנא

[במה שונה] רחיצה בצונן

מ

אכילת

בשר ו

שתיית

יין,

שאבל מותר בהם?

ומבארת הגמרא:

התם,

מה שהוא אוכל בשר ושותה יין, אינו לשם הנאה, אלא

לפכוחי פחדיה הוא דעביד

[להעביר צערו ודאגתו הוא עושה] .

לימא מסייע ליה

[האם אפשר לסייע לדברי רבא מהברייתא]:

אין הבוגרת רשאה לנוול עצמה

.

משמע,

הא נערה

-

רשאה

לנוול עצמה.

במאי

[באיזה אופן מדובר]?

אילימא בחמין,

וכי אפשר לומר על רחיצה בחמין ש

אין הבוגרת רשאה

לנוול עצמה, אלא חייבת לרחוץ?

והאמר רב חסדא: אבל אסור

אפילו

להושיט

אצבעו בחמין!

אלא לאו

ודאי שהברייתא מדברת על רחיצה

בצונן

. ודווקא לבוגרת הותר לרחוץ. משמע שלשאר אבלים - אסור לרחוץ אפילו בצונן, וכדברי רבא!

הגמרא דוחה את הראיה:

לא

. הברייתא אינה מדברת כלל על רחיצה, אלא

אכיחול ופירכוס,

וכפי שנתבאר לעיל.

אמר רב חסדא, זאת אומרת

[מדברי הברייתא , שנערה אבלה אסורה בכיחול ופרכוס, משמע], ש

אבל אסור בתכבוסת

[בכיבוס בגדיו]

כל שבעה

ימי אבלותו. כי איסור תכבוסת דומה לאיסור כיחול ופרכוס.

והלכתא

אבל אסור לרחוץ כל גופו, בין בחמין ובין בצונן, כל שבעה

.

אבל

לענין רחיצת

פניו ידיו ורגליו,

יש חילוק בין רחיצה בחמין לרחיצה בצונן: לרחוץ

בחמין

-

אסור

אפילו רק פניו ידיו ורגליו.

אבל לרחוץ

בצונן

את פניו ידיו ורגליו -

מותר

.

אבל לסוך

את גופו בשמן,

אפילו

חלק

כל שהוא

מגופו -

אסור

.

ואם

אינו סך כדי להתענג, אלא רק כדי

לעבר את הזוהמא

[להעביר ולסלק את הלכלוך] -

מותר

.

עתה חוזרת הגמרא לדון בענייני התענית.

צלותא דתעניתא, היכי מדכרינן

[היאך מזכירין את תפילת התענית]?

אדבריה

[החשיבו, העלהו לגדולה]

רב יהודה לרב יצחק בריה

[בנו],

ודרש

רב יצחק:

יחיד שקיבל עליו תענית, מתפלל

תפילה

של תענית

. דהיינו, תפילת "עננו".

והיכן,

באיזה מקום בתפילת שמונה עשרה,

אומרה

[אומר את תפילת "עננו"] -

אומר את תפילת עננו עם ברכה בפני עצמה [כלומר, מסיים אותה בברכה, ברוך אתה ה' וכו'],

בין

ברכת "

גואל

ישראל" -

ל

ברכת

"רופא

חולי עמו ישראל" .

מתקיף לה רב יצחק: וכי

תפילת תענית של ה

יחיד

חשובה כל כך, עד שהוא

קובע

ומוסיף בתפילת שמונה עשרה

ברכה לעצמו?!

אלא אמר רב יצחק

: מזכיר את התענית

ב

תוך ברכת "שמע קולנו", וחותם על כל הברכה, כולל תפילת התענית, בברכת

"שומע תפלה"

. שאותה ברכה וחתימתה, משמע בין על התענית, ובין על כל תפילתו.

וכן אמר רב ששת

: מזכירה

ב"שומע תפלה"

.

מיתיבי: אין

חילוק

בין

תפילת

יחיד ל

תפילת

צבור

בתענית,

אלא

בדבר אחד:

שזה,

היחיד, כולל את תפילת התענית בברכת "שומע תפילה", ו

מתפלל שמונה עשרה

ברכות , כמו בכל תפילה.

ו

אילו

זה,

צבור, אומר את תפילת התענית בברכה בפני עצמה. ואם כן, יוצא ש

מתפלל

תשע עשרה

ברכות.

ועתה, עלינו לברר

מאי

[למה התכוונה הברייתא כשאמרה]

"יחיד", ומאי "צבור"?

אילימא

[אם נאמר] ש

"יחיד"

היינו יחיד

ממש,

שמתפלל לבדו,

ו"צבור"

היינו

שליח צבור,

וכי

הני

[אלו], הברכות שמתפלל שליח צבור בתענית, רק

תשע עשרה

הן? והרי

עשרין וארבע הוו

[הן], כפי שמצינו להלן [טו א], ששליח הצבור אומר בתענית עשרים וארבע ברכות!

אלא לאו

על כרחך צריך לומר, ש

הכי קאמר

[שכך היא כוונת הברייתא]:

אין בין יחיד, דקבל עליו

להתענות

תענית יחיד, ליחיד שקבל עליו

להתענות

תענית צבור, אלא

חילוק זה:

שזה

שקבל עליו תענית יחיד -

מתפלל שמונה עשרה

ברכות.

וזה

שקבל עליו תענית צבור -

מתפלל תשע עשרה

.

שמע מינה

[מוכח מכך] ש

יחיד קובע

תפילת תענית ב

ברכה לעצמו!

ולא כדברי רב יצחק ורב ששת, שאמרו שיחיד קובעה בברכת "שומע תפילה".

הגמרא דוחה את הקושיה:

לא

.

לעולם אימא לך

[באמת אוֹמַר לך] שמה ששנינו בברייתא "צבור" - היינו

שליח צבור

.

ודקא קשיא לך

[ומה שהיה קשה לך], היאך שנינו בברייתא ששליח צבור מתפלל תשע עשרה ברכות, והלא

שליח צבור עשרין וארבע מצלי

[מתפלל] -

אין זו קושיה. כי הברייתא מדברת

בשלש תעניות ראשונות, דליכא

[שאין בהן]

עשרים וארבע

ברכות, וכפי שמצינו להלן בגמרא [טו א].

ותמהה הגמרא:

ולא?

וכי בשלש תעניות ראשונות אכן אין אומרים עשרים וארבע ברכות?

והא

בברייתא, שהביאה חילוקים בין תעניות ראשונות לאמצעיות, ולא הביאה חילוק זה, שבראשונות אין אומרים עשרים וארבע ברכות, לשון

"אין בין" קתני!

שכך שנינו בברייתא:

"אין בין שלש

תעניות

ראשונות לשלש אמצעיות, אלא

חילוק זה:

שבאלו,

בתעניות ראשונות,

מותרין בעשיית מלאכה

.

ובאלו,

בתעניות אחרונות,

אסורין בעשיית מלאכה"

.

והטעם, משום שתעניות ראשונות קלות יותר.

ומשמעות הלשון "אין בין וכו'", שהיא לשון מיעוט, שדווקא חילוקים אלו יש בין ראשונות לאמצעיות - ולא יותר.

משמע,

הא ל

ענין אמירת

עשרים וארבע

ברכות, אין חילוק בין ראשונות לאמצעיות אלא

זה וזה שוין!

הגמרא דוחה את הקושיה: אין הכלל כפי שסברנו, שכאשר התנא נוקט לשון "אין בין", כוונתו שרק אלו החילוקים בין תעניות ראשונות לאמצעיות, ולא יותר.

אלא

תנא

[שנה] התנא חילוקים אלו -

ושייר

[והשאיר] חילוקים אחרים. ולא שנה את החילוק שיש בין ראשונות לאמצעיות לענין ברכות.

ומקשה הגמרא: הרי אין דרך התנא לשנות הכל, ולשייר רק דבר אחד. שאם כן, למה לא שנה התנא את הדבר ששייר, הרי לא היה עליו להאריך הרבה לשם כך.

אלא, אם משייר התנא, משייר לפחות שני דברים. שלא שנאם משום שרצה לקצר בלשונו.

ואם כן,

מאי שייר

[מה עוד שייר] התנא -

דהאי שייר

[ששייר את זה], את החילוק לענין ברכות?

ותו

[ועוד קשה]:

והא

לשון

"אין בין" קתני!

משמע שחוץ מהחילוקים שהזכיר התנא, אין עוד כל חילוק בין ראשונות לאמצעיות! ומחמת קושיות אלו, נדחה תירוץ הגמרא.

מתרצת הגמרא תירוץ אחר:

אלא, תנא באיסורי קא מיירי

[התנא מדבר בענייני איסור. מה מותר ומה אסור בימי התענית]. אבל

ב

ענייני ה

תפלות

-

לא מיירי

[אינו מדבר].

ולכן התנא לא הזכיר את החילוק בין ראשונות לאמצעיות גבי ברכות, כי זהו חילוק מענייני תפילה.

הגמרא מביאה עוד תירוץ לקושיה.

ואי בעית אימא

[ואם תרצה, תאמר כך]:

באמצעייתא נמי לא מצלי

[גם בתעניות האמצעיות אינו מתפלל]

עשרים וארבע

ברכות. ולכן לא שנה התנא חילוק זה בין ראשונות לאמצעיות.

ותמהה הגמרא:

ולא?

וכי באמצעיות אין אומרים עשרים וארבע ברכות?!

והתניא

[והרי שנינו בברייתא]:

אין בין שלש

תעניות

שניות

[אמצעיות] -

לשבע

תעניות

אחרונות, אלא

חילוק זה בלבד:

שבאלו,

תעניות אחרונות,

מתריעין ונועלין את החנויות

.

משמע,

הא לכל

שאר

דבריהן

-

זה וזה

[תעניות אמצעיות ואחרונות]

שוין

. והרי בתעניות האחרונות ודאי שאומרים עשרים וארבע ברכות, מוכח שאף בתעניות האמצעיות אומרים אותן!

וכי תימא הכי נמי

[שמא תאמר גם כאן] ש

תנא

[ששנה] התנא חילוקים אלו, שמתריעין ונועלין את החנויות,

ושייר

את החילוק לענין ברכות,

והא

לשון

"אין בין" קתני,

משמע שאין חילוק נוסף בין אמצעיות לאחרונות!

ותמהה הגמרא:

ותסברא

[וכי אתה סובר] שכאשר נוקט התנא לשון

"אין בין"

הכוונה היא ש

דוקא

דברים אלו יש ביניהם, ולא יותר?