Sucá 5a — el Talmud en español

ותניא, רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה,

לעולם התחתון,

ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר

[תהילים קטז טז],

"השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם".

אם כן, כיצד יתכן שדברה השכינה עם משה מעל הכפורת, הרי לא ירדה השכינה מעולם לעולם התחתון? אלא מכאן אתה למד, שמגובה עשרה טפחים [שהוא מקום הכפורת] נחשב המקום כרשות אחרת, ואינה רשות בני האדם בלבד.

וכמו כן סוכה, צריכה להיות עד גובה עשרה טפחים, שהן "רשותו" של אדם.

ומקשה הגמרא:

ו

כי

לא ירדה שכינה למטה? והכתיב

[שמות יט כ],

"וירד ה' על הר סיני"?!

ומתרצת הגמרא: אין כוונת הפסוק לומר שירד הקב"ה לארץ ממש. אלא הוא ירד

למעלה מעשרה טפחים

מהארץ.

ומקשה הגמרא:

והכתיב

[זכריה יד ד],

"ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים"?!

ומתרצת הגמרא: אין כוונת הפסוק לומר שירד ממש על הר הזיתים, אלא

למעלה מעשרה

טפחים.

ומקשה הגמרא:

ו

כי

לא עלו משה ואליהו למרום, והכתיב

[שמות יט ג],

"ומשה עלה אל האלוהים"?!

ומתרצת הגמרא: כוונת הפסוק לומר, שעלו אל מקום שהוא

למטה מעשרה

טפחים מהשמים העליונים. ומקום זה מיועד אף הוא לבני אדם, ואינו רשות השכינה בלבד, כאותן עשרה טפחים של השמים העליונים.

ומבואר שיש שלוש רשויות חלוקות: א. גובה עשרה טפחים הסמוכים לארץ ממש, שהן המקום אותו ייחד הקדוש ברוך הוא לברואיו. ב. עשרה טפחים הסמוכים לשמים העליונים, שהן מקום השכינה, ולשם לא עלה אדם מעולם. ג. החלל שביניהן. ושם, אף שהוא מקום שכינה, זכו משה ואליהו לעלות.

ומקשה הגמרא: וכי לא עלה אליהו למרום?

והכתיב

[מלכים ב ב יא],

"ויעל אליהו בסערה השמים"?!

ומתרצת הגמרא: לא עלה אליהו אלא

למטה מעשרה

טפחים מתחת השמים העליונים.

ומקשה הגמרא: כיצד יתכן לפרש שלא עלה משה למרום ממש?

והכתיב

[איוב כו ט] לגבי משה רבינו, בעלותו לשמים,

"מאחז פני כסא, פרשז עליו עננו". ואמר

על כך

רבי תנחום, מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו.

כלומר, כיסה הקדוש ברוך הוא את משה בזיו שכינתו, כדי להגן עליו מפני המלאכים, שהתרעמו ואמרו מה לילוד אשה בינינו. [ודרש את המילה "פרשז" בנוטריקון - פירש זיו]. אם כן, מבואר שעלה משה למרום?!

ומתרצת הגמרא: אף שם הכוונה שעלה

למטה מעשרה

טפחים מהשמים העליונים.

ומקשה הגמרא:

מכל מקום, "מאחז פני כסא" כתיב,

והכסא ודאי נמצא בשמים עליונים?!

ומבארת הגמרא:

אישתרבובי אישתרבוב ליה,

ירד ונמשך

הכסא עד עשרה

טפחים למטה מהשמים העליונים, שהן סוף רשות של מעלה,

ונקט ביה

משה בקצה סופו, כך שלא נכנסה ידו תוך עשרה.

עתה שבה הגמרא לבאר את הילפותא מהארון והכפורת שגובה הרשות עשרה טפחים:

בשלמא ארון,

יודעים אנו שגובהו

תשעה

טפחים

, דכתיב

[שמות כה י]

"ועשו ארון עצי שיטים אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו, ואמה וחצי קומתו",

ומדובר באמה בת שישה טפחים.

אלא כפורת,

שגובהה

טפח, מנלן?

ומבארת הגמרא: דבר זה למדנו

מהא דתני רבי חנינא: כל הכלים שעשה משה למשכן נתנה בהם תורה מידת אורכן, ומידת רוחבן, ומידת קומתן

. ואילו

כפורת

רק

מידת אורכה ומידת רוחבה נתנה

תורה, אך את

מידת קומתה

גובהה

לא נתנה

, ומנין נדע מידתה?!

אלא

צא ולמד מ

השיעור

הפחות

שנאמר בכלים,

שנאמר

[שמות כה כה],

"ועשית לו

לשולחן

מסגרת טפח סביב",

שפה גבוהה טפח סביב לשולחן.

מה להלן,

מסגרת השולחן שיעורה הוא

טפח, אף כאן,

הכפורת, גובהה הוא

טפח.

ומקשה הגמרא: מדוע למדים את שיעור גובה הכפורת ממסגרת השולחן, שאינה אלא קישוט הנעשה ליפות את השולחן?

ונילף מ

השיעור של ה

כלים גופייהו,

ששיעורן רב יותר?!

ומתרצת הגמרא: כלל הוא בדרכי לימוד הדרשות מן התורה -

תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת!

כל דבר שיש במשמעו מרובה ומועט, אם תפשת המועט, יפה תפשת, שהרי פחות מכך ודאי אינו, ואם ימצא שהיה לך לתפוס יותר, יוסיפו לך. אבל אם תפשת את המרובה, לא תפשת, שהרי אם היה לך לתפוש את המועט, יקחו ממך ממה שבידך, לכן אף מה שבידך אינו נחשב כשלך, שהרי יתכן שלא ישאר בידך.

וכמו כן בלימוד דבר מדבר, יש ללמוד את השיעור המועט שודאי צריך להיות.

ולכן, למדים ממסגרת השולחן שמדתה טפח, ולא מהכלים עצמם, ששיעורם רב יותר.

ומקשה הגמרא: אם אכן יש ללמוד את השיעור הפחות ביותר,

נילף מציץ,

ששיעורו מועט ממסגרת השולחן?!

דתניא: הציץ דומה כמין טס של זהב, ורחב ב' אצבעות

שהן כחצי טפח.

ומוקף

מקיף

מאוזן לאוזן

של הכהן הגדול.

וכתוב עליו ב' שיטין,

שתי שורות:

יו"ד ה"א מלמעלה,

בשורה העליונה,

וקדש למ"ד מלמטה,

בשורה התחתונה

.

ואמר רבי אליעזר ברבי יוסי, אני ראיתי

את הציץ

ברומי

שהכניסוהו לאוצרותיהם,

וכתוב עליו "קודש לה'" בשיטה אחת,

ולא בשתי שורות?!

ואם כן, קשה, מדוע לא למדים מציץ ששיעור הכפורת הוא שתי אצבעות.

ומתרצת הגמרא:

דנין כלי מכלי, ואין דנין כלי מתכשיט,

מהציץ, שהוא אחד משמונה בגדי כהונה.

ומקשה הגמרא:

ונילף

את שיעור גובהה של הכפורת

מזר

של הארון, או של המזבח, או של מסגרת השולחן,

דאמר מר: זר,

שיעורו

משהו?!

ומתרצת הגמרא:

דנין כלי מכלי, ואין דנין כלי מהכשר כלי,

דהיינו, מהזר שהוא קישוט, שהרי זר אינו כלי בפני עצמו, אלא רק קישוט לארון.

ומקשה הגמרא:

אי הכי, מסגרת

השולחן

נמי, "הכשר כלי" הוא,

שעשויה לקשט בה את השולחן, ואיך למדים ממנה לגובה הכפורת?!

ומבארת הגמרא:

מסגרתו

של השולחן,

למטה היתה,

ואינה עשויה על השולחן, אלא נתונה מרגל לרגל, ודף השולחן מונח עליה, ואינה עשויה לקישוט.

מקשה הגמרא:

הניחא למאן דאמר מסגרתו למטה

מדף השולחן

היתה,

ולפיו אפשר ללמוד כפורת ממסגרת.

אלא, למאן דאמר מסגרתו למעלה היתה,

על גבי השולחן

, מאי איכא למימר?

הרי לפיו המסגרת אינו עשויה אלא לקישוט, ועד שאתה למד ממסגרת, תלמד מזר?!

ומתרצת הגמרא:

אלא, דנין דבר שנתנה בו תורה מידה,

כפורת, שיש לה מידת אורך ורוחב,

מדבר שנתנה בו התורה מידה,

מסגרת, שמידתה טפח.

ואל יוכיחו ציץ וזר שלא נתנה בהן תורה מידה

כלל. שהרי זר שיעורו במשהו, ואף ציץ מדאורייתא אין לו שיעור, ומה שצריך לעשותו רחב ב' אצבעות אין זה אלא מדרבנן.

רב הונא אמר: מהכא

ילפינן שהכפורת גובהה טפח,

דכתיב

[ויקרא טז יד],

"על פני

הכפורת קדמה", ואין "פנים"

של אדם

פחות מטפח.