Sucá 34b — el Talmud en español

למאי

נפקא מינה?

לגיטי נשים.

דקיימא לן במסכת גיטין [ב א]: המביא גט מחוץ לארץ, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. ואמרו בזה שם בגמרא שני טעמים: או משום שאין מצויין בארץ עדים לקיימו, ויש לחוש שמא יכפור בו הבעל, או משום שאין בקיאים בחוץ לארץ לכתוב את הגט לשמה כמבואר שם.

אולם המביא גט מארץ ישראל לחוץ לארץ אינו צריך לומר כן, משום דעולי רגלים מצויים להכיר חתימתו ולקיימו, ובארץ ישראל בקיאים לשמה.

ואמרו שם בגמרא [דף ו א], דבבל דינה כארץ ישראל לענין גיטין, לפי שהם תלמידי חכמים ובקיאים לכתוב את הגט לשמה, ובני ישיבות מצויים לצאת משם ללמוד תורה בכל המקומות וממילא עדים מצויים לקיימו.

אבל בורסיף הוא מקום הסמוך לבבל, שאין שם בני תורה, ולכן המביא גט משם צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. ועתה נתחלף שמם, ולכן, המביא גט מבבל צריך לומר בפני נכתב. אבל המביא גט מבורסיף דינו כמביא מארץ ישראל.

מתניתין:

רבי ישמעאל אומר

: כך הוא מנין ארבעת המינים:

שלשה הדסים ושתי ערבות, לולב אחד ואתרוג אחד.

ושלושת ההדסים כשרים

אפילו

היו

שנים

מהם

קטומים, ו

רק

אחד אינו קטום.

[ובגמרא הקשו, ממה נפשך: אם קטומים כשרים, מדוע צריך שיהיה אחד מהם שלם, ואם קטומים פסולים, מדוע לא צריך שיהיו כולם שלמים]?

רבי טרפון אומר: אפילו

היו

שלשתן קטומים

כשרים. וטעמו, משום דסבר שאין דין הדר נוהג בהדס, שכן בתורה נאמר דין הדר רק לגבי אתרוג, וחכמים דרשו לרבות דין זה גם לגבי לולב שהוקש לאתרוג. אבל שאר מינים לא.

רבי עקיבא אומר: כשם ש

מביאים רק

לולב אחד ואתרוג אחד, כך

מביאין רק

הדס אחד וערבה אחת.

גמרא:

תניא: רבי ישמעאל אומר

: נאמר בתורה: "ולקחתם לכם

פרי עץ הדר

", לשון יחיד, משמע שדי באתרוג

אחד,

וכמו כן גבי לולב כתיב:

כפת תמרים

לשון יחיד [אף שהמקרא הוא "כפות" לשון רבים מכל מקום הכתיב חסר], ומשמע שדי בלולב

אחד.

אבל לגבי הדסים כתיב:

"ענף עץ עבת",

ומשמע

, שלשה,

שכך דרשו חכמים: ענף - אחד, עץ - שנים, עבות - שלושה.

ואילו לגבי ערבה כתיב:

ערבי נחל

לשון רבים, ומשמע

שתים,

שמיעוט רבים שנים.

ו

סבר רבי ישמעאל:

אפילו

היו

שנים

מהם

קטומים, ו

רק

אחד שאינו קטום

כשרים.

רבי טרפון אומר

: מנין ההדסים

שלשה,

ואפילו

היו

שלשתן קטומים

כשר.

רבי עקיבא אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כך הדס אחד וערבה אחת.

אמר לו רבי אליעזר: יכול יהא אתרוג עמהן

[עם שאר המינים]

באגודה אחת,

ולא כפי שאנו עושים שנוטלים אותו ביד השניה, ורק סומכים אותו לאגודה?

דוחה הגמרא:

אמרת: וכי נאמר פרי עץ הדר וכפת תמרים,

דמשמע שהוי"ו שב"וכפת תמרים" בא להוסיף על ענין הראשון, שיש לצרף את הלולב עם האתרוג?

והלא לא נאמר אלא "כפת"

בלא וי"ו, ומשום כך אין צריך לאגוד את הלולב עם האתרוג באגודה אחת.

אבל לגבי ההדסים כתיב "וענף עץ עבות", ובערבה כתיב: "וערבי נחל", שניהם בוי"ו, וללמדנו בא כי יש לאגוד את הלולב ההדסים והערבות באגודה אחת.

ומנין ש

ארבעת המינים

מעכבין זה את זה,

שאם לא היה ביכולתו ליקח אחד מהם אין מצוה בנטילת האחרים?

תלמוד לומר" "ולקחתם",

דמשמע

, שתהא לקיחה תמה

[שלימה], בכל ארבעת המינים. שכך דרשו חכמים: "ולקחתם" - "ולקחת תם".

עתה שבה הגמרא לפרש דברי רבי ישמעאל, שסבר כי אפילו היו שנים קטומים ורק אחד שלם יצא, ומקשה:

ורבי ישמעאל

מה טעמו, הרי

מה נפשך: אי

הדסים

שלימין בעי

-

ליבעי נמי

שיהיו

כולהו

שלמים, ו

אי לא בעי

שיהיו

שלימין,

אם כן

אפילו חד

שלם

נמי לא

בעינן?!

מתרצת הגמרא:

אמר ביראה אמר רבי אמי: חזר בו רבי ישמעאל

מתחילת דבריו, שאמר שצריך שלושה הדסים, וסבר שדי בהדס אחד, ולפיכך אמר שאם בא ליתן שלושה רשאי ליתן שנים מהם קטומים לפי שאינם נצרכים לעצם המצוה, ואפילו לא היו כלל יצא ידי חובתו. אבל אותו הדס הנצרך למצוה צריך שיהיה שלם משום "הדר".

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון,

שהדסים קטומים כשרים,

ואזדא שמואל לטעמיה.

כלומר, מצינו שנהג שמואל הלכה למעשה כדבריו אלו.

דאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא

[למוכרי ההדסים]:

אשוו וזבינו.

כלומר, השוו את המקח ואל תעלו את הדמים לאותם המבקשים מכם הדסים שלמים בדוקא,

ואי לא

משוויתו,

דרישנא לכו כרבי טרפון

המיקל, וסובר שאף קטומים כשרים, וממילא ימנעו הקונים מלהוסיף דמים כדי לרכוש את השלמים.

ו

מאי טעמא

התרה בהם כך?

אילימא משום ד

רבי טרפון

מיקל

בדין זה ומכשיר בשלושה קטומים, אם כן

ולידרוש להו כרבי עקיבא, ד

הא איהו

מיקל טפי,

שלא הצריך אלא הדס אחד?!

מתרצת הגמרא: אפילו הכי רבי טרפון מיקל יותר, משום ד

תלתא קטומי, שכיחי. אבל חד ולא קטום

כמו שהצריך רבי עקיבא,

לא שכיח.

מתניתין:

אתרוג הגזול, והיבש

-

פסול.

של אשרה ושל עיר הנדחת

-

פסול.

אתרוג

של ערלה

[שגדל בעץ תוך שלוש שנים לנטיעתו] -

פסול.

טעם הדבר יתפרש בגמרא.

אתרוג

של תרומה טמאה פסול,

לפי שאסור באכילה ולא מתקיים בו דין לכם. [וראה הערה].

של תרומה טהורה, לא יטול,

ואם נטל, כשר.

לפי שמותר לאוכלו, וגם יש בו דין ממון, כמבואר בגמרא.

אתרוג

של דמאי,

דהיינו שלקחו מעם הארץ החשוד על המעשרות [כי אף שמדאורייתא מותר לאכול מפירותיהם, משום שרוב עמי הארץ מעשרים, מכל מקום גזרו חכמים שלא לאוכלם בלא מעשר],

בית שמאי פוסלין,

משום שאסור באכילה ואינו "לכם",

ובית הלל מכשירין,

הואיל ולא גזרו חכמים דין דמאי על עניים, ויכול הוא להפקיר נכסיו ולאוכלו כשאר עניים, ודי בזה להחשב "לכם".

אתרוג

של מעשר שני, בירושלים

שמותר לאכול בה מעשר שני, לכתחילה

לא יטול,

וכמו שמצינו לעיל גבי תרומה טהורה,

ו

מכל מקום

אם נטל

-

כשר,

כיון שיש בזה דין ממון ומותר באכילה.

אבל חוץ לירושלים, שאסור לאכלו, פסול, דכתיב "לכם", ומשמע, שיהיה ראוי לכם לכל צורככם.

עלתה חזזית

[כמין אבעבועות דקות ]

על

רובו

של אתרוג, או ש

נטלה פטמתו

[ראש האתרוג], או ש

נקלף,

או

נסדק,

או אם

ניקב ו

על ידי כך נעשה

חסר כל שהוא, פסול.

אבל אם

עלתה חזזית

רק

על מיעוטו,

או ש

נטל עוקצו

[זנבו - החלק התחתון שמחובר בו אל העץ], או ש

ניקב, ולא חסר

על ידי כך אפילו

כל שהוא,

וכגון שתחב בו מחט והוציאה,

כשר.

אתרוג הכושי

שבא מארץ כוש ושחור הוא לגמרי,

פסול.

והירוק ככרתי, רבי מאיר מכשיר, ורבי

יהודה פוסל.

[ראה לעיל לא ב שנסתפקו בגמרא, האם הטעם הוא משום שאינו "הדר", או משום שלא נגמר גידולו].

שיעור אתרוג הקטן: רבי מאיר אומר

: עד שיהיה

כאגוז. אבל

בפחות מזה פסול.

רבי יהודה אומר

: עד שיהיה

כביצה.

וב

אתרוג ה

גדול

שיעורו: עד

כדי שיאחז שנים בידו,

אבל אם הוא כה גדול שאי אפשר ליטול שנים כמותו ביד אחת - פסול,

דברי רבי יהודה.

ורבי יוסי אומר: אפילו אחד

שיכול לאוחזו

בשתי ידיו

כשר. והיינו, שאין לו שיעור למעלה.