Sucá 33a — el Talmud en español

מתרצת הגמרא:

אמר אביי: משכחת לה

באסא מצראה,

בהדס הגדל על מיצרי השדה, שמתוך שיש לו מקום פנוי רב משביח יותר,

דקיימי

ביה

שבעה שבעה

עלים

בחד קינא

ולא רק שלושה,

דכי נתרי ארבעה

מהן שהן רוב עליו, עדיין

פשו להו תלתא,

והרי עבותו קיימת.

אמר אביי: שמע מינה

מפירוש זה, ד

האי אסא מצראה

-

כשר להושענא.

ותמהה הגמרא:

פשיטא!

מדוע לא יהיה כשר, מה החסרון בכך שעולים בו עלים רבים?!

מבארת הגמרא:

מהו דתימא: הואיל ואית ליה

להדס זה

שם לווי,

שאינו קרוי הדס סתם אלא הדס מצראה

, לא מתכשר,

שאין זה הדס האמור בתורה,

קא משמע לן

שמכל מקום כשר הוא.

מקשה הגמרא:

ואימא הכי נמי,

שמא באמת לא יהיה הדס זה כשר מטעם זה?!

מתרצת הגמרא:

"עץ עבות" אמר רחמנא,

ומשמע -

מכל מקום,

והיינו שכל ההדסים כשרים למצוה [ובלבד שתהא עבותם קיימת].

תנו רבנן

: אם

יבשו רוב עליו

של ההדס,

ונשארו בו שלשה בדי

עלים, כלומר, שלושה גבעולים, שבכל אחד מהם היו שלושה

עלין לחין

[שבפחות מכך אינו עבות] -

כשר.

ואמר רב חסדא: ו

היינו דוקא כאשר נשתיירו אותם שלושה עלים לחים

בראש כל אחד ואחד

מן הבדים. אבל אם נשתיירו באמצע הבדים, אין זה הדר.

שנינו במשנה:

נקטם ראשו

של הדס - פסול:

תני עולא בר חיננא: נקטם ראשו ועלתה בו

כמין

תמרה,

שהוא כעין פרי ירוק הדבוק בראש השדרה [הדבר מצוי ביותר בעלי הערבה, ובימי קדם היו משתמשים בו לצביעת הבגדים] -

כשר.

בעי רבי ירמיה: נקטם ראשו מערב יום טוב,

ועלתה בו תמרה ביום טוב,

לאחר שנאגד עם שאר המינים,

מהו?

[גם לאחר שנתלש יכולה לעלות בו תמרה]. וכך נסתפק: הרי קיימא לן לענין קרבנות, שאם היתה הבהמה ראויה להקרבה, ולאחר שנשחטה נדחתה מלהיות כשרה לקרבן, שוב אינה יכולה להיות ראויה לקרבן, אף אם הוסרה סיבת הדחיה. [וכגון שנשחט הקרבן, וקודם שהוקטר נפגם המזבח, דאמרינן במסכת זבחים דף נט א, כיון שנדחה שעה אחת ידחה לעולם].

ולפיכך נסתפק: האם

יש

תורת

דחוי

גם

אצל מצות,

לומר, כיון שנדחה ההדס מכשרותו משנקטם, שוב אינו ראוי לעולם, ולכן הואיל ונקטם לא יהיה כשר אף אם עלתה בו תמרה,

או

דלמא

לא

נאמרה הלכה זו לגבי מצוות?

והוינן בה:

ותפשוט ליה

לספק זה

מהא דתנן

גבי מצות כיסוי הדם:

כסהו

אדם לדם חיה ועוף,

ו

לאחר מכן

נתגלה

הדם -

פטור מ

לשוב ו

לכסות,

שכבר קיים מצותו. אבל אם

כסהו הרוח

מתחילה קודם שהספיק לקיים המצוה -

חייב לכסות.

ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא

שנו

שאם כסהו הרוח עליו לשוב ולכסותו,

אלא

היכא

שחזר

הדם

ונתגלה

אחר כך. אבל

לא חזר ונתגלה, פטור מלכסות.

והוינן בה: כי חזר ונתגלה

נמי

אמאי חייב לכסות

ו, ולא אמרינן ד

הואיל ואידחי

ממצותו על ידי כיסוי הרוח, שהרי כל זמן שהיה מכוסה פטור מלכסותו -

אידחי

ממצותו לגמרי אף לאחר שנתגלה?

! ואמר רב פפא: זאת אומרת,

מוכח מכאן, ש

אין דחוי אצל מצות.

דוחה הגמרא: אכן לא נסתפק רבי ירמיה האם דין מצוות שווה בזה לקרבנות, אלא בדיוק זה

ד

דייק

רב פפא

מן הברייתא

גופא

-

מבעיא ליה

: האם

מיפשיט פשיט ליה

לתנא

דאין דחוי אצל מצות, לא שנא

היכא דהוי

לקולא,

כגון כאן, שאם אין דיחוי אצל מצוות יהיה ההדס כשר כשעלתה בו תמרה,

ולא שנא

היכא דהוי

לחומרא,

כגון שם, גבי כיסוי הדם, דכיון שאין דיחוי אצל מצוות אם חזר ונתגלה עליו לשוב ולכסותו.

או דלמא: ספוקי מספקא ליה

לתנא האם יש דיחוי אצל מצוות או לא, ולכן מחמת הספק,

לחומרא

-

אמרינן

דאין דיחוי אצל מצוות, ובכיסהו הרוח וחזר ונתגלה עליו לשוב ולכסותו. אבל

לקולא, לא אמרינן

אין דיחוי אצל מצוות, ולכן אין להכשיר הדס זה שעלתה בו תמרה, כי שמא יש דיחוי אצל מצוות.

ומסקינן:

תיקו.

ודנה הגמרא:

לימא,

האם יש לנו לומר, כי ספק זה, אם יש דיחוי אצל מצוות או לא, הוא

כתנאי,

שנחלקו תנאים בדבר:

דתנן, הדס שהיו ענביו [אותם פירות קטנים היוצאים מן ההדס] מרובים מעליו - פסול, ואם מיעטן - כשר, ואין ממעטין אותם ביום טוב [משום איסור "מתקן מנא"].

עבר ולקטן

ביום טוב -

פסול, דברי רבי אלעזר ברבי צדוק, וחכמים מכשירין.

סברוה

רבנן, בני הישיבה, לומר, שכך היא מחלוקת רבי אלעזר וחכמים:

דכולי עלמא

סבירא להו

לולב אין צריך אגד.

כלומר, מעיקר הדין אין צריך לאוגדו עם שאר המינים, אלא רק למצוה מן המובחר משום נוי מצוה, ולכן, אף שבשעה שנאגד ההדס עם שאר המינים היה פסול, אין בזה חסרון של "תעשה ולא מן העשוי בפסול", לפי שאין דין "עשייה" באגידתם.

ו

אף

אם תמצי לומר

דלולב

צריך אגד

ונחשבת אגידתו כחלק מעשיית המצוה, עדיין אין לפוסלו משום "תעשה ולא מן העשוי", שהרי בלולב לא כתיב "תעשה", ולפיכך סברו,

לא ילפינן לולב מסוכה, דכתיב בה "תעשה"

[חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים"], ודרשינן: "תעשה" -

ולא מן העשוי,

שאף בלולב צריך שתהא העשייה בהכשר.

מאי לאו, בהא קמיפלגי: דמאן דפסיל

הדס זה,

סבר, אמרינן יש דחוי אצל מצות,

ולכן כיון שאגדו בפסול, וכבר חל עליו שם "לולב של מצוה" בשעת הדיחוי, נדחה לעולם, ואינו ראוי אף אם ימעט ענביו.

ומאן דמכשיר

הדס זה,

סבר, לא אמרינן יש דחוי אצל מצות,

אלא רק לענין קרבנות, ולכן אף שנאגד ההדס בפסול לא נדחה לעולם.

[ומה שנקט התנא מחלוקתם כשמיעטן ביום טוב, אין זה בדוקא, אלא משום שמן הסתם עד כניסת יום טוב ודאי כבר אגד את לולבו, וכיון שמיעטן ביום טוב אחר אגידתם שייך בזה דין דיחוי אצל מצוות. ומכל מקום מבואר, שכל דין דיחוי אצל מצוות שייך רק בדבר שכבר נחשב כ"חפצא של מצוה", כגון לולב אגוד. אבל אם נדחה קודם שהיה "לולב של מצוה" אין בזה חסרון].

דוחה הגמרא:

לא.

לעולם יש לומר,

דכולי עלמא

סברי כי

לא אמרינן יש דחוי אצל מצות. והכא, במילף לולב מסוכה קא מיפ לגי

:

מר

[רבי אלעזר]

סבר, ילפינן לולב מסוכה

בבנין אב, לאמור, דכמו שיש דין "עשייה" בסוכה, כך יש דין "עשייה" בלולב, ולפיכך, כמו שלענין סוכה צריך שתהיה עשיית הסוכה בהכשר, כך אם נאגד הלולב בפסול אינו ראוי למצוה, משום "תעשה ולא מן העשוי".

ומר סבר, לא ילפינן לולב מסוכה.

ואיבעית אימא: אי

הוי

סבירא לן

ד

לולב צריך אגד

-

דכולי עלמא

הוו סברי ד

ילפינן לולב מסוכה,

לפסול כשנעשה בפסול.

והכא, בלולב צריך אגד קא מיפלגי, ובפלוגתא דהני תנאי

;

דתניא: לולב, בין אגוד בין שאינו אגוד

-

כשר.

רבי יהודה אומר: אגוד כשר. אבל שאינו אגוד

-

פסול.

מאי טעמא דרבי יהודה?

יליף

בגזירה שווה ד

"לקיחה" "לקיחה" מאגודת אזוב.

כתיב הכא

[ויקרא כג מ]:

"ולקחתם לכם ביום הראשון", וכתיב התם

[שמות יב כב]:

"ולקחתם אגודת אזוב", מה להלן

גבי מצות לקיחת אזוב של פסח מצרים היה צריך דוקא

אגודה, אף כאן

לענין לולב מצות הלקיחה היא דוקא ב

אגודה.

ורבנן,

שאמרו לולב אין צריך אגד,

לית להו

גזירה שווה זו של

"לקיחה לקיחה".

מאן תנא להא, דתנו רבנן: לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו

-

כשר?

מני

[איזהו התנא הסובר כן]?

אי רבי יהודה, כי לא אגדו אמאי כשר,

הרי רבי יהודה סבר דלולב צריך אגד, ומשמע שהדבר מעכב בקיום המצוה, ו

אי רבנן, מאי "מצוה" קא עביד

בזה שאגדו, הרי אין צורך באגידת הלולב לפי שיטתם?

מבארת הגמרא:

לעולם רבנן

היא,

ו

אף שמעיקר מצות נטילת לולב אין צריך לאוגדו, מכל מקום

מצוה

היא

משום

[שמות טו ב]:

"זה אלי ואנוהו",

דדרשינן: התנאה לפניו במצוות, ליטול לולב נאה, ציצית נאה, שופר נאה וכדומה.

שנינו במשנה:

או שהיו ענביו מרובין

מעליו - פסול:

אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול

[כוונתו לרב שהיה מראשוני האמוראים]

אמרו, והמקום יהיה בעזרו: לא שנו

דהדס זה פסול,

אלא

שהיו פירותיו

במקום אחד

[ובלבד שיהיו מרובים מעליו]. אבל אם היו פזורים

בשנים או שלשה מקומות

-

כשר.

אמר ליה רבא

: