Sucá 2a — el Talmud en español

מתניתין:

המשנה הראשונה פותחת בביאור שלושה ענינים עיקריים בהלכות סוכה.

האחד: דיני גובהה של הסוכה, מהו השיעור הגבוה ביותר, ומהו השיעור הנמוך ביותר.

השני: מנין דפנות הסוכה.

והשלישי: דין הסכך, שתהא צילתו מרובה מחמתו.

א. תחילה מביאה המשנה מחלוקת תנאים מהו השיעור הגבוה ביותר בסוכה:

סוכה

שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה,

שהסכך שלה גבוה יותר מעשרים אמה מעל קרקעיתה,

פסולה.

והגמרא מביאה כמה טעמים חלוקים לפסול זה.

ורבי יהודה מכשיר

.

וממשיכה המשנה לבאר, מהו השיעור הנמוך ביותר, שבפחות ממנו פסולה הסוכה:

ו

סוכה

שאינה גבוהה עשרה טפחים

, שאין אדם יכול לדור בה אלא בקושי רב, ולפיכך נחשבת היא "לדירה סרוחה", שאינה ראויה לקיום מצוות סוכה.

ב.

ו

סוכה

שאין לה

לפחות

שלוש דפנות,

ג.

ו

סוכה

שחמתה מרובה מצילתה, פסולה

.

וטעם הפסול בסוכה שחמתה מרובה מצילתה, לפי שהסוכה קרויה על שם הסכך, ואם הסכך הוא כה מועט עד שהוא מיצל על מיעוט הסוכה בלבד, נחשב הדבר כאילו אין הסוכה מסוככת כלל, שהרי צל זה בטל ברוב, ולכן סוכה שכזאת אינה קרויה סוכה. וגם אם היה הסכך והאויר למעלה שווה בשווה, אלא שלמטה, על קרקע הסוכה, יש יותר שמש מצל, הסוכה פסולה, היות והצל למטה בטל ברוב החמה, [ראה להלן כב ב].

גמרא:

הגמרא דנה בשאלה מדוע נקט התנא במשנתנו לשון "פסול" בבואו לבאר את דין גובה הסוכה ["סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה, פסולה"], ולא נקט לשון של תקנה, שסוכה כזאת יש למעט את גובהה עד שתהא נמוכה מעשרים אמה כדי להכשירה, כמו שנקט התנא בתחילת מסכת עירובין לשון שכזאת, לגבי קורה הגבוהה למעלה מעשרים אמה בפתח המבוי, ששם לא אמר התנא שהיא "פסולה" לתקן בה את המבוי, אלא אמר להיפך, שאפשר להכשירה על ידי שינמיך את הקורה למטה מעשרים אמה:

תנן התם,

בתחילת מסכת עירובין [ב א]:

מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה

, שהיתה הקורה מונחת בגובה המבוי מעל עשרים אמה, אין להוציא מרשות היחיד לתוכו, ואין לטלטל בו, אלא אם כן

ימעט

, ינמיך את הקורה או יגביה את הקרקע שתחתיה, עד שתהא הקורה מונחת בגובה למטה מעשרים אמה.

רבי יהודה אומר: אינו צריך

להנמיכה. לפי שאפילו כשהקורה נמצאת למעלה מעשרים אמה, יכולים להבחין בקורה, והיא מהווה היכר לבני המבוי שלא יבואו להוציא חפץ ממנו לרשות הרבים. [או משום שלדעתו אין תקנת הקורה משום היכר, אלא משום שנחשבת היא כמחיצה, ולפיכך אף שהקורה גבוהה מעשרים אמה, היא מועילה כמחיצה].

ועתה דנה הגמרא:

מאי שנא גבי סוכה, דתני,

ששנה בה התנא במשנתנו לשון פסול, "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה

פסולה"

, ולא פירש התנא שיש אפשרות להכשירה, על ידי הנמכת הסכך לגובה של עד עשרים אמה.

ומאי שנא גבי מבוי, דתני תקנתא,

ששנה התנא במשנה שיכולים להנמיך את הקורה שבפתחו כדי להתיר לטלטל בתוכו בשבת?!

ומבארת הגמרא: חלוק דין סוכה ממבוי. כי שיעור עשרים אמה בגובהה של

סוכה,

הוא דין

דאורייתא

, וכבר קודם שנשנית משנה זו נאמרה הלכה זו בסיני. לכן

תני

בה לשון

"פסולה"

, שלא נעשתה הסוכה כפי ההלכה מסיני, השנויה זה מכבר.

אבל

מבוי,

שכל דינו אינו אלא

מדרבנן, תני

בו

תקנתא

.

והסיבה לכך היא, לפי שהמקור לכך ששיעור גובה המבוי עשרים אמה ולא יותר הוא משנה זו עצמה, ואינו דין תורה משכבר הימים, ואין דרך המשנה לומר "פסול" אלא בדבר שפסולו ידוע עוד קודם שנשנית המשנה. ועוד יש לחלק בין סוכה למבוי:

ואי בעית אימא

, אף אם

בדאורייתא נמי תני

בלשון

"תקנתא"

בכל מקום שאפשר,

מיהו,

לגבי

סוכה, דנפישי מילתיה,

רבים הם דיניה, ואי אפשר לפרט בכל פסול ופסול מהי תקנתו, לכן

פסיק ותני,

נקט התנא בפסקנות לשון "פסול" כדי שלא להאריך בדבריו ולפרט את התקנה לכל פסול ופסול. אבל

מבוי, דלא נפישי מיליה,

אין דיניו מרובים באותה משנה,

תני

בו לשון

"תק נתא".

דנה הגמרא:

מנא הני מילי,

מנין למדנו שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה?

ומביאה הגמרא את דבריהם של שלושה אמוראים, שנתנו שלשה טעמים שונים לפסול סוכה גבוהה:

א.

אמר רבה: דאמר קרא "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל".

ומניחה הגמרא עתה, שמפסוק זה למדים שצריך היושב בסוכה לראות ולדעת שהוא יושב תחת צל הסוכה.

[שהרי אם היתה כוונת הכתוב לומר, כי ידעו הדורות הבאים שהקדוש ברוך הוא הושיב את בני ישראל בסוכות של ענני כבוד, די היה לו לכתוב "בסוכות תשבו שבעת ימים, כי בסוכות הושבתי", ומדוע הוסיף הכתוב "למען ידעו דורותיכם"? אלא מוכח, שבא הכתוב ללמדנו שהיושב בסוכה צריך לדעת כי הוא יושב בה].

ולכן, אם היתה הסוכה גבוהה

עד עשרים אמה, אדם יודע שהוא דר בסוכה

, שהרי עינו מבחינה בסכך.

אבל אם היה הסכך גבוה

למעלה מעשרים אמה, אין אדם יודע שדר בסוכה

, משום

דלא שלטא בה

בסכך

עינא

. והתורה אמרה "למען ידעו דורותיכם" - עשה סוכה שישיבתה ניכרת לך, דהיינו, סוכה שאינה גבוהה עשרים אמה.

ב.

רבי זירא אמר

, למדנו דין זה

מהכא,

דכתיב [ישעיה ד ו]

"וסוכה תהיה לצל יומם מחורב"

, ומשמע, שאינו קרוי סכך אלא אם הוא עשוי לצל [וכמו שנתבאר לעיל, ש"על שם הסכך קרויה סוכה", ולכן תכלית הסכך שהיא עשיית צל היא המגדירה את מהות הסוכה].

ולכן, אם היתה הסוכה גבוהה

עד עשרים אמה, אדם יושב בצל סוכה.

כלומר, בצל הסכך.

אבל אם היה הסכך מונח

למעלה מעשרים אמה, אין אדם יושב בצל סוכה, אלא בצל דפנות.

היות והשמש באה מעט מן הצד, הרי מצלות מחיצות הסוכה מעט בתוך הסוכה, וכאשר מחיצותיה של הסוכה גבוהות מעשרים אמה, הן מצלות מן הצד על כל שטח הסוכה, ולא מצל כלל הסכך שלמעלה.

ומקשה הגמרא:

אמר ליה אביי, אלא מעתה העושה סוכתו בעשתרות קרנים

בין שני צוקים גבוהים, שאין שם שמש כלל מחמת צילם של הצוקים,

הכי נמי דלא הוי סוכה

העשויה שם כשרה, כיון שיושב הוא בצל הצוקים ולא בצל סוכה?!

ומתרצת הגמרא:

אמר ליה

רבי זירא:

התם,

בעשתרות קרניים,

דל עשתרות קרנים,

הרי אם תסלק את ההרים,

איכא צל סוכה

, יש צל מחמת הסכך, ורק מחמת הצוקים שלצידה היא אינה מצלה בפועל. ולפיכך הסוכה כשרה.

אבל

הכא,

בסוכה הגבוהה מעשרים אמה,

דל דפנות,

אם נוריד את מחיצותיה,

ליכא צל סוכה

. שהרי השמש באה מן הצד מעט, וכיון שהסכך גבוה מעשרים אמה, נכנסת השמש מן הצד ומכסה את כל שטח הסוכה.

ג.

ורבא אמר

, דין זה, שסוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה, למדנו

מהכא

: כתיב [ויקרא כג מב]

"בסוכות תשבו שבעת ימים",

ומשמע שכך

אמרה תורה: כל שבעת הימים

-

צא מדירת קבע ושב בדירת עראי

. ולמדנו מפסוק זה, שתהיה הסוכה דירת עראי ולא קבע כבית, ולכן צריך שמחיצותיה יהיו קלות.

עד

גובה

עשרים אמה, אדם עושה דירתו דירת עראי.

אבל אם הסוכה גבוהה

למעלה מעשרים אמה, אין אדם עושה דירתו דירת עראי,

לפי שאם יעשנה עראי, תיפול מיד מחמת גובהה וכובדה,

אלא

עושה אותה

דירת קבע.

ולגבי מצות סוכה, נצטווינו לשבת בדירת עראי דוקא.

ומקשה הגמרא:

אמר ליה אביי

לרבא:

אלא מעתה,

אפילו סוכה שהיא נמוכה למטה מעשרים אמה, אם

עשה

את סוכתו ב

מחיצות של ברזל

קבועות וחזקות,

וסיכך על גבן

כראוי,

הכי נמי דלא הוי סוכה

מחמת שבנין קבע הוא ולא עראי?!

ומתרצת הגמרא:

אמר ליה, הכי קאמינא לך,

כך היתה כוונתי לומר:

עד כ' אמה דאדם עושה דירתו דירת עראי,

אם כן, אף

כי עביד ליה דירת קבע

, במחיצות של ברזל וכדומה,

נמי נפיק

, יוצא הוא ידי חובתו.

כי על כרחך לא הקפידה תורה שתהיה הסוכה עראי ממש, שהרי אי אפשר לצמצם ולעשותה ראויה לעמוד שבעה ימים בדיוק, לא פחות ולא יותר, אלא ודאי דין "עראי" נאמר על שיעור הסוכה, שתהיה ראויה להיות עראי.

אבל

למעלה מכ' אמה, דאדם עושה דירתו דירת קבע

, מחשש שאם יעשנה עראי תיפול, אפילו

כי עביד לה עראי,

אף אם יעשנה עראי,

נמי לא נפיק

, כיון שאינה ראויה לכך.

כללו של דבר: אין חיוב לשבת בסוכה עראית בדוקא, אלא שיעור הסוכה הוא כל שאילו היתה עראי היתה עומדת.