Sucá 20a — el Talmud en español

והכי קאמר

תנא קמא:

מחצלת הקנים גדולה, עשאה לשכיבה

-

מקבלת טומאה ואין מסככין בה.

דהיינו,

טעמא דעשאה לשכיבה, הא

אם עשאה ב

סתמא, נעשה כמי שעשאה

בפירוש

לסיכוך,

ו

מסככין בה.

וכל זה דוקא במחצלת גדולה.

אבל

קטנה, עשאה לסיכוך, מסככין בה.

דהיינו,

טעמא דעשאה

בפירוש

לסיכוך, הא

אם עשאה ב

סתמא, נעשה כמי שעשאה לשכיבה.

לפי שסתם מחצלת קטנה לשכיבה היא עומדת,

ואין מסככין בה.

ואתא רבי אליעזר למימר: אחת קטנה ואחת גדולה,

אם עשאה

סתמא כשרה לסיכ וך.

אמר ליה אביי

לרבא:

אי הכי,

שבא רבי אליעזר לומר, שאותו חילוק האמור במחצלת גדולה נאמר גם בקטנה, היאך שנינו:

רבי אליעזר אומר: אחת קטנה ואחת גדולה!?

שמשמע כי גם הגדולה דינה כקטנה, והרי

אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה

לרבי אליעזר למימר!? והיינו להיפך, שגם הקטנה דינה כגדולה?!

ועוד,

אדרבה, הרי מוכח ד

כי פליגי, בגדולה הוא דפליגי. ורבי אליעזר לחומרא

בא לומר, ולא כפי שאמרת, שבא רבי אליעזר להקל ולומר שגם מחצלת קטנה אינה פסולה אלא אם כן עשאה במפורש לשכיבה.

והראיה לכך מהא

דתניא,

ששנינו בברייתא:

מחצלת הקנים גדולה

שעשאה בסתם,

מסככין בה.

רבי אליעזר אומר: אם אינה מקבלת טומאה,

וכגון שעשאה בפירוש לשם סיכוך,

מסככין בה,

אבל בסתם אין מסככין בה.

הרי שלא בא רבי אליעזר להקל במחצלת קטנה, אלא להחמיר בגדולה, שאף אם עשאה בסתם הרי היא פסולה.

אלא, אמר רב פפא,

כך הוא ביאור מחלוקתם:

בקטנה

-

כולי עלמא לא פליגי דסתמא לשכיבה,

ולפיכך אם לא ייחדה בפירוש לסיכוך הרי היא פסולה.

כי פליגי

חכמים ורבי אליעזר,

בגדולה.

תנא קמא סבר: סתם

מחצלת

גדולה לסיכוך

היא עומדת, ואין צריך לעשותה במפורש לסיכוך. וסתירת דבריו מהרישא לסיפא יש לפרש כפי שפירשנו מתחילה: רישא במחצלת גדולה שסתמה כשרה, ולפיכך היא פסולה דוקא אם עשאה לשכיבה, וסיפא בקטנה הפסולה בסתם, ואינה כשרה אלא אם עשאה לסיכוך בפירוש.

ורבי אליעזר סבר: סתם גדולה נמי לשכיבה

היא עומדת, ולפיכך "אחת קטנה ואחת גדולה" אינה כשרה עד שיעשנה לסיכוך בפירוש.

ומאי

"אחת קטנה ואחת גדולה,

עשאה

לשכיבה

מקבלת טומאה ואין מסככין בה"

דקאמר

רבי אליעזר בסיפא, שמשמע, שרק אם עשאה לשכיבה אין מסככין בה, אבל בסתם אינה מקבלת טומאה?

הכי קאמר

: אחת קטנה ואחת גדולה,

סתם עשייתה נמי לשכיבה,

ואין מסככין בה

עד דעביד

את המחצלת בפירוש

ל

שם

סיכוך.

וזהו שסיים רבי אליעזר את דבריו ואמר: "לסיכוך, מסככין בה ואינה מקבלת טומאה", כלומר, שאם עשאה בפירוש לסיכוך מסככין בה.

תנו רבנן: מחצלת של שיפה ושל גמי

[מיני עשבים רכים]:

גדולה, מסככין בה,

הואיל וסתמה עומדת לסיכוך. אבל

קטנה, אין מסככין בה

הואיל וסתמה עומדת לשכיבה. ואין חילוק בין אם היתה עשויה במעשה אריגה שחלקה היא ונוחה למשכב, ובין אם עשאה בקליעה שהיא עבה ואינה חלקה, כיון שהיא רכה ועשאה כמידת משכבו של אדם, מן הסתם עשאה לשכיבה.

אבל מחצלת

של קנים ושל חילת

[קני סוף], שהם קשים ואינם נוחים לשכיבה, יש חילוק כיצד עשויה אותה מחצלת קטנה: אם היתה

גדולה

[בשורוק תחת הדלי"ת], והיינו שהיתה עשויה בקליעה, אף שמחצלת קטנה היא אין סתמה לשכיבה ואין היא מקבלת טומאה, ולפיכך

מסככין בה.

אבל אם היתה

ארוגה,

הרי היא מקבלת טומאה, כי לא היו רגילים לאורגה אלא לצורך שכיבה, שתהיה חלקה ונוחה, ולפיכך

אין מסככין בה.

רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו

:

אחת זו

[מחצלת קלועה של קנים או חילת],

ואחת זו

[מחצלת ארוגה],

מסככין בה,

כי לעולם לא עושים מחצלת של קנים וחילת לשכיבה הואיל וקשים הם.

וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו.

הקדמת הריטב"א: נאמר בתורה [ויקרא טו ט]: "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא". כלומר כל הראוי למדרס, אם יחדו לכך או שסתם עשייתו לישיבה, אף על פי שהן פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים בדרך כלל טומאה, מכל מקום מטמאין הם טומאת מדרס. [וכיון שמטמאין טומאת מדרס, למדו חכמים בקל וחומר שכמו כן מטמאין טומאת מת, כמבואר בשבת פד א ]. ואם אינם ראויים למדרס, או שיחדן בפירוש לצורך דבר אחר, אין הם מטמאין טומאת מדרס. [אמנם, אם היה להם תוך וראויין לקבל בתוכן, מטמאין טומאת כלים, אבל לא מדרס].

תנן התם

[במסכת עדיות]:

כל החוצלות

[להלן יתבאר מה הן]

מטמאין טמא מת.

כלומר, סתמן כלי הן, ואם נגעו במת נעשו אב הטומאה. אבל טומאת מדרס אינן מטמאות הואיל ואינן עשויות לשכיבה,

דברי רבי דוסא.

וחכמים אומרים

: אף החוצלות מטמאין טומאת

מדרס,

לפי שעשויות הן לשכיבה.

ותמהה הגמרא: וכי היתה כוונתם לומר ש

מדרס

-

אין,

ו

טמא מת

-

לא?!

[כלומר שטמא טומאת מדרס ולא טומאת מת?!]

והא

והרי

אנן תנן: כל המטמא מדרס, מטמא טמא מת?!

[והטעם, כיון שעשאן לשכיבה דינם ככלי לקבל טומאה, אף שבעלמא אין פשוטי כלי עץ מקבלים טומאה].

מבארת הגמרא: אלא

אימא

: וחכמים אומרים,

אף

מטמאין טומאת

מדרס.

מאי חוצלות?

אמר רב אבדימי בר המדורי: מרזובלי.

מאי מרזובלי? אמר רבי אבא: מזבלי

[ילקוטי רועים], שדרך הרועים להניחן תחת ראשו ולשכב.

רבי שמעון בן לקיש אומר

: חוצלות פירושו

מחצלות ממש.

ואזדא ריש לקיש

בדבריו אלו

לטעמיה

כשיטתו במקום אחר.

דאמר ריש לקיש: הריני כפרת

[יסורים הבאים עלי, יהיו לכפרתם של]

רבי חייא ובניו.

שבתחלה, כשנשתכחה תורה מישראל,

עלה עזרא מבבל, ויסדה. חזרה

ונשתכחה, עלה הלל הבבלי, ויסדה. חזרה ונשתכחה, עלו רבי חייא ובניו,

ויסדוה.

וכן

[וכך]

אמר רבי חייא ובניו: לא נחלקו רבי דוסא וחכמים על מחצלות של אושא,