Sucá 11b — el Talmud en español

בעינן כנף

אחד ולא שנים אף

בשעת פתיל,

היינו, גם בשעת הטלתם בבגד צריך שיהיו הציציות תלויין בכנף אחד, ולא יהיה מונח חוט אחד על שתי כנפות, ולא נאמרה הלכה זו רק בשעת קשירתם,

ו

הרי

ליכא

[שהרי הוא לא עשה כן].

להכי

קא משמע לן

שמואל, שהלכה זו נאמרה רק בשעת קשירתם, אבל לתלותן מותר על שתי כנפות כאחד.

ומקשה הגמרא על שיטת רב:

מיתיבי

ממה ששנינו בברייתא:

תלאן

לציציות בכנף הבגד, כשהן עדיין חוט אחד הכפול לארבעה, וקשרן,

ולא פסק ראשי חוטין שלהן

קודם הקשירה, הרי הן

פסולין.

ומדייקת הגמרא:

מאי לאו, פסולין לעולם,

ולא מועיל לחותכם לאחר הקשירה.

ותיובתא דרב,

המכשיר כשפסקן אחר קשירתם משום "דפסיקתן זוהי עשייתן", וכאילו נעשו עתה בהכשר גמור?! ומתרצת הגמרא:

אמר לך רב: מאי "פסולין"

שנאמר בברייתא?

פסולין עד שיפסקו.

אבל אחר שנפסקו, אפילו פסקן אחרי הקשירה, הרי הם כשרים, הואיל ופסיקתם זוהי עשייתם.

ושמואל אמר

: אם לא פסקן קודם הקשירה

פסולין לעולם,

ולא מועיל לפוסקן לאחר מכן.

וכן אמר לוי: פסולין לעולם.

וכן אמר רב מתנה אמר שמואל: פסולין לעולם.

איכא דאמרי

: לא אמר רב מתנה מימרא זו בשם שמואל, אלא כך

אמר רב מתנה: בדידי הוה עובדא,

אצלי היה המעשה, שתליתי וקשרתי את חוטי הציצית קודם הפסיקה, כשהיו חוט אחד הכפול לארבעה חלקים,

ואתאי לקמיה דמר שמואל,

לשואלו האם כשרים הם,

ואמר לי: פסולין לעולם,

ולא מועיל לפוסקם אחר כך.

מיתיבי

לרב, הסובר שמועיל לפוסקם אחר הקשירה, משום שפסיקתם זוהי עשייתן, מהברייתא ששנינו בה:

תלאן

לחוטי הציצית וקשרן,

ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן,

הרי הן

פסולין.

ומוכח, שלא מועיל לפוסקם אחר הקשירה, ופסולים לעולם, כדעת שמואל.

ועוד

קשיא לרב, דהא

תניא גבי סוכה

: נאמר בתורה, "חג הסוכות תעשה לך".

ודרשו חכמים,

"תעשה"

[סוכה זו יש לעשותה בהכשר],

ולא מן העשוי

בפסול.

מכאן אמרו: הדלה עליה

על גג הסוכה

את הגפן, ואת הדלעת, ואת הקיסוס,

הפסולים לסיכוך הואיל והם מחוברים לקרקע,

ו

לאחר מכן

סיכך על גבן

בסכך כשר, הסוכה

פסולה,

לפי שנעשו בפסול.

והרי,

היכי דמי,

באיזה אופן מדברת הברייתא הפוסלתן רק משום "תעשה ולא מן העשוי"?

אילימא בשלא קצצן,

ועדיין מחוברים הן, אם כן

מאי איריא,

מדוע אמרה הברייתא שהן פסולין רק

משום "תעשה ולא מן העשוי",

דמשמע שעכשיו הם כשרים ורק בשעת עשייתם היו פסולים? הרי

תיפוק ליה ד

עכשיו

מחוברין נינהו,

ופסולין לסיכוך משום מחובר לקרקע?!

אלא

על כרחך, מדברת הברייתא

בש

כבר

קצצן

לאחר שהדלה אותם על גבי הסוכה. ומכל מקום נפסלו משום "תעשה ולא מן העשוי", הואיל ובשעת עשייתם היו פסולים, וכשהכשירם לאחר מכן, נמצאת הסוכה נעשית מאליה.

ו

לכך

קתני פסולה.

ושמע מינה, דלא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן.

כי אם היתה נחשבת קציצתם כעשיית הסכך, לא היינו רואין את הסוכה כאילו נעשתה מאליה.

ותיובתא דרב?!

אמר לך רב,

ליישב את הקושיא השניה: אכן אם היה קוצצם מן הקרקע לגמרי, הרי הם כשרים, דקציצתן זוהי עשייתן.

אלא

הכא,

בברייתא הפוסלת סוכה זו משום תעשה ולא מן העשוי, ולא משום מחובר,

במאי עסקינן? דשלפינהו שלופי.

תלש את הענפים מן האילן, ועדיין עומדים הם בסמוך למקום חיבורם לאילן,

דלא מינכרא "עשיה" דידהו,

שאינה נכרת עשייתן, הואיל וסמוכין הם למקום חיבורם הקודם, ונראים כמחוברים לקרקע. ולכן קציצה זו אינה נחשבת כעשיית הסכך מתחילה, אלא עדיין נחשבת הסוכה כנעשית בפסול, ופסולה משום "תעשה ולא מן העשוי".

ומקשה הגמרא:

מכל מקום,

קושיא ראשונה, מהברייתא ששנינו בה,

תלאן ואחר כך פסק

ראשי חוטין שלהם פסולים, עדיין

קשיא לרב?!

ומסקנת הגמרא: אכן קושיא זו

קשיא

לרב.

ודנה הגמרא:

לימא

מחלוקת רב ושמואל בקציצה, האם נחשבת היא כעשייה, היא

כ

מחלוקת

תנאי

:

שנינו במשנה לקמן [לב ב]: הדס שהיו ענביו [פרי ההדס דומה לענב] מרובות מעליו, הרי הוא פסול. ואם מיעט את הענבים, שלא ירבו על עליו, הרי הוא כשר. ואין ממעטין את ענבי ההדס ביום טוב, שהרי הוא כמתקן כלי בכך שמכשיר את ההדס הפסול.

ומוסיפה הברייתא: ואם

עבר

על דברי חכמים שאמרו אין ממעטין ביום טוב,

וליקטן

את ענבי ההדס ביום טוב לאחר שאגדן עם הלולב [כי ביום טוב ודאי לא אגדו, שהרי מלאכת קושר היא], הרי הוא

פסול, דברי רבי שמעון בר יהוצדק.

וחכמים מכשירין.

סברוה,

סברו בני הישיבה לפרש במה נחלקו רבי שמעון בר יהוצדק וחכמים,

דכולי עלמא

סוברים כי

לולב צריך אגד,

שיש לאגוד את שלושת המינים יחד.

ו

סוברים כולם כי

ילפינן

בלימוד של "מה מצינו",

לולב מסוכה, דכתיב גבי סוכה "תעשה", ולא מן העשוי.

שהוא הדין לולב שאגדו בפסול, יש בו את הפסול של "תעשה ולא מן העשוי". וכיון שנאגד הלולב בערב יום טוב עם הדס פסול, יש לפוסלו משום "תעשה ולא מן העשוי".

ואם כן,

מאי לאו, בהא קא מיפלגי: דמאן דמכשיר

[חכמים]

סבר: אמרינן גבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן. ו

לכן

גבי לולב נמי אמרינן לקיטתן

של ענבי ההדס,

זו היא עשייתן.

וכאילו נאגדו עתה בהכשר.

ומאן דפסיל

[רבי שמעון בר יהוצדק]

סבר: לא אמרינן גבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן,

וכדעת שמואל. ואף לאחר הקציצה הסוכה פסולה משום "תעשה ולא מן העשוי".

ו

ממילא,

גבי לולב נמי לא אמרינן לקיטתן זו היא עשייתן.

דוחה הגמרא:

לא. דכולי עלמא

סברי כשמואל, ד

לא אמרינן גבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן. והכא,

שנחלקו האם איגוד הלולב כשר לאחר שליקט את ענביו של ההדס,

במילף לולב מסוכה

לדין "תעשה ולא מן העשוי",

קמיפלגי.

מאן דמכשר סבר: לא ילפינן לולב מסוכה.

ואף שלולב צריך אגד, אין חסרון בכך שנעשה האגד בפסול.

ומאן דפסל סבר: ילפינן לולב מסוכה.

ואי בעית אימא,

אכן

אי סבירא לן דלולב צריך אגד, כולי עלמא לא פליגי דילפינן לולב מסוכה,

ופסול גם לאחר לקיטת הענבים, משום תעשה ולא מן העשוי בפסול.

והכא, בהא קמיפלגי

:

מר סבר

: לולב

צריך אגד, ומר סבר

: לולב

אין צריך אגד.

והואיל ואינו צריך אגד, לכן אף אם אגדו ביום טוב לא אכפת לן שנאגד בפסול.

ו

נחלקו

בפלוגתא דהני תנאי, דתניא: לולב, בין אגוד בין שאינו אגוד כשר.

רבי יהודה אומר

: לולב

אגוד

הרי הוא

כשר,

אבל לולב

שאינו אגוד

הרי הוא

פסול.

הרי שנחלקו, האם צריך לאגוד את הלולב עם ההדס והערבה, או לא.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא דרבי יהודה

המצריך לאוגדם יחד?

יליף "לקיחה לקיחה" מאגודת אזוב

שלקחו אבותינו במצרים, ונתנו בו מדם הפסח על המשקוף ושתי המזוזות.

וכך דרש:

כתיב התם

בפסח מצרים,

"ולקחתם" אגדת אזוב, וכתיב הכא

גבי לולב,

"ולקחתם" לכם ביום הראשון

פרי עץ הדר.

מה להלן,

בפסח מצרים, נטלו את האזוב

באגודה,

שהן שלושה קלחי אזוב אגודים יחד, וכמו שנאמר "אגודת" אזוב.

אף כאן נמי,

נטילת הלולב היא

באגודה.

ורבנן,

שאינם מצריכים לאגוד את שלושת המינים, טעמם:

לקיחה מלקיחה לא ילפינן.

כלומר לא קיבלו גזירה שווה זאת מרבותיהם, ואין אדם דן גזירה שווה מעצמו, אלא אם כן קיבלה מרבותיו, איש מפי איש עד משה רבינו.

ודנה הגמרא:

כמאן אזלא,

כמי מהתנאים לעיל

הא דתניא: לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו

הרי הוא

כשר.

אי

מדברי

רבי יהודה

היא הברייתא, קשה,

כי לא אגדו אמאי כשר,

הרי לולב צריך אגד?

ואי

מדברי

רבנן

היא הברייתא,

אמאי מצוה

לאוגדו, והרי הם סוברים שלולב אינו צריך אגד!?

ואין לומר שאף לרבנן לכתחילה מצוה לאוגדו, כי היכן מצינו במצוות דאורייתא, שאמרה תורה לעשותם רק למצוה בעלמא, ואינם מעכבים בקיום המצוה?!

ומתרצת הגמרא:

לעולם, רבנן היא.

שמעיקר דין לולב לא נאמר ליטלו באגודה דוקא.

ו

הטעם לכך שלכתחילה מצוה לאוגדו,

משום שנאמר "זה אלי ואנוהו".

ודרשו חכמים,

התנאה לפניו במצות.

ונוי מצוה הוא לאוגדם יחד.

שנינו במשנה:

זה הכלל, כל דבר שמקבל טומאה,

ואין גידולו מן הארץ, אין מסככין בו:

ומבארת הגמרא:

מנא הני מילי?

אמר ריש לקיש

: נצטוינו לשבת בסוכה זכר לענני הכבוד שהיו במדבר. שנאמר "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", ותרגם אונקלוס, "ארי במטלות ענני". היינו, בצל ענני הכבוד.

ו

אמר קרא, "ואד

[ענן]

יעלה מן הארץ",

מכאן למדנו, שהענן גידולו מן הארץ.

וילפינן,

מה אד,

הוא

דבר שאינו מקבל טומאה,

שהרי לא נאמרה טומאה אלא באוכלין, משקין, כלים, ואדם.

ו

כן

גידולו

של האד הוא

מן הארץ, אף סוכה,

שהיא זכר לענני הכבוד, מצוה לעשותה מ

דבר שאין מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ.

דוחה הגמרא:

הניחא למאן דאמר

סוכות שהושיב בהם הקב"ה את ישראל בצאתם ממצרים,

ענני כבוד היו.

אלא למאן דאמר סוכות ממש עשו להם

מפני החמה, כשהיו חונים במדבר, ולזכרם הוא שציוה הקב"ה לעשות סוכה,

מאי איכא למימר?

דתניא

: נאמר בתורה [ויקרא כג] "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם

כי בסכות הושבתי את בני ישראל".

אותן סוכות,

ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר, סוכות ממש עשו להם

. וכיון שכן,

הניחא לרבי אליעזר,

שענני הכבוד היו, מובן מנין למדנו שיש לעשות את הסוכה מדבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ.

אלא לרבי עקיבא,

שסוכות ממש עשו להן,

מאי איכא למימר?

כי אתא

כאשר בא

רב דימי

מארץ ישראל לבבל,

אמר

בשם

רבי יוחנן

מקור אחר להלכות אלו:

אמר קרא "חג הסכות תעשה לך",

ונדרשת המילה "חג" לקרבן חגיגה.

מקיש

הכתוב

סוכה ל

קרבן

חגיגה.

מה

קרבן

חגיגה,

הוא

דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ

[בהמה נחשבת לדעת רבי יוחנן כדבר שגידולו מן הארץ, הואיל והיא ניזונית מן הארץ, וגדילה ממנה].

אף סוכה, דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ.