Sotá 8a — el Talmud en español

התם קיימא

והרי קודם לכן האשה כבר היתה ליד שער ניקנור. שהרי הביאוה ללשכת הגזית לסנהדרין, שהם סמוכים לשער ניקנור, וא"כ מהו "ומעלים אותה לשער נקנור".

ומשנינן -

דמסקינן לה, ומחתינן לה

נכון שהעלוה קודם לכן ללשכת הגזית, אך לאחר מכן מורידים אותה שוב לתחתית הר הבית.

והטעם -

כדי ליגעה,

לגרום לה שתודה אם באמת נטמאה.

וכמו שמצינו דין זה לגבי עדי נפשות -

דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: מסיעין את העדים

שמעידים על אדם שחייב מיתה

ממקום למקום,

ומלשכה ללשכה,

כדי שתיטרף דעתן עליהם, ויחזרו בהם

אם הם שקרנים.

ששם משקין את הסוטות וכו'

:

ומקשינן -

בשלמא סוטות,

משקין אותן בשער נקנור, שהוא הכניסה לעזרה,

דכתיב "והעמיד הכהן את האשה לפני ה'

".

ו"לפני ה'", הכונה היא למקום שהוא חלק מתחום העזרה, אלא שאינו והעזרה הוא מהגבול החיצוני של קירות העזרה, ושער ניקנור הוא בתוך כותל העזרה, ונמצא שהוא בתוך תחום העזרה, אלא שלא התקדש בקדושת העזרה, כדי שיוכלו לבוא ולעמוד שם מחוסרי כפרה, ובו נכנסים ויוצאים לעזרה.

מצורעים נמי,

גם הם עומדים שם כשמזים עליהם לטהרם,

דכתיב

-

לפני ה'".

אלא יולדת,

שגם עליה אומרת המשנה שעומדת בשער העזרה, שהוא שער נקנור -

מאי טעמא?

מה הטעם שצריכה אף היא לעמוד שם.

אילימא, משום דאתיין וקיימין אקורבנייהו,

אם הטעם הוא, משום שבעל הקרבן צריך לעמוד בסמוך לקרבנו בשעת הקרבתו -

דתניא: אין קרבנו של אדם קרב אלא א"כ עומד על גביו,

וכיון שהיולדת טמאה אינה יכולה להיכנס, ולכן עומדת בסמוך, בשער העזרה

.

אי הכי,

אם זהו הטעם,

זבין וזבות נמי,

גם זבין וזבות, שמקריבים קרבנותיהם, צריכים לעמוד שם, שהרי גם הם טמאים ואינם יכולים להיכנס לעזרה עצמה, ובמשנה לא צויין אלא יולדת.

ומשנינן -

אין הכי נמי.

ותנא, חדא מינייהו נקט.

אכן, גם זבים עומדים שם, והתנא נקט דוגמא אחת, ולא טרח לציין את כל הדוגמאות של אלו הצריכים לעמוד בפתח העזרה.

תנו רבנן: אין משקין שתי סוטות כאחת,

באותו הזמן.

והטעם -

כדי שלא יהא לבה

של אחת מהן

גס בחברתה.

שאם אחת מהן תתרצה להודות, והשניה תעמוד בשלה, יגרום הדבר בושה לזאת שרוצה להודות, ואף היא לא תודה.

רבי יהודה אומר: לא מן השם הוא זה.

לא זהו הטעם שאין משקין שתי סוטות כאחת.

אלא, אמר קרא "אותה"

-

לבדה!

לומדים זאת מן הפסוק "והשביע אותה הכהן". והלשון "אותה" מלמדת שמשקין את הסוטה לבדה.

ומקשינן -

ותנא קמא,

מדוע הוא מסביר את הדין מסברא,

והכתיב "אותה",

והרי ניתן לדרוש זאת מן הכתוב, כמו שאמר רבי יהודה.

ומשנינן -

תנא קמא, רבי שמעון היא, דדריש טעמא דקרא.

אין מחלוקת בין תנא קמא לרבי יהודה, אלא שתנא קמא מסביר את טעם הכתוב, ותנא קמא זהו רבי שמעון, שדורש את טעם הפסוקים בכל מקום.

ומה טעם קאמר

-

מה טעם "אותה", לבדה

שאמרה תורה -

כדי שלא יהא לבה גס בחברתה.

ומקשינן -

מאי בייניהו?

היכן יהא חילוק לדינא בין תנא קמא לרבי יהודה.

ומשנינן:

איכא בינייהו

-

רותתת.

כאשר הסוטה רותתת מאימת המים ואין לחשוש שיהא לבה גס בחברתה.

לפי תנא קמא, שזהו רבי שמעון, אפשר להשקות במקרה כזה שתיים יחד, שהרי אין את הטעם שבגללו אמרה תורה להשקותה לבדה.

אבל לרבי יהודה, אין דנים בכל מקרה אם קיים הטעם, אלא מקיימים את הכתוב כלשונו, גם כאשר לכאורה לא קיים הטעם.

ומקשינן -

ורותתת, מי משקינן?

האם לרבי שמעון אכן קיים מקרה שישקו שתי סוטות יחד?

והא "אין עושים מצוות חבילות חבילות"!

אין עושים כמה מצוות יחד, כיון שנראה הדבר כמי שנושא משאוי של חבילות, ופורקן ביחד, מפני כובד משאן. וכך שנינו להדיא בברייתא.

דתניא

-

אין משקין שתי סוטות כאחת,

ואין מטהרין שני מצורעים כאחת, ואין רוצעים שני עבדים כאחת,

ואין עורפים שתי עגלות

עגלה ערופה

כאחת.

והטעם,

לפי שאין עושים מצוות חבילות חבילות.

וא"כ מדוע לרבי שמעון שייך שישקו שתי סוטות כאחת?

ומשנינן -

אמר אביי, ואיתימא רב כהנא,

יש שמביאים יישוב זה משמו של רב כהנא -

לא קשיא

-

כאן בכהן א'.

כאן בב' כהנים.

הברייתא שאומרת את הטעם של אין עושים מצוות חבילות חבילות, מדברת על כך שאין משקים שתי סוטות יחד ע"י כהן אחד, שבזה קיים הטעם שנראה כמשאוי.

ומה שאמרנו שלדברי רבי שמעון אפשרי שישקו ב' סוטות כאחת, מדובר ע"י ב' כהנים, שאז אין זה נראה כמשאוי, ואין זה חשוב - חבילות חבילות.

והכהן אוחז בבגדיה

:

תנו רבנן

: כתוב בפרשת סוטה

"ופרע את ראש האשה".

אין לי אלא "ראשה",

איני למד מכאן אלא שפורע ומגלה את שער ראשה.

גופה

-

מנין?

מהיכן למדנו שאף את גופה מגלה הכהן, עד כנגד לבה.

תלמוד לומר "האשה".

שלא אמר הכתוב ופרע את ראשה, אלא אמר - את ראש האשה. והרי זה בא לרבות, שמלבד ראשה, מגלה אף את גופה, והיינו שמגלה עד לבה.

אם כן,

שאינו פורע רק את ראשה בלבד,

מה תלמוד לומר

-

ופרע את ראשה?

לשם מה הדגישה התורה שפורע את ראשה

.

מלמד, שהכהן סותר את שערה

בא הכתוב ללמד, שמלבד זה שמגלה את שערה וגופה, את שערה מרבה הוא לגלות ביותר, וסותר את קליעת שערה, אם היו שערותיה קלועות.

רבי יהודה אומר: אם היח לבה נאה לא היה מגלהו.

ומקשינן:

למימרא, דרבי יהודה חייש להרהורא

]

ורבנן לא חיישי

להרהורא.

האם מן המשנה הזאת נלמד שרבי יהודה חושש יותר מרבנן להרהור עבירה של הנמצאים שם, ולכך מחמיר ואומר שאם היה לבה נאה לא היה מגלהו

.

והא איפכא שמעינן להו!

הלא מצינו בברייתא להיפך, שרבנן חוששים להרהור יותר מרבי יהודה.

דתניא: האיש

שנגזר דינו להיסקל, אזי אף שסוקלים אותו ערום, בכל זאת

מכסים אותו, פרק אחד מלפניו

מניחים עליו חתיכת בגד במקום הערוה משום צניעות

.

והאשה,

מכסים אותה

שני פרקים

בשני מקומות.

אחד מלפניה ואחד מלאחריה, מפני שכולה ערוה

כיון שמקום הערוה נראה גם מאחוריה.

דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים: האיש נסקל ערום,

ומניחים לו בגד מלפניו, אבל,

ואין האשה נסקלת עירומה.

ואם כן מבואר הדבר, שרבנן מחמירים יותר מרבי יהודה, וחוששין להרהור יותר ממנו, שהרי הוא מתיר לסקול את האשה עירומה ברוב גופה, וחכמים אינם מתירים. וזהו להיפך מן המשתמע במשנתנו.

ומשנינן -

אמר רבה

:

הכא,

במשנתנו, שרבי יהודה חושש להרהור, אף שלגבי נסקלת אינו חושש,

טעמא מאי,

הטעם הוא,

שמא תצא מבי"ד זכאית, ויתגרו בה פרחי כהונה.

התם, הא מסתקלא.

לגבי סוטה קיים חשש שאם תצא זכאית הרי שפרחי כהונה יתגרו בה להחטיאה אחר שראו את גופה, אבל בנסקלת אין חשש לחטא, שהרי מיד נסקלת ואין מקום לחטא.

וכי תימא,

ואם תקשה,

אתי לאגרויי באחרנייתא

הרי שיבואו אותם שרואים את הנסקלת להתגרות ולהחטיא נשים אחרות.

האמר רבא, גמירי,

מסורת היא בידינו, ש

אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות.

ולכך אין חשש שיחטיאו נשים אחרות.

אמר רבא: דרבי יהודה אדרבי יהודה קשיא, דרבנן אדרבנן לא קשיא?

וכי הקושיא היתה רק סתירה בדעת רבי יהודה? והלוא גם בדעת רבנן יש סתירה, ועליה לא מתרץ רבה.

אלא, אמר רבא: דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא, כדשנינן.

התירוץ על הסתירה בדעת רבי יהודה הוא כפי שתירץ רבה.