Sotá 46b — el Talmud en español

שנאמר,

איתן מושבך ושים בסלע קנך,

הרי שאיתן פירושו סלע,

ואומר, שמעו הרים את ריב ה', והאיתנים מוסדי ארץ,

דהיינו שהאיתנים הם הרים של אבנים.

אחרים אומרים, מנין לאיתן שהוא ישן,

שקרקעיתו של הנחל ישנה, ולא שהובאה אליו קרקע חדשה ממקום אחר,

שנאמר גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא,

דהיינו שקיים מאז ומעולם.

שנינו במשנה,

ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה.

ומבארינן

מאי טעמא, גמר

גזירה שוה

"עריפה - עריפה" מחטאת העוף.

שנינו במשנה

ומקומה אסור מלזרוע ומליעבד.

תנו רבנן

אל נחל איתן,

אשר לא יעבד בו ולא יזרע,

ביאורו

לשעבר

שלא נעבד ולא נזרע,

דברי רבי יאשיה,

והבין כך ממשמעות הכתוב אשר לא יעבד, כי "אשר" משמעו עבר,

רבי יונתן אומר

שהכתוב הולך על

להבא

שלא יעבדו בו ולא יזרעו בו אחר עריפת העגלה.

רבא אמר,

על

להבא כולי עלמא לא פליגי

שודאי מדובר בפסוק,

דכתיב ולא יזרע,

ולא נכתב "ואשר" לא יזרע,

כי פליגי

אם כוונת הכתוב גם על

לשעבר, רבי יאשיה סבר, מי כתיב ולא יעבד,

והרי כתוב "אשר" לא יעבד, ומשמע שלא עובד בו עד עתה,

ורבי

יוחנן

הבין שמדובר על להבא, שהרי

מי כתיב אשר לא נעבד,

והרי כתוב אשר לא "יעובד" ומשמעו להבא.

ומבארינן תשובתו של כל אמורא לראיית חבירו,

ורבי יאשיה,

שלא הבין שיעובד הוא לעתיד, טעמו משום שנכתב בו

"אשר"

ולשון זה

לשעבר משמע, ורבי יונתן, "אשר"

בפרשה זו לא נאמר ללשון עבר, אלא

ריבויא הוא

לרבות לאסור בו כל עבודות וכדלקמן.

שנינו במשנה,

ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים.

תנו רבנן, אשר לא יעבד בו ולא יזרע, אין לי

לאסור

אלא "זריעה", שאר עבודות מנין

שאסורות בנחל אחר שנערפה העגלה,

תלמוד לומר אשר לא יעבד בו, מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר ולא יזרע

והרי זריעה בכלל שאר עבודות ולמה פירטה שוב, אלא

לומר לך מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע, אף כל

האיסור לא נאמר אלא בעבודה

שהיא בגופה של קרקע, יצא סריקת פשתן וניקור אבנים שאינן בגופה של קרקע

ומותרין לעשותן במקום שנערפה עגלה.

ומקשינן

ואימא אשר לא יעבד בו כלל, ולא יזרע פרט, כלל ופרט. אין בכלל אלא מה

שבפרט,

ונלמד שרק

זריעה אין,

אסורה, ואילו

מידי אחרינא לא,

ואיך לומדים מלא יזרע לאסור כל העבודות שבגוף הקרקע. ומתרצינן

אשר ריבויא הוא,

ומרבה כל העבודות שדומים לזריעה, בכך שהם בגוף הקרקע.

שנינו במשנה

זקני העיר ההיא רוחצין ידיהן כו'.

תנו רבנן

וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, שאין תלמוד לומר

איננו דורשים כלום מתיבת

"הערופה"

ואם כן

מה תלמוד ולמר

לשם מה נכתב

"הערופה",

אלא ללמדינו שרוחצים ידיהם

על מקום עריפתה של עגלה.

שנינו במשנה,

ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו, וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכים דמים, אלא

באמרם ידינו לא שפכו את הדם הזה כוונתם לומר ש

לא בא לידינו

החלל הזה קודם שיצא מעירנו

ופטרנוהו בלא מזונות

. וכן כשאומרים ועינינו לא ראו, כוונתם ש

לא ראינוהו

יוצא לדרך יחידי

והנחנוהו בלא לויה.

תניא היה רבי מאיר אומר כופין

את מי שאינו רוצה ללוות את חבירו לדרך, שיצא עמו

ללויה,

ששכר

מצות

הלויה אין לה

שיעור, שנאמר

בתחילת ספר שופטים בעת שבאו בני יוסף לכבוש את בית אל

ויראו השומרים מבני יוסף שרצו לכבוש את העיר איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבא העיר ועשינו עמך חסד.

כי לא היה פתחה ניכר, שהיו נכנסים דרך עץ לוז למערה, ודרכו לעיר,

וכתיב ויראם את מבוא העיר,

ולקמן מבוארת הראיה מכאן לגודל שכר הלויה.

וכעת מבארת הגמרא מה נתנו לו,

ומה חסד עשו עמו, שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו,

וילך האיש ארץ החיתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז היא שמה עד היום הזה.

תניא,

העיר לוז שבנה אז,

היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה

ולכן נאמר בה "עד היום הזה", שלעולם נשאר שמה עליה ואף שבא

נבוכדנצר ולא החריבה,

ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה,

אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים.

כי מלאך המות שולט בהם בצאתם מהעיר.

ומבארינן הראיה מכאן ששכר לויה אין לה שיעור,

והלא דברים קל וחומר, ומה כנעני זה

שהראה להם את מבא העיר

שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו

רק הראה בידו,

גרם הצלה לו לו ולזרעו עד סוף כל הדורות,

שאין למלאך המות רשות לעבור בעירם, אם כן נלמד ש

מי שעושה לויה ברגליו, על אחת כמה וכמה

ששכרו אין לו שיעור.

ומבארינן

במה הראה להם, חזקיה אמר בפיו עקם

ורמז

להם, רבי יוחנן אמר באצבעו הראה להם. תניא כוותיה דרבי יוחנן, בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.

אמר רבי יהושע בן לוי, המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה, שנאמר, כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך.

ואמר רבי יהושע בן לוי, בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם, שנאמר ויצו עליו פרעה אנשים

וישלחו אותו, ומבואר בתרגום ששלחם ללוותו.

נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה, שנאמר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה,

ולא נגזר אצל מי ישתעבדו, ובזכות הלווי השתעבדו בארצו, [מהרש"א ויעב"ץ, עי"ש שלא נשתעבדו אצל פרעה זה, שכבר מת]

אמר רב יהודה אמר רב, כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר,

חבירו המתלוה

אינו נזוק,

אף כשיוצא לדרך.

רבינא אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר,

ובזכות זה אחר כך כש

מטא לידיה

דרבא בר יצחק

היזקא, ואיתציל.

תנו רבנן, הרב

מלוה

לתלמיד עד עיבורה של עיר,

הולך עמו עד שבעים אמה ושיריים מבתי העיר.

חבר

מלוה

לחבר עד תחום שבת, תלמיד לרב אין לו שיעור

וצריך ללכת עמו הרבה,

וכמה, אמר רב ששת עד פרסה, ולא אמרן אלא רבו שאינו מובהק, אבל רבו מובהק

צריך התלמיד ללוותו עד

שלשה פרסאות.

רב כהנא אלויה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי ציניתא דבבל

אזור בבבל שגדלו בו דקלים.

כי מטו התם אמר ליה

רב כהנא לרב שימי

ודאי דאמריתו

האם נכון מה שאומרים ש

הני ציניתא דבבל משני אדם הראשון איתנייהו, אמר ליה

רב שימי

אדכרתן מילתא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא, מאי דכתיב בארץ לא עבר בה איש

ולא ישב אדם שם, וכי מאחר שלא עבר

שם כלל

היכן ישב, אלא,

ביאור הכתוב,

ארץ שגזר עליה אדם הראשון

שתהיה מיועדת

ליישוב, נתיישבה,

ואילו

ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון

שתתיישב,

לא נתיישבה

לעולם, ולכן במקום זה גדלים מאז ומעולם דקלים, שכך גזר אדם הראשון שיהיה כאן יישוב דקלים ולא יישוב אחר.

רב מרדכי אלויה לרב אשי מהגרוניא ועד בי כיפי ואמרי לה עד בי דורא.

אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר, כל שאינו מלוה ומתלוה,

כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות,

שהיו המלוים גוערים בנערים שקילסוהו ולא היה מביא עליהם דובים, שכך היה המעשה,

שנאמר,

בצאת אלישע מיריחו אחרי שריפא בה את המים

ויעל משם בית אל, והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר, ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח, עלה קרח,

ומבארינן

אמרו לו עלה שהקרחת עלינו את המקום,

שהיו הנערים הללו מתפרנסים מהבאת מים טובים מרחוק לאנשי יריחו, שלא היה בעירם מים ראויים לשתיה עד שריפא אלישע את המים, ונפסקה פרנסתם.

ודרשינן

מאי "ונערים קטנים"

הרי נער הוא גדול ולא קטן,

אמר רבי אלעזר

נקראו נערים, על שם

שמנוערים מן המצוות,

ונקראו

קטנים, שהיו מקטני אמנה

שהיו דואגים שנפסקה פרנסתם בגלל שריפא המים, ולא בטחו בה' שיזמן להם פרנסה באופן אחר.

ויש

תנא

שאומר,

נערים

גדולים

היו, ובזבנו

ביזו את

עצמם

בהתנהגותם

כקטנים.

מתקיף לה רב יוסף,

איך משמע לדרוש כך מ"נערים קטנים",

ודילמא

קטנים ממש היו, ונקראו נערים

על שם מקומם,

שבאו ממקום שנקרא נעורן,

מי לא כתיב וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה, וקשיא לן

איך שייך שתהיה

נערה וקטנה, ואמר רב פדת,

שהיתה

קטנה

ומוצאה

דמן

העיר

נעורן,

ואם כן יש לבאר כך גם בכתוב "נערים קטנים".

ומתרצינן

התם

בקטנה שנשבתה בידי ארם

לא מפרש מקומה

ואפשר לבאר שבאה מנעורן, אך

הכא

בנערים שהתקלסו באלישע

מפורש מקומן,

שבאו מיריחו. ובהכרח שנאמר נערים קטנים לדרשה.

ויפן אחריו, ויראם, ויקללם בשם ה',

ומבארינן

מה ראה, אמר רב, ראה ממש

שבראייתו אותם פגע בהם,

כדתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל מקום שנתנו חכמים עיניהם,

בו, בקפידא, חל במקום זה

או מיתה או עוני.

ושמואל אמר, ראה שכולן נתעברה בהן אמם ביום הכפורים

ונוצרו בעבירה,

ורבי יצחק נפחא אמר, בלורית ראה

שיש

להם כאמורים, ורבי יוחנן אמר, ראה שלא היתה בהן לחלוחית של מצוה,

ומקשינן, אפילו אם בהם אין לחלוחית של מצוה, כיצד הרגם

ודילמא בזרעייהו ניהוה הוה,

ומתרצינן,

אמר רבי אליעזר

שראה בנבואה שלא תהיה לחלוחית של מצוה

לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות.

ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים.