Sotá 45a — el Talmud en español

ומבארינן מאידך,

ורבי שמעון

שלא דרש כן להוסיף שנים, טעמו, מפני שיתור

וי"ו, לא משמע ליה,

שבא להשמיענו לדרוש ולהוסיף.

ומקשינן,

אלא מעתה,

שלכולי עלמא דורשים מזקניך ושופטיך, נדרוש גם

"ויצאו"

להשמעינו עוד

שנים,

וכן

"ומדדו"

להוסיף עוד

שנים,

ואם כן

לרבי יהודה הרי כאן תשעה, לרבי שמעון הרי כאן שבעה.

ומתרצינן,

ההוא

תיבות "ויצאו" "ומדדו"

מיבעי ליה לכדתניא, ויצאו, הן

הדיינים מהסנהדרין,

ולא שלוחיהן,

ומדדו,

שאפילו נמצא

החלל קרוב

בעליל לעיר

וברור שאין עיר אחרת קרובה אליו מעיר זאת, בכל זאת

היו מודדין, שמצוה לעסוק במדידה.

מה ששנינו ב

מתניתין

שיוצאים למדוד רק דיינים מסנהדרין ולא הצריכו מלך וכהן גדול,

דלא כרבי אליעזר בן יעקב, דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר, "זקניך" זו

סנהדרין,

שופטיך זה מלך וכהן גדול,

ומצאנו שמלך וכהן גדול נקראו שופטים,

מלך, דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ, כהן גדול, דכתיב ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט

אשר יהיה וגו',

ומשמע שחלק רבי אליעזר בן יעקב על משנתינו, וסבר שצריך להוציא למדידה גם את המלך והכהן הגדול.

איבעיא להו,

האם

רבי אליעזר בן יעקב

רק

במלך וכהן גדול הוא דפליג

על משנתינו,

אבל ב

מנין הדיינים היוצאים מ

סנהדרי

למדוד הלכה

אי כרבי יהודה

שחמשה יוצאין,

אי כרבי שמעון

ששלשה יוצאין

סבירא ליה, או דילמא בסנהדרי נמי פליג,

וסבירא ליה שלא מודדין

עד דאיכא כולה סנהדרי.

אמר רב יוסף, תא שמע

שנחלק אף בסנהדרין וסבר שצריכין כלם לצאת למדידה, דאמרינן בסנהדרין שאין זקן ממרא נעשה ממרא עד שימרה פי בית דין הגדול, ואמרו שם, שאם

מצאן זקן ממרא

את הסנהדרין

אבי פאגי,

בכל מקום שהוא בין חומות ירושלים,

והמרה עליהן

שהורו לו שם ההלכה ששאל מהם, והוא שב לעירו והורה כפי דעתו כנגד ההלכה ששמע מהסנהדרין,

יכול תהא המראתו

חשובה

המראה

להתחייב עליה חנק,

תלמוד לומר "וקמת ועלית אל המקום" מלמד שהמקום גורם,

ואינו חייב אלא כשהורו לו סנהדרין במקומם המיוחד למשפט והוא בלשכת הגזית.

והוינן בה,

דנפוק כמה,

כמה דיינים יצאו מלשכת הגזית לבי פאגי, שהוצרך הכתוב לחדש שלא מועילה הוראתם שם לחייב את הזקן ממרא,

אילימא דנפוק

רק

מקצתן,

מהיכי תיתי שנחייבנו על המראת הוראתם, והרי

דילמא הנך דאיכא גואי

שנשארו בתוך לשכת הגזית,

כוותיה סבירא להו,

ופשיטא שאינו חייב לשמוע כקול המיעוט שבחוץ,

אלא פשיטא דנפוק כולהו

סנהדרין והורו לו בחוץ.

ולמאי

לאיזה צורך יצאו כלם מלשכת הגזית,

אי לדבר הרשות, מי מצו נפקי, והכתיב, שררך

זו סנהדרין שיושבת בטיבורה של ארץ ישראל,

אגן הסהר

שיושבין בה הדיינים בעיגול כחצי לבנה כדי שיראו כלם זה את זה,

אל יחסר המזג

שלא יחסר מהם לעולם כשיעור שמוזגים יין, דהיינו כשם שנותנים שני חלקים מים על חלק אחד יין, כך הדין בסנהדרין,

שאם נצרך אחד מהם לצאת

מלשכת הגזית לדבר הרשות, צריך לבדוק

אם יש שם

שליש, שהם

עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה, יוצא, ואם לאו אינו יוצא,

ובהכרח כשמצא הזקן הממרא בבית פאגי את כל הסנהדרין, ודאי לא יצאו לדבר הרשות,

אלא פשיטא

שיצאו

לדבר מצוה, למאי

ולאיזו דבר מצוה צריכים לצאת כל הסנהדרין יחד,

לאו למדידת עגלה ו

מצוה זו על כלם רק לפי

רבי אליעזר בן יעקב היא

ומוכח שחולק על משנתינו גם במנין הדיינים היוצאים למדוד.

ודחינן,

אמר ליה אביי

לרב יוסף,

לא,

אין הכרח שיצאו למצות מדידת עגלה ערופה, שהרי

דילמא

יצאו כדי

להוסיף על העיר

ירושלים

ועל העזרות, כדתנן, אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד,

ותנן שם [בשבועות יד.] שבית דין מהלכין סביב התוספת לקדשה, ולכך היו יוצאין כלן יחד, ולא למצוות עגלה ערופה.

ואייתינן

תניא כוותיה דרב יוסף

שלרבי אליעזר בן יעקב יוצאין כל הבית דין לעגלה ערופה, דתניא

מצאן

הזקן ממרא

אבית פגי

והמרה עליהן,

והאופן שארע שהיו בבית פגי, הוא

כגון שיצאו למדידת עגלה או להוסיף על העיר ועל העזרות, יכול תהא המראתו המראה, תלמוד לומר, וקמת ועלית

אל המקום אשר יבחר ה',

מלמד שהמקום גורם,

ואינו חייב כשהמרה על מה שהורוהו בבית פגי. ובמשנה זו מבואר שיוצאין כל הסנהדרין לצורך מדידת עגלה, ומשמע כרב יוסף.

שנינו במשנה,

נמצא טמון בגל או תלוי באילן.

והוינן בה,

לימא מתניתין

דילפינן בה באדמה פרט לטמון, בשיטת

רבי יהודה היא ולא רבנן. דתניא,

על הכתוב במצות שכחה,

ושכחת עומר בשדה, פרט לטמון, דברי רבי יהודה,

שמשמע ליה "בשדה" היינו על פני השדה,

וחכמים אומרים

שמשמעות

"בשדה"

היא בתוך השדה, ובא

לרבות את הטמון

שחייב עליו במצות שכחה, וכיון שבמשנתינו ממעטים מ"בשדה" שאין מודדין לחלל שנמצא טמון, משמע כרבי יהודה.

ודחינן,

אמר רב אפילו תימא

שמשנתינו כ

רבנן,

לא יקשה לך איך בשכחה משמע בשדה לרבות טמון, ובעגלה משמע למעטו, כיון שדרשינן

הכא,

בעגלה,

מענייניה דקרא

ו

התם

בטמון,

מענייניה דקרא, הכא

בעגלה

מענייניה דקרא, דכתיב כי ימצא חלל

ומשמע

כל היכא דמשתכח,

ואפילו טמון, ואם כן כשהוסיף הכתוב לומר

באדמה,

בא למעט

פרט לטמון. ו

אילו

התם

בשכחה דרשינן

מענייניה דקרא, דכתיב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר,

ומשמע שמדובר ב

שכחה דומיא דקציר, מה קציר בגלוי אף

התבואה שמקיים בה

שכחה

נמצאת

בגלוי,

ואילו הטמון פטור משכחה. ואם כן כשהוסיף ו

כתב רחמנא בשדה,

בא

לרבות את הטמון.

ומקשינן

לרבי יהודה נמי

למה לי לכתוב "בשדה" כדי למעט טמון, והרי

תיפוק ליה

משום דמשמע

שכחה דומיא דקציר,

בגלוי ולא בטמון. ומתרצינן,

אין הכי נמי,

שרבי יהדוה ממעט טמון מדכתיב שכחה דומיא דקציר בגלוי. ואם תקשה

ואלא

אם כן

"בשדה" למה לי, מיבעי ליה לרבות שכחת קמה,

שאם שכח לקצור מעט מהקמה, מצווה שלא לשוב לקחתה, ומבאר הכתוב כך, ושכחת עומר קצור, או ושכחת קמה בשדה.

ומקשינן מאידך

ורבנן

שדרשו בשדה לרבות טמון,

שכחת קמה מנא להו

שחייב להניחה, ומבארינן,

נפקא להו מכי תקצור קצירך בשדה, ושכחת,

שמשמעות הכתוב שחייב בשכחה אף כששכח מקצת שדהו דהיינו לקצור בקמה.

ומבארינן מאידך,

ורבי יהודה

מה ידרוש מ"בשדך ושכחת"

מיבעי ליה לכדרבי אבהו אמר רבי אליעזר, דאמר רבי אבהו אמר רבי

אליעזר, "ב

שדך" ממעט

פרט לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו

שאם הרוח הרימה עומרים משדהו ונחו בשדה חבירו, וסבר שאינם שלו ושכחן אין חייב עליהן במצוות שכחה, דילפינן בשדך ושכחת ולא בשדה חבירך. ומבארינן מאידך

ורבנן

למדו לפטור משכחה על העומרין שצפו לשדה חבירו,

מבשדה בשדך,

שהיה ניתן לכתוב כי תקצור קצירך בשדה, ומהשינוי שנכתב בשדך, התמעטה שכחה בשדה חבירו. ושוב הדרינן לבאר

ורבי יהודה

שלא למד מבשדך, טעמו, משום שהשינוי בין

"בשדה" ל"בשדך", לא משמע ליה.

בעי רבי ירמיה, צפו עומרין לתוך שדהו, מהו,

האם חייב בשכחה באופן שעפו העומרים בתוך שדהו ונחו על גבי אבן או עמוד או זה על גב זה, שהעליון אינו מונח על הקרקע, וצדדי הספק הם, האם

אויר שדה כשדה דמי

וחייב בשכחה,

או לאו כשדה דמי

ופטור.

אמר ליה רב כהנא לרב פפי, ואמרי ליה

ש

רב כהנא

אמר

לרב זביד, תפשוט ליה

לספק זה,

מדרבי אבהו אמר רבי אלעזר, דאמר,

שבשדך ממעט

פרט לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו,

ומשמע שרק כשצפו ונחו על אבן בשדה

דחבירו, אין,

ממעט משכחה, אך אם צפו

לתוך שדהו לא

ממעט משכחה, ואסור לשוב לקחתם.

ודחינן,

ולטעמיך,

שהמיעוט בצפו

לתוך שדה חבירו

הוא רק באופן ש

צפו, אין,

אך אם לא נחו על אבן, אלא היו

מונחים

בתוך שדה חבירו,

לא

התמעטו משכחה, יקשה

והא בעינן "בשדך" וליכא,

ומה לי אם נחו על אבן או בתוך שדהו ממש,

אלא

ודאי שהמיעוט הוא כשצפו

לתוך שדה חבירו ואפילו מונחין

על פני השדה,

והאי דקאמר "צפו"

אין הכונה שצפו על אבן או חפץ אחר, אלא

דלא משכחת לה

שיעברו משדהו לשדה חבירו

אלא בצפו,

דהיינו שעפו על ידי הרוח שהגביהתן מהקרקע בשדהו והעבירתן לשדה חבירו. ואם כן אין ראיה לספיקו של רבי ירמיה בצפו בשדהו אם חייב בשכחה או לא.

ואייתינן עוד ראיה שצפו בשדהו פטור משכחה,

תא שמע, עומר שהחזיק בו

בעל השדה כדי

להוליכו לעיר, והניחו על גבי חבירו ושכחו, התחתון שכחה, והעליון אינו שכחה, רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון, שניהם אינן שכחה,

והטעם שפטור עליהן ממצות שכחה,

התחתון, מפני שהוא טמון

על ידי העליון שעליו,

והעליון מפני שהוא צף

על גבי התחתון.

ודייקינן

עד כאן לא פליגי

תנא קמא ורבי שמעון

אלא בתחתון

אם פטור משום טמון או לא,

אבל בעליון דברי הכל לא הואי שכחה,

מפני שהוא צף, ומשמע שאף על צף בתוך שדהו פטור משכחה.

ודחינן

שאני התם,

שאין הטעם לפטרו משום שצף, אלא

כיון דאחזיק ביה

קודם ששכחו, כבר זכה ביה

ושוב לא חלה עליו שכחה.

ומקשינן,

אי הכי

שאין פטורו משום שצף

מאי איריא

שהוסיף התנא לומר "שהניחו

על

גבי חבירו",

והרי

אפילו

הניחו

בשדה נמי

פטור משום שכבר זכה בו.

ומתרצינן,

אין הכי נמי

שאינו צריך לומר כן כדי לפטרו את העליון שצף

והאי דקתני "על גבי חבירו"

כדי לתת טעם

משום

מה פטור על עומר

תחתון,

והוא מפני שהוא טמון על ידי העליון שהונח על גביו.

ומקשינן, איך יתכן לבאר טעם הפטור בעליון מפני שזכה בו,

והא

רבי שמעון

"מפני שהוא צף" קאמר,

ומתרצינן,

אימא מפני שהוא כצף,

שפטור על העומר העליון מפני שהחזיק בו בתחילה, וכאילו עדיין הוא צף ומונח בידו ולא על הקרקע.

אמר אביי

ביום שהיתה דעתו צלולה והיה מוכן לענות לכל שואל,

הריני

כאן בפומבדיתא עונה בחריפות ועומק

כבן עזאי

שהיה חריף ובקי ודורש

בשוקי טבריא.

אמר ליה ההוא מדרבנן לאביי

מה הדין כשנמצאו

שני חללים זה על גבי זה

והעליון משוך מעט לצד אחר מהתחתון, ואם תמדוד מהעליון יקרב לעיר אחת ואם תמדוד מהתחתון יקרב יותר לעיר אחרת, ויש להסתפק

מהיכן הוא מודד,

וצדדי הספק, האם אפילו שחלל אחד כלפי החלל השני הוא

מין במינו

בכל זאת

הוי

התחתון

טמון,

כיון שאינו נראה,

ו

אילו לגבי לחצוץ מהקרקע

מין במינו

אינו חוצץ ולכן

לא הוי ה

עליון

צף, ומעליון מודד. או דילמא

להפך, אפילו

מין במינו הוי צף, ומין במינו לא הוי טמון, ומתחתון מודד. או דילמא מין במינו הוי טמון ומין במינו הוי צף, ולא מתחתון מודד ולא מעליון מודד.

[וכן יש להסתפק להפך, דילמא מין במינו אינו לא טמון ולא צף, ומשניהם הוא מודד, אלא שספק זה בכלל הספיקות שהזכיר - רש"י].