Sotá 32a — el Talmud en español

והכא במאי עסקינן.

מה שמבואר במשנה ששנים מכחישים לאחד בזה אחר זה, ואחד אינו מכחיש לשנים אפילו בבת אחת, והעמדנוה בפסולי עדות.

מדובר

כגון דאתאי אשה מעיקרא.

שהעד שהעיד שנטמאת היה פסול כגון אשה, ועל זה שנינו ששני פסולים נאמנים להכחישו אפילו בזה אחר זה, שבפסולים הולכים אחר הרוב. וכן מה ששנינו שאין אחד יכול להכחיש שנים אפילו בבת אחת מדובר בפסול אחד שבא להכחיש עדות שני פסולים, שבפסולים הולכים אחר הרוב.

ותרצה לדרבי נחמיה הכי,

יש להגיה בדברי רבי נחמיה כך:

רבי נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד,

כגון בעדות סוטה,

הלך אחר רוב דעות,

שאם יש עדיות סותרות, הולכים אחר הרוב.

ו

לכך,

עשו

בעדות זו,

שתי נשים

המעידות

באשה אחת,

נגד אשה אחת,

כשני אנשים

המעידים

באיש אחד,

נגד איש אחד, שאין דברי האחד במקום שנים. ואף כאן, אין דברי אשה אחת במקום שתי נשים.

ואף על פי שאין כאן מעלת השנים כמו בעדות כשרה, מכל מקום, הולכים אחר רוב דעות. והוא הדין בשלש נשים נגד שתי נשים, השלש נאמנות.

אבל שתי נשים

המעידות

באיש אחד,

נגד איש כשר אחד, אין הולכים אחר רוב דעות, אלא

כי פלגא ופלגא דמי,

שכוחו של עד אחד כשר, שקול הוא כריבוי עדים פסולים, ואחד כשר מכחיש לפסולים רבים בבת אחת, ופסולים רבים אין מכחישים לאחד כשר בזה אחר זה.

ואקשינן:

ותרתי בפסולי עדות, למה לי?

במשנה נשנו שתי הלכות, האחת, ששני פסולים מכחישים פסול אחד אפילו בזה אחר זה, והשנית, שפסול אחד אין באפשרותו להכחיש שני פסולים אפילו בבת אחת. ולכאורה הלכה אחת מן השתים היא מיותרת, שהלא יסוד אחד לשתיהן, שבפסולים הולכים אחר רוב דעות.

ומשנינן:

מהו דתימא, כי אזלינן בתר רוב דעות,

אילו לא שנינו אלא את ההלכה ראשונה, הייתי אומר, אימתי הולכים אחר הרוב - דוקא

לחומרא,

להצריכה לשתות, ששני פסולים מכחישים לאחד שהעיד שנטמאת, וחוזרת לדינה הקודם, שצריכה לשתות.

אבל לקולא,

להקל מעליה שלא תשתה, כגון במקרה השני, שעד פסול אחד בא להכחיש שני עדים פסולים בבת אחת -

לא אזלינן,

אין הולכים אחר רוב דעות, לומר שאין האחד יכול להכחיש דברי השנים ועדותם קיימת ואינה שותה. אלא, כיון שישנה איזו שהיא הכחשה לדבריהם, עדותם מוכחשת מעיקרה, והאשה נשארת בדינה הקודם, שספק אם נטמאת, ושותה כדי לברר את הספק.

קא משמע לן,

לזה הוצרך התנא ללמדנו, שאפילו במקרה כזה, הולכים אחר רוב דעות, ואין עד פסול אחד יכול להכחיש עדות שני פסולים אפילו בבת אחת, וכבר נתברר שנטמאת, ואינה שותה.

לסיכום:

א. עד שהעיד שנטמאת, והכחישו חבירו, אם הכחישו בבת אחת, עדותו בטלה, ואם הכחישו בזה אחר זה, עדותו קיימת.

ב. עד כשר שהעיד שנטמאת, והכחישוהו שני עדים כשרים, אף בזה אחר זה, עדותו בטלה. ג. עד כשר שהעיד שנטמאת, והכחישוהו שני פסולים בזה אחר זה, נאמרו בזה שני לשונות בגמרא אליבא דרבי נחמיה, ללשון ראשון עדותו בטלה כיון שהולכים אחר רוב דעות, וללשון שני עד כשר חשוב כפסולים רבים, ועדותו קיימת .

ד. עד פסול שהעיד שנטמאת, והכחישוהו שני פסולים, אפילו בזה אחר זה עדותו בטלה, לפי שהולכים אחר רוב דעות.

ה. שני פסולים שהעידו שנטמאת, והכחישם עד כשר בבת אחת, ללשון ראשון עדותם קיימת שהולכים אחר הרוב, וללשון שני עדותם בטלה שאחד כשר שקול כפסולים רבים.

ו. שני פסולים שהעידו שנטמאת, והכחישם עד פסול בבת אחת, עדותם קיימת שהולכים אחר רוב דעות.

ז. וכל מקום שאמרנו עדותו קיימת, אין האשה שותה, אלא אסורה על בעלה עולמית.

ח. וכל מקום שאמרנו עדותו בטלה, שותה לברר את הספק.

הדרך עלך פרק מי שקינא

--- title: "חברותא - סוטה — פרק שביעי - אלו נאמרין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02354.html#HtmpReportNum0006L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0006L5" --- פרק שביעי - אלו נאמרין

Оригинал главы פרק שביעי - אלו נאמרין

מתניתין:

אלו

מצוות התלויות בדיבור

נאמרין בכל לשון

:

פרשת סוטה

, השבועה והאלה, נאמרים בכל לשון.

ווידוי מעשר

, הוא מה שאמרה תורה [דברים כו יב] "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר [כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית, קבע זמן הביעור והודוי בערב פסח של שנה הרביעית], ונתתה ללוי [מעשר ראשון] לגר ליתום ולאלמנה [מעשר עני] ואכלו בשעריך ושבעו; ואמרת לפני ה' אלהיך: בערתי הקדש מן הבית [זה מעשר שני שהעלהו לירושלים], וגם נתתיו ללוי [זה מעשר ראשון], לגר ליתום ולאלמנה [זה מעשר עני], ככל מצותך אשר צויתני [שנתתים כסדרן], לא עברתי ממצוותיך [להפריש ממין על שאינו מינו], ולא שכחתי [מלברך על הפרשת תרומות ומעשרות]. לא אכלתי באני ממנו [לא אכלתי מן המעשר שני באנינות], ולא בערתי ממנו בטמא [בין שאני טמא והוא טהור, בין שהוא טמא ואני טהור], ולא נתתי ממנו למת [לא עשיתי ממנו ארון ותכריכין למת], שמעתי בקול ה' אלהי [להביאו לבית הבחירה], עשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש"; ווידוי זה בכל לשון הוא נאמר.

קרית שמע, ותפלה, וברכת המזון

.

ושבועת העדות

, הוא מה שאמרה תורה [ויקרא ה א]: "ונפש כי תחטא, ושמעה קול אלה [שבועה], והוא עד או ראה או ידע [שהשביעוהו בממון שהוא עד בו, שאם יודע לו בעדות שיעיד לו], אם לא יגיד [כפר ואמר שאינו יודע לו עדות] ונשא עוונו. והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא עליה. והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עזים לחטאת, וכפר עליו הכהן מחטאתו", ושבועה זו בכל לשון היא נאמרת.

ושבועת הפיקדון

, הוא מה שאמרה תורה [ויקרא ה כא]: "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה', וכחש בעמיתו בפקדון [שהפקד אצלו ונשבע שאינו בידו] או בתשומת יד [הלואה], או בגזל, או עשק את עמיתו. או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר. ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן"; ושבועה זו בכל לשון היא נאמרת.

ואלו נאמרין

רק

בלשון הקודש

:

מקרא ביכורים

, והוא מה שאמרה תורה [דברים כו ב]: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו: הגדתי היום לה' אלהיך, כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. וענית ואמרת לפני ה' אלהיך: ארמי [לבן הארמי] אבד אבי [לבן ביקש לעקור את הכל כשרדף אחרי יעקב] וירד [יעקב] מצרימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אותנו המצרים ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה' אלהי אבותינו, וישמע ה' את קולנו, וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'", ומקרא זה - מ"הגדתי" עד "נתתה לי ה'" - אינו נאמר אלא בלשון הקודש.

וחליצה

, הוא מה שאמרה תורה [דברים כה ז]: "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ואמרה: מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יבמי. וקראו לו זקני עירו ודברו אליו, ועמד ואמר: לא חפצתי לקחתה. ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו, וענתה ואמרה: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", וכל האמירות הנזכרות, אינן נאמרות אלא בלשון הקודש.

ברכות וקללות

, הוא מה שאמרה תורה [דברים יא כט]: "והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה". ונאמר [דברים כז יב]: "אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים בעברכם את הירדן, שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין. ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל, ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי. וענו הלויים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם. ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה'" [עד סוף סדר הקללות], והיו מקדימים לכל קללה, ברכה: "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה", והכל נאמר בלשון הקודש בלבד.

ברכת כהנים

שאומרים בנשיאת כפים.

וברכת כהן גדול

ביום הכפורים אחר עבודת היום שהיה עובד בקודש הקדשים, היה קורא בתורה, ומברך שמונה ברכות כפי שמבארת המשנה לקמן מ ב.

ופרשת המלך

, מפרש לה במשנה לקמן מא א.

ופרשת עגלה ערופה

, הוא מה שאמרה תורה [דברים כא א]: "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה נופל בשדה לא נודע מי הכהו. והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר. והורידו זקני העיר ההיא את העגלה. וערפו שם את העגלה בנחל. ונגשו הכהנים בני לוי. וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל. וענו ואמרו [זקני העיר]: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". [והכהנים אומרים]: "כפר לעמך ישראל אשר פדיתה ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל"; והכל בלשון הקודש נאמר.

ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם

, הוא מה שאמרה תורה [דברים כ ב]: "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן [הגדול שנמשח לשם כך] ודבר אל העם. ואמר אליהם: שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלהיכם הוא ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם", ואין הכהן אומר אלא בלשון הקודש.

המשניות מכאן ואילך מפרשות את אותם הדברים שנשנו במשנתנו שאינם נאמרים אלא בלשון הקודש; בחלקם מפרשת המשנה את מהותם של אותם דברים, ובחלקם מפרשת המשנה את המקור לאמירתם בלשון הקודש, אף שהיה לנו לומר: כשם שסוטה, מקרא בכורים וקריאת שמע, אף שנתנה התורה נוסח לאמירתם, לא הקפידה תורה על אמירתם כפי שהם כתובים בתורה בלשון הקודש, אם כן הוא הדין באלו, היה לנו לומר: אף שנוסח אמירתם כתוב בתורה, בכל זאת אין צריך לאומרם כפי שהם כתובים בלשון הקודש, אלא הוא הדין בשאר לשונות, [רש"י].

ומפרשת המשנה:

מקרא ביכורים כיצד

, כלומר: מנין שאין הוא נאמר אלא בלשון הקודש!?

משום שנאמר במקרא בכורים: "

וענית ואמרת לפני ה'

אלהיך

",

ולהלן

גבי ברכות וקללות

הוא אומר

"

וענו הלוים ואמרו

" -

והרי אנו לומדים בגזירה שוה "עניה עניה":

מה להלן

בברכות וקללות -

בלשון הקודש, אף כאן

במקרא בכורים -

בלשון הקודש

.

עוד מפרשת המשנה:

חליצה

שהיא בלשון הקודש

כיצד

, מנין הוא נלמד:

משום שנאמר בחליצה: "

וענתה ואמרה

",

ולהלן

בברכות וקללות

הוא אומר

: "

וענו הלוים ואמרו

" -

והרי אנו לומדים בגזירה שוה "עניה עניה":

מה להלן

בברכות וקללות -

בלשון הקודש, אף כאן

בחליצה -

בלשון הקודש

.

רבי יהודה אומר: אינו צריך

ללומדה לחליצה בגזירה שוה, שמעצמה היא למידה: משום שנאמר בחליצה: "

וענתה ואמרה, ככה

", הרי למדנו:

עד שתאמר בלשון הזה

שנכתב בתורה.

עוד מפרשת המשנה:

ברכות וקללות כיצד

היו:

כיון שעברו ישראל את הירדן, ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון

[אצל שומרון],

שבצד שכם שאצל אלוני מורה

-

ומנין שהם בצד שכם, משום

שנאמר

[דברים יא כט]: "והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל.

הלא המה בעבר הירדן

אחרי דרך מבוא השמש, בארץ הכנעני היושב בערבה, מול הגלגל אצל אלוני מורה" -

ולהלן

גבי אברהם -

הוא אומר

: "

ויעבור אברם בארץ, עד מקום שכם עד אלון מורה

" -

והרי אנו לומדים בגזירה שוה:

מה

"

אלון מורה

"

האמור להלן

באברהם היינו

שכם, אף אלון מורה

[אלוני מורה]

האמור כאן

בלויים היינו

שכם

.

וכאשר הגיעו לאותם הרים, כי אז:

ששה שבטים עלו לראש הר גריזים; וששה שבטים עלו לראש הר עיבל

.

והכהנים והלוים

והארון עומדים למטה באמצע

בין שני ההרים -

הכהנים מקיפין את הארון, והלוים את הכהנים, וכל ישראל מכאן ומכאן

על שני ההרים.

שנאמר

[יהושע ח לג]: "

וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו, עומדים מזה ומזה לארון

נגד הכהנים הלויים נושאי ארון ברית ה', כגר כאזרח, חציו אל מול הר גריזים [בשיפוע הר גריזים] והחציו אל מול הר עיבל, כאשר צוה משה עבד ה' לברך את העם ישראל בראשונה [להקדים ברכה לקללה]. ואחרי כן קרא [יהושע] את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה. לא היה דבר מכל אשר צוה משה, אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל והנשים והטף והגר ההולך בקרבם".

הפכו

הלויים את

פניהם כלפי הר גריזים, ופתחו בברכה

: "

ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה

",

ואלו ואלו

השבטים שבשני ההרים

עונין אמן

.

ושוב

הפכו

הלויים את

פניהם כלפי הר עיבל, ופתחו בקללה

: "

ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה

",

ואלו ואלו עונין אמן

.

וכך היו עושים ברכה ואחר כך קללה,

עד שגומרין ברכות וקללות

.

ואחר כך הביאו את האבנים

שהוציאו מן הירדן כשעברו בו,

ובנו את המזבח

בהר עיבל,

וסדוהו בסיד, וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר

:

[דברים כז ב]: "והיה ביום אשר תעברו את הירדן, אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך, והקמות לך [בירדן] אבנים גדולות, ושדת אותן בשיד. והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה [אבנים אחרות שתוציאו מן הירדן] אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל, ושדת אותם בשיד. ובנית שם [בהר עיבל] מזבח לה' אלהיך, מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל. אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך, והעלית עליו עולות לה' אלהיך. וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלהיך. וכתבת על האבנים [של המזבח] את כל דברי התורה הזאת

באר היטב

".

ונטלו

[סתרו]

את האבנים

של המזבח אשר בנו בהר עיבל, [אחר שהקריבו עליהם את הקרבנות שנאמרו בפרשה],

ובאו

בני ישראל

ולנו במקומן

, בבית מלונן אשר בגלגל, ושם הקימו את האבנים שסתרו מהמזבח.