Sotá 25a — el Talmud en español

ושמואל אמר: אנא דאמרי, אפילו לרבי יאשיה

. שאף על פי שאינה אשתו לגמרי, בא הכתוב וריבה אותה לשתיה. ואדרבה, ראיה לדברי,

מדאיצטריך קרא לרבויה, מכלל

זה אתה למד,

דלאו אשתו היא כלל!

איבעיא להו: עוברת על דת

, אשה שאינה נוהגת בצניעות, וכגון שיוצאת לרחוב בשיער גלוי וכדומה, והדין שבעלה מגרשה בלי לתת לה כתובה, האם

צריכה

היא

התראה

כדי

להפסידה כתובתה

, שרק אחר שהתרו בה ולא חזרה מדרכה היא מפסידה כתובה,

או אינה צריכה

התראה, אלא גם ללא התראה היא מפסידה כתובתה?

ומבארת הגמרא את צידי הספק:

מי אמרינן, כיון דעוברת על דת היא, לא בעיא התראה

.

או דלמא, תיבעי התראה, דאי הדרה בה, תיהדר בה

. יתכן ותחזור בה, ואז אינה מפסידה כתובתה.

תא שמע

ראיה מהא דתנן במתניתין:

ארוסה ושומרת יבם, לא שותות ולא נוטלות כתובה

.

ויש לנו לדייק:

מישתא הוא דלא שתיא, הא קנויי, מקני לה

. שהארוס והיבם יכולים לקנאות ולהזהיר אותה שלא תסתר עם אחרים, אף על פי שהקינוי לא יביא אותה בסוף לידי שתיה אם תאבור על הקינוי.

ו

למאי

לגבי מה מועיל הקינוי הזה?

לאו, להפסידה כתובתה

, שאם תסתר תפסיד הכתובה.

והרי אשה זו שמסתתרת עם אנשים אחרים, עוברת על דת היא, ובכל זאת לולי הקינוי וההתראה, לא היתה מפסידה כתובתה.

שמע מינה שעוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה.

אמר אביי: לא!

הקינוי אינו בא אלא

לאוסרה עליו

אם תסתר, אבל להפסידה כתובתה אינה צריכה התראה.

רב פפא אמר

: הקינוי בא כדי

להשקותה כשהיא נשואה

, שאם תסתר לאחר הנישואין, תשתה על סמך הקינוי שנעשה בעודה ארוסה.

כדתניא: אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה, אבל מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה

.

אמר רבא: תא שמע

לפשוט הבעיה אם צריכה התראה או לא:

תנן במתניתין:

אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה

לישראל, בת ישראל לממזר ונתין, לא שותות ולא נוטלות כתובה

.

ודייקינן:

מישתא הוא דלא שתיא

.

הא קנויי, מקני להו

.

ולמאי

מועיל הקינוי?

אי לאוסרן עליו?

-

הא אסירן וקיימן

, הרי אסורות הן עליו עתה גם לולי הקינוי?

אלא לאו

, כדי

להפסידן כתובתן!

הרי שבשביל להפסיד כתובה צריך התראה.

אמר רב יהודה מדיסקרתא: לא!

הקינוי אינו בא להפסידה כתובתה, אלא

לאוסרה לבועל כבעל

, שאם תסתר עם האיש ההוא, תיאסר להינשא לבועל [לאיש שנסתרה עמו] אף לאחר שימות בעלה או יגרשנה.

דתנן: כשם שאסורה

הסוטה

לבעל, כך אסורה לבועל

.

אמר רבי חנינא מסורא: תא שמע

מהא דתנן במתניתין:

ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין

.

ולא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה

.

שמע מינה

: עוברת על דת

בעי התראה

כדי להפסידה כתובתה, שהרי להדיא תנן שהקינוי בא לפוסלה מכתובתה.

ומסקינן:

שמע מינה!

והוינן בה:

וכולהו

האמוראים דלעיל, שביקשו לפשוט את האיבעיא ממשנתנו,

מאי טעמא לא אמרי מהא

, מדוע לא הוכיחו מכאן?

ומשנינן:

דלמא שאני התם, דלית לה אימתא דבעל כלל

, אינה מפחדת ממנו מאחר שנתחרש או נשתטה או שנמצא בבית האסורין, ואין זו פריצות כל כך גדולה אם עוברת על דת, ולכן היא צריכה התראה. אבל אשה רגילה, שבעלה עמה, ועוברת על דת, יש בה פריצות גדולה, ויתכן שאינה צריכה התראה להפסידה כתובתה.

איבעיא להו

: אשה שהיא

עוברת על דת, ורצה

ה

בעל לקיימה

, שאינו חפץ לגרשה, האם

מקיימה או אינו מקיימה?

וצידי הספק הם:

מי אמרינן

רק

בקפידא דבעל תלא רחמנא

, כמו שכתוב "וקנא את אשתו",

והא

, ובעל זה,

לא קפיד

, וכיון שאינו מקפיד מותר לו לקיימה.

או דלמא, כיון דקפיד, קפיד!

כיון שהדרך הוא שהבעל מקפיד על כך, הרי זה נחשב בעל כרחו לקפידא, ואסור לו לקיימה?

תא שמע

ראיה מהא דתנן במתניתין:

ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין

.

ואי אמרת

שאם

רצה

ה

בעל לקיימה, מקיימה

, תקשי: וכי

עבדי בית דין מידי דדלמא לא ניחא ליה לבעל!?

הרי שמא הוא רוצה לקיימה על אף שהיא עוברת על דת ומסתתרת עם אנשים, ואילו עכשיו, על ידי הקינוי של הבית דין היא נאסרת עליו אם תסתר, ואיך אנו נעשים שלוחו של הבעל בדבר שאינו חפץ בו? והרי אין חבין לאדם שלא בפניו!

אלא ודאי, אסור לו לקיימה, ובלאו הכי היא נאסרת עליו.

ודחינן: לעולם הבעל מותר לקיימה אם רצה, אלא

סתמא דמילתא, כיון דעוברת על דת היא, מינח ניחא ליה

לבעלה להוציאה, ואין זה חוב בשבילו.

איבעיא להו: בעל שמחל על קינויו

, שנתן לה רשות להתייחד עם אותו שקנא לה, האם

קינויו מחול

, וגם אם נסתרה אינה נאסרת עליו, כיון שבמחילה הוא עקר את הקינוי.

או אינו מחול?

וצידי הספק הם:

מי אמרינן, בקינוי דבעל תלא רחמנא, ובעל הא מחיל ליה לקינויו

.

או דלמא, כיון דקני ליה מעיקרא, לא מצי מחיל ליה?

תא שמע

מהא דתנן במתניתין:

ואלו שבית דין מקנין להן: מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין

.

ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול

, תקשי: וכי

עבדינן מידי דאתי בעל

, כשייצא מבית האסורים, ו

מחיל ליה!?

הרי יש כאן זילות בית דין, שהבעל יבטל את הקינוי שלהם! אלא ודאי אינו יכול למחול על קינויו.

ודחינן: לעולם יכול הבעל למחול ולבטל הקינוי, אלא

סתמא דמילתא, אדם מסכים על דעת בית דין

, ולא יבא למחול, אבל אם רצה למחול הרי זה מחול.

תא שמע

מהא דתנן במשנה בפרק ראשון:

ומוסרין לו

בית דין שבעירו של הבעל

שני תלמידי חכמים

, כדי שילוו אותו בדרך לירושלים לבית דין הגדול,

שמא יבא עליה

הבעל

בדרך

, והרי היא אסורה עליו.

ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול

, מה החשש?

לחליה לקינויה

, ימחול הבעל את קינויו,

ולבעול

שהרי הדבר מותר לו?

אלא ודאי אינו יכול למחול על קינויו.

ודחינן: אדרבה, משם יש ראיה שיכול למחול על קינויו! שהרי

מאי שנא תלמידי חכמים

, למה צריך לשלוח עמו תלמידי חכמים דוקא? משום

דגמירי

, שהם יודעים הדין

דאי בעי

הבעל

למיבעל, אמרי לה: אחליה

מחול

לקינוייך, ובעלה

.

תא שמע: דאמר רבי יאשיה: שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים

:

א.

בעל שמחל על קינויו, קינויו מחול

.

ב.

וזקן ממרא שרצו בית דין למחול לו

על שהמרה את פיהם,

מוחלין לו

, ואינו נענש בחנק.

ג.

ובן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו, מוחלין לו

ואינו נסקל.

וכשבאתי אצל חבירי בדרום, על שנים הודו לי, ועל זקן ממרא לא הודו לי

שיכולין בית דין למחול לו, כדי

שלא ירבו מחלוקת בישראל

.

שמע מינה: בעל שמחל על קינויו, קינויו מחול

.

ומסקינן:

שמע מינה!

פליגי בה רב אחא ורבינא

:

חד אמר

: רק אם מחל הבעל

קודם סתירה, מחול

, אבל אם מחל

לאחר סתירה, אינו מחול

, שהרי כבר נאסרה עליו.

וחד אמר

: אפילו

לאחר סתירה, נמי, מחול

. ומסקנת הגמרא:

ומסתברא כמאן דאמר אינו מחול

.

ממאי?

-

מדקא מהדרי רבנן לרבי יוסי

, מתשובתם של רבנן לרבי יוסי אנו למדין זאת.

דתניא: רבי יוסי אומר: בעלה נאמן עליה

שלא יבא עליה בדרך, ואין צורך למסור לו שני תלמידי חכמים,

מקל וחומר

:

ומה נדה, שהיא בכרת, בעלה נאמן עליה

ואין צורך לשמור עליו.

סוטה, שהיא

רק

בלאו

על בעלה,

לא כל שכן

שאינו צריך שמירה.

אמרו לו

חכמים:

לא! אם אמרת בנדה

שאינו צריך שמירה, הטעם הוא

שכן יש לה היתר

לאחר שתטבול, הלכך אין יצרו תוקפו.

תאמר בסוטה, שאין לה היתר

אם תימצא טמאה, ויש יותר חשש שמא יצרו יגבר עליו.

ואי אמרת

שגם

לאחר סתירה מחול לה

, אם כן

משכחת לה

גם בסוטה

דיש לה היתר, דאי בעי, מחיל ליה לקינויה, ובעיל?

אלא, שמע מינה

, ש

לאחר סתירה אינו מחול

.

ולכן, כשהבעל מוליכה לירושלים לאחר סתירה שוב אין לה היתר.

ומסקינן:

שמע מינה!

שנינו במשנה:

מתו בעליהן עד שלא שתו, ב"ש

אומרים נוטלות כתובה שלא שותות. וב"ה אומרים או שותות או נוטלות כתובה.

והוינן בה:

במאי קמיפלגי

ב"ש וב"ה?

ומשנינן:

בית שמאי סברי: שטר העומד לגבות כגבוי דמי

. מלוה שיש לו שטר חוב על הלוה, ושעבד לו הלוה נכסיו, הרי בעל השטר נחשב כמוחזק בנכסים אלו יותר מהלוה. וכאן האשה היא בעלת שטר הכתובה, והרי היא מוחזקת בנכסים המשועבדים לכתובה, ויורשי הבעל הם התובעים, והמוציא מחבירו עליו הראיה, לפיכך עליהם להביא ראיה שזינתה בסתירה זו, וכל עוד שלא הביאו ראיה נוטלת האשה כתובתה.