Sotá 23a — el Talmud en español

א.

האומרת טמאה אני לך

. שאין משקים אותה, כיון שהודתה, ותישרף מנחתה.

ב.

ושבאו לה עדים שהיא טמאה

, שאין משקין אותה, ומנחתה נשרפת.

ג.

והאומרת איני שותה

קודם שנמחקה מגילה, שאין משקין אותה ומנחתה נשרפת. ד.

ושבעלה אינו רוצה להשקותה

, שחזר בו מלהשקותה לאחר שקדשה המנחה בכלי. ה.

ושבעלה בא עליה בדרך

, כלומר: שנודע לאחר שקדשה המנחה בכלי, שבעלה בא עליה בדרך לעזרה, ואם כן "אינו מנוקה מעוון", ואינו יכול להשקות את אשתו. ו.

וכל

הנשים

הנשואות לכהנים

הרי

מנחותיהן

כלומר שיירי מנחותיהן, בין שהיו מנחות סוטה ובין שהיו מנחות נדבה -

נשרפות

, ואף על פי שקרב הקומץ כהלכתו, ולא היה במנחה שום פסול, הרי השיריים נשרפים בבית הדשן.

ז.

בת ישראל שנשאת לכהן, מנחתה נשרפת

.

וכהנת

[בת כהן]

שנשאת לישראל

,

מנחתה נאכלת

ואין דין מנחתה כדין מנחת כהן שהיא עולה כליל, על המזבח כמו שנאמר: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל".

מה בין כהן לכהנת

[בת כהן; וטעם כולם מתבאר בגמרא]? -

א.

מנחת כהנת

[בת כהן שאינה נשואה]

נאכלת

-

ו

אילו

מנחת כהן אינה נאכלת

, אלא עולה כליל על המזבח.

ב.

כהנת

שנבעלה לפסול לה, הרי היא

מתחללת

מן התרומה [שהיא מותרת בה בהיותה בבית אביה הכהן], ומלהינשא לכהן -

ו

אילו

כהן

אם נשא מן הפסולות לכהונה

אין

הוא

מתחלל

.

ג.

כהנת מטמאה למתים

-

ואין כהן מטמא למתים

.

ד.

כהן אוכל בקדשי קדשים

-

ואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים

.

מה בין איש לאשה

, ואפילו ישראלים? -

א.

האיש

כשהוא צרוע הרי הוא

פורע ופורם

, וכמו שנאמר [ויקרא יג מה]: "והצרוע אשר בו הנגע, בגדיו יהיו פרומים [קרועים] וראשו יהיה פרוע [מגודל שער]" -

ואין האשה

המצורעת

פורעת ופורמת

.

ב.

האיש מדיר את בנו

הקטן

בנזיר

-

ואין האשה מדרת

את

בנה בנזיר

.

ג.

האיש מגלח

על נזירות אביו

, שאם הפריש אביו המת מעות לקרבנות נזירותו, הרי בנו הנזיר משתמש בהם לקרבנות נזירותו שלו,

ואין האשה מגלחת על נזירות אביה

.

ד.

האיש מקדש את בתו

, מקבל קדושי בתו קטנה שלא מדעתה,

ואין האשה מקדשת את בתה

.

ה.

האיש מוכר את בתו

הקטנה לאמה עבריה,

ואין האשה מוכרת את בתה

.

ו.

האיש נסקל

כשהוא

ערום, ואין האשה נסקלת ערומה

.

ז.

האיש נתלה

לאחר שהומת בידי בית דין, וכמו שאמרה תורה [דברים כא כב]: "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, ותלית אותו על עץ" -

ואין האשה נתלית

.

ח.

האיש נמכר

לעבד

בגניבתו

כשאין לו מה לשלם,

ואין האשה נמכרת בגניבתה

.

גמרא:

תנו רבנן

:

כל הנשואות לכהונה מנחותיהן נשרפות

-

כיצד?

כהנת לויה וישראלית שנשאת לכהן: אין מנחתה נאכלת

כשאר מנחת ישראל -

מפני שיש לו חלק בה

, שהוא מקריבה משלו, והוא הרי כהן, שמנחתו עולה כליל.

ו

היא גם

אינה עולה כליל

כמנחת כהן,

מפני שיש לה חלק בה

, שהרי לכפרתה באה המנחה, והיא הרי דינה כישראלית.

אלא

-

הקומץ קרב בעצמו, והשיריים קריבין בעצמן

, לאחר שקרב הקומץ.

ומקשינן: והרי אמרה תורה [ויקרא ב יא] "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". והיה לו לומר "לא תקטירו אשה לה'".

ולכך הוסיפה התורה ואמרה "ממנו", כדי לדרוש את סוף המקרא לחידוש בפני עצמו:

לא תקטירו ממנו - כל קרבן שכבר עלה "ממנו" לה', לא תקטירו עוד ממנו! ובא הכתוב ללמד, שכל קרבן שכבר נתת ממנו את משפטו אשה לה' [כגון אימורים בקרבן, וקומץ במנחה], הרי מה שנותר מן הקרבן, לא תקטיר אותו לה' -

והיות ויתכן שיש לנו לילך אחר החלק של האשה, ונמצא שהיתה הקטרת הקומץ כהלכתה, הרי

איקרי כאן

[קורא אני על השיריים] של המנחה שנקטר ממנה קומץ: "

כל שהוא ממנו לאישים, הרי הוא בבל תקטירו

", ואי אפשר להקטירם!?

אמר

פירש

רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: דמסיק להו

[מעלה הוא] את השיריים על המזבח

לשום עצים

.

כלומר, הוא מתנה ואומר כך: אם ראויים השיריים להקטירם [כי לא היתה ראויה המנחה להיקמץ, כדין "מנחת כהן"], הריני מקטיר את השיריים לשם הקטרה.

[שהרי הקמיצה שנעשתה לא מעלה ולא מורידה].

אבל, אם ראויה היתה המנחה להיקמץ, ואלו שייריה, הריני מעלה שיריים אלו על המזבח, ושורף אותם שם כשאר עצי המערכה ולא כהקטרת קרבן -

ו

כרבי אליעזר

, הסובר שמותר להעלות את "כל שניתן ממנו אשה לה'", לשום "עצים":

דתניא: רבי אליעזר אומר

: הואיל ואמר הכתוב "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. קרבן ראשית תקריבו אותם לה', ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח", הרי שעולה מאמר הכתוב "לריח ניחוח" גם על "לא תקטירו ממנו אשה לה'", ללמד: רק "

לריח ניחוח

"

אי אתה מעלה

את כל שניתן ממנו לאישים,

אבל אתה מעליהו לשום עצים

.

ומקשינן:

הניחא לרבי אליעזר, דאית ליה האי סברא

שמותר להעלותם על המזבח לשום עצים.

אלא לרבנן, דלית להו להאי סברא

, ואוסרים הם להעלות את השיריים לשום עצים,

מאי איכא למימר?

מה יעשה בשיריים, והרי אינו יכול להקטירם ולא להעלותם לשם עצים!?

ומשנינן:

דעבדי להו

[יעשה בשיריים]

כ

פי שאמר

רבי אלעזר ברבי שמעון

לעשות בשיריים של מנחת חוטא של כהן!

דתניא

:

נאמר בפרשת ויקרא, שיש שלשה ענינים בהם מתחייב החוטא קרבן "עולה ויורד", דהיינו, לפי היכולת של החוטא:

האחד, מי שהושבע שבועת העדות [לבוא ולהעיד לטובת חברו, וכפר בשקר, ואמר שאינו יודע לו עדות].

השני, מי שנשבע שבועת ביטוי, ושיקר בה, או לא עמד בשבועתו.

והשלישי, מי שעבר על טומאת מקדש וקדשיו [ויקרא ה יא].

וכך נאמר שם: "ואם לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה, והביא את קרבנו אשר חטא, עשירית האיפה סולת לחטאת" [וזו היא מנחת חוטא הבאה ב"דלי דלות"]; ושם פסוק יג: "וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה, ונסלח לו, והיתה לכהן כמנחה".

ולדעת חכמים, בא הכתוב "והיתה לכהן כמנחה", להקיש מנחת חובתו של כהן [מנחת חוטא] למנחת נדבתו - מה מנחת נדבתו אינה נקמצת ואינה נאכלת, אלא עולה כולה כליל, אף מנחת חובתו, כולה כליל לה'.

רבי שמעון אומר: וכי נאמר "והיתה לכהן כמנחתו", עד שאתה מקיש את מנחת חובתו למנחת נדבתו שלו, והלוא לא נאמר אלא "והיתה לכהן כמנחה"!? אלא כך אמר הכתוב: מנחת חוטא של כהן הרי היא כמנחת חוטא של ישראל, מה של ישראל נקמצת, אף של כהן הרי היא נקמצת.

שמא תאמר: כשם שמנחת חוטא של ישראל נקמצת ושייריה נאכלין, אף מנחת חוטא של כהן נקמצת ושייריה נאכלין?

לפיכך תלמוד לומר: "לכהן כמנחה": לכהן [לעבודת כהן - לקמיצה] הרי היא כמנחה של ישראל, ולא לאישים כמנחה! הא כיצד? - הקומץ קרב בעצמו, והשיריים קרבין בעצמן.

ולא סובר רבי שמעון כי "כל שממנו לאישים, הרי הוא בבל תקטירו".

רבי אלעזר ברבי שמעון אומר

: נאמר במנחת כהן "וכל מנחת כהן כליל תהיה, לא תא כל".

ולפיכך אמר הכתוב "כליל תהיה", וחזר ואמר "לא תאכל", כדי ללמד: נדבתו של כהן "כליל תהיה" על המזבח, ואילו מנחת חובתו "לא תאכל"!

הא כיצד? - הרי היא נקמצת, ו

הקומץ קרב בעצמו, והשיריים מתפזרין

לאיבוד

על בית הדשן

, ואינם נאכלים.