Sotá 15b — el Talmud en español

דשמעיה

רבן גמליאל

לרבי מאיר

,

דקאמר

בברייתא לעיל ח ב: "רבי [מאיר] אומר: מנין שבמדה שאדם מודד בה מודדין לו, וכן אתה מוצא בסוטה,

היא

הסוטה

האכילתו

לבועל

מעדני עולם, לפיכך קרבנה מאכל בהמה

".

ו

אמר ליה

רבן גמליאל לרבי מאיר:

התינח

עשירה

שאכן האכילתו מעדני עולם,

עניה

שאין לה מעדני עולם

מאי איכא למימר

, למה היא מביאה מאכל בהמה!?

אלא

הטעם שקרבנה הוא מן השעורים:

כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה

.

מתניתין:

משנתנו ממשיכה לבאר את סדר השקאת הסוטה.

כתיב בפרשת סוטה: "והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה'. ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש, ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, יקח הכהן ונתן אל המים".

היה

הכהן

מביא פיילי

[כוס של מים]

של חרס, ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור

אשר בעזרה.

רבי יהודה אומר: רביעית

הלוג בלבד היה נותן לתוכה.

כשם שממעט

רבי יהודה

בכתב

שהוא כותב במגילת הסוטה, וכפי שיתבאר במשנה הבאה.

כך ממעט

רבי יהודה

במים

.

יצא הכהן מן העזרה ו

נכנס להיכל, ופנה לימינו, ומקום היה שם

נראה וניכר משאר רצפת ההיכל -

אמה על אמה, ו

היתה שם

טבלא של שיש, וטבעת היתה קבועה בה

[בטבלא], כדי להרים בה את הטבלא.

וכשהוא מגביהה

לטבלא,

נוטל

עפר מתחתיה, ונותן

מן העפר שיעור גדול כל כך עד

כדי שיראה

העפר

על המים

.

שנאמר: ומן העפר אשר יהיה בקרקע

המשכן, יקח הכהן ונתן אל המים

, ומדלא אמר הכתוב "ונתן במים", אלא "ונתן אל המים", משמע, שלא יהא העפר נבלע בתוך המים.

גמרא:

תנא

בברייתא:

היה מביא

פיילי של חרס חדשה

, כלומר: שלא נעשתה בה מלאכה,

דברי רבי ישמעאל

.

ומפרשינן:

מאי טעמא דרבי ישמעאל?

פרשת טהרת המצורע בסוף ימי חלוטו [ויקרא יד ב]:

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, והובא אל הכהן. וצוה הכהן, ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. וצוה הכהן, ושחט את הצפור האחת, אל כלי חרס על מים חיים [מי מעיין שלא נעשה בהם מלאכה]. את הצפור החיה יקח אותה, ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב, וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה על המים החיים. והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים, וטהרו, ושלח את הצפור החיה על פני השדה.

כי

גמר

בגזירה שוה "

כלי כלי

"

ממצורע

ביום טהרתו:

מה להלן

גבי מצורע - נותן הוא את המים החיים בכלי

חרס חדשה

.

אף כאן

בסוטה - הרי הוא נותן את המים בכלי

חרס חדשה

.

ומפרשינן:

והתם

גבי מצורע

מנלן

שהוא נותנם בכלי חרס חדשה שלא נעשתה בה מלאכה? משום

דכתיב

: "

ושחט את הצפור האחת, אל כלי חרס על מים חיים

", הרי שהוקש הכלי למים, וכדי ללמד:

מה מים חיים שלא נעשתה בהן מלאכה

, שהרי נאמר "חיים".

אף כלי שלא נעשתה בו מלאכה

.

ומקשינן: ומאחר שאתה לומד גזירה שוה ממצורע, תאמר גם:

אי מה להלן

במצורע הצריך הכתוב "

מים חיים

" דהיינו מי מעיין -

אף כאן

בסוטה יתן בכלי החרס

מים חיים!?

ומשנינן:

לרבי ישמעאל

הלומד גזירה שוה ממצורע -

הכי נמי

[אכן כן] שנוטל הוא מים חיים לסוטה, שהרי מי סוטה ניטלים מן הכיור כמבואר במשנתנו, ולדעת רבי ישמעאל כל מי כיור מי מעיין הן.

דאמר רבי יוחנן: מי כיור

מהיכן היו באים:

רבי ישמעאל אומר: מי מעיין הן

.

וחכמים אומרים

: אף

משאר מימות הן

, אם רצה ליתן בתוכן מי מקוה - יתן.

ואכתי מקשינן לרבי ישמעאל הלומד מגזירה שוה דמצורע:

והרי

איכא למיפרך

:

מה למצורע, שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת

, תאמר בסוטה שאינה טעונה את כל אלו!?

אלא

אמר רבה

בטעמו של רבי ישמעאל המצריך פיילי חדשה בסוטה:

כי

אמר קרא

בפרשת סוטה: ולקח הכהן מים קדושים

בכלי חרס

, ומדלא אמר הכתוב: "ולקח כלי חרס ונתן בו מים", הרי משמע שיתננו ב

כלי שאמרתי לך כבר

[שהוזכר במקום אחר], והוא הכלי האמור במצורע.

אמר רבא

:

לא שנו

חכמים החולקים על רבי ישמעאל, וסוברים, שכלי ישן כשר למי סוטה -

אלא

בכלי

ש

בישל בו ועדיין

לא נתאכמו

[הושחרו]

פניו

מחמת האש.

אבל

אם נתן את המים בכלי ש

נתאכמו פניו

מחמת האש, הרי אלו

פסולין

.

ומפרשינן:

מאי טעמא?

משום דבעינן כלי של סוטה

דומיא דמים

של סוטה,

מה מים שלא נשתנו

,

אף כלי שלא נשתנה

.

בעי רבא

:

כלי חרס ש

נתאכמו, והחזירן לתוך כבשן

האש

בו מצרפים קדרות חדשות של חרס,

ונתלבנו

הכלים שם,

מהו

שיוכשרו הכלים ליתן בהם מי סוטה?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק:

מי אמרינן: כיון דאידחי אידחי

, הואיל ונדחו שוב לא יוכשרו?

או דילמא: כיון דהדור הדור

, כיון שחזרו ונתלבנו, חזרו להיות כשרים למי סוטה?

תא שמע

שאין הכלים כשרים, מאחר שנדחו:

דתניא:

רבי אליעזר אומר

:

עץ ארז ואזוב ושני תולעת

הנצרכים להזאת מי פרה,

שהפשיל בהן קופתו לאחוריו

, כלומר: תלה בהן את קופתו מאחוריו, הרי אלו

פסולין

, כיון שנתעקמו על ידי המשאוי, ונשתנו.

והא התם דהדרי ומפשטי

[הרי חוזרים ומתפשטים הם], ומכל מקום הם פסולים לעולם, הרי שאנו אומרים: "כיון דאידחי אידחי".

ודחינן:

התם

באותה ברייתא אנו עוסקים בכגון

דאיקלוף איקלופי

[נתקלפה קליפתן], ושינוי זה שוב אינו חוזר, ולכן הם פסולים.

שנינו במשנה:

נכנס להיכל ופנה לימינו

:

ומפרשינן:

מאי טעמא

פונה הוא לימינו:

דאמר מר: כל פינות

שאתה פונה, לא יהו אלא דרך ימין

.

שנינו במשנה:

מקום היה שם אמה על אמה

, וטבלא של שיש, וטבעת היתה קבועה בה, וכשהוא מגביהה נוטל עפר מתחתיה, ונותן כדי שיראה על המים:

תנו רבנן

: נאמר בפרשת סוטה: "

ומן העפר אשר יהיה

בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים"

\-

יכול יתקן

[יזמין עפר]

מבחוץ, ויכניס

את העפר לחלל ההיכל ויתננו לתוך המים ודי בזה, כיון שהיה העפר במשכן -

לפיכך

תלמוד לומר

: "ומן העפר אשר יהיה

בקרקע המשכן

" דמשמע בקרקעית המשכן, שהרי לא אמר: "ומן העפר אשר יהיה במשכן".

אי

"

בקרקע המשכן

", כלומר: אם לא היה הכתוב אומר אלא "ומן העפר אשר בקרקע המשכן",

יכול

, כי אז הייתי אומר:

יחפור בקרדומות

בקרקע המשכן ליקח משם עפר, ולפיכך

תלמוד לומר

: "

אשר יהיה

".

הא כיצד

:

אם

יש שם

במשכן [היינו בהיכל] עפר תיחוח,

הבא

מקרקעית המשכן.

ואם

אין שם

עפר תיחוח, הזמן עפר מבחוץ ו

תן שם

על קרקע המשכן, ומשם תנהו לתוך המים.

תניא אידך

, עוד למדנו ברייתא אחרת שנחלקו בה תנאים אם כברייתא ראשונה, או לא:

כתיב: "

ומן העפר אשר יהיה

בקרקע המשכן", והיות ולא אמר הכתוב "ומן העפר אשר בקרקע המשכן יקח", הרי זה

מלמד שהיה מתקן

[מזמין עפר]

מבחוץ, ומכניס

להיכל ונותנו אל המים, מבלי שיתננו תחילה בקרקעית המשכן.

ואם כן "

בקרקע המשכן

" למה נאמר, כיון שהוא מכניס עפר מבחוץ, ואף אינו נותנו בקרקע המשכן!?