Shevuot 37a — el Talmud en español

פגע בהו רב כהנא, אמר

להו: הזיד

בשבועת הפקדון והתרו בו

לפני שנשבע,

מהו

חיובו? - האם הוא חייב בקרבן או במלקות [כיון שעבר על "לאו" במזיד והתראה], או בשניהם יחד?

ויסוד הספק הוא:

כיון דחידוש

הוא שנתחדש בשבועת הפקדון,

ד

הרי

בכל התורה, לא אשכחן

אדם העובר עבירה ב

מזיד, דמייתי קרבן,

שהרי לא ניתן קרבן אלא לשוגג,

והכא מייתי קרבן

במזיד, לכן יתכן שכל חיובו הוא בקרבן בלבד.

לא שנא אתרו ביה

לפני שעבר ונשבע,

ולא שנא לא אתרו ביה.

ונשבע במזיד ללא התראה, וחידשה התורה שחיובו הוא בקרבן ולא בעונש אחר.

או דלמא, הני מילי

שמתחייב קרבן על שבועה במזיד, רק

היכא דלא אתרו ביה,

שפטור ממלקות, לפי שאין עונש מלקות אלא בהתראה.

אבל היכא דאתרו ביה

וחייב מלקות,

מילקא לקי,

אך

קרבן לא מייתי.

כיון ששני חיובים, קרבן ומלקות לא מחייבין אותו.

או דלמא

-

הא והא עבדינא

קרבן וגם מלקות?

מעמידה הגמרא להלן כמה דרכים לפשוט את ספיקו של רב כהנא:

א.

אמרו ליה: תנינא,

ספק זה שנינו בברייתא.

דתניא,

חמורה הימנה

[משבועת העדות]

שבועת הפקדון.

וחומרתה היא בכך

שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה אשם בכסף שקלים!

מ

הא

דקאמר ליה

חייב

על זדונה מכות, מכלל

זה אתה למד, שהנידון הוא במקום

דאתרו ביה,

ומשום כך לוקה.

וקאמר

-

מכות, אין. קרבן, לא!

ומאי חומרא

יש בעונש המכות של שבועת הפקדון במזיד, יותר מבעונש הקרבן של שבועת העדות?

דניחא ליה לאיניש דמייתי,

[להביא] קרבן, על אף ההוצאה הכספית,

ולא לילקי!

ולכן חמור עונש המלקות מחיוב הקרבן.

אמר להו רבא בר איתי

לרבנן: אין ראיתכם מברייתא זו ראיה, כיון שברייתא זו הינה רק לפי רבי שמעון ולא לפי חכמים. כי

מאן תנא

בפרקין דלעיל

"זדון שבועת הפקדון לא ניתנה לכפרה"

-

רבי שמעון.

ולפיו חייבים על שבועת הפקדון במזיד רק מכות.

אבל לרבנן, קרבן נמי מייתי

כאשר נשבע במזיד, בצירוף למכות.

אמר להו רב כהנא לרבנן: בר מינה דההיא!

דהיינו, לא תדחקו להעמיד את הברייתא לפי רבי שמעון כפי שהעמידה רבא בר איתי, אלא יכולים אתם להעמידה אפילו לרבנן, הסוברים שזדון שבועת הפקדון ניתן לכפרה בקרבן. אך אף על פי כן, אינכם יכולים לפשוט מכאן את הספק ששאלתי אתכם, מהו חיובו של מזיד בשבועת הפקדון היכן שהיתרו בו, היות

דאנא

בעצמי הוא זה

דתנינא לה,

ששניתי את אותה הברייתא, באופן דלהלן,

והכי תנינן לה

:

חמורה שבועת הפקדון משבועת העדות. משום ששבועת הפקדון אחד זדונה ואחד שגגתה

קרבן

אשם בכסף שקלים!

ומאי חומרא

יש בזו על זו, [והרי גם שבועת העדות חייבים על זדונה ושגגתה קרבן]?

דאילו התם,

בשבועת העדות, יכול להביא העד

חטאת בת דנקא,

דהיינו במחיר זול של ששית הדינר בלבד.

והכא,

בשבועת הפקדון, הוא חייב להביא

אשם בכסף שקלים!

ואם תשאלוני:

וליגמר מינה

שהחיוב כאשר הזיד והתרו בו, הוא רק קרבן ולא מכות.

תשובתכם -

דלמא

מדובר

דלא אתרו ביה.

שהרי ברייתא זאת לא באה אלא לומר את החומרה שיש בשבועת הפקדון יותר מאשר שבועת העדים, ולא באה לומר את דין שבועת הפקדון בכל האופנים. ולכן גם אם חייב מלקות היכן שהיתרו בו, מכל מקום לא נזכר דין זה בברייתא, כיון שהיא מדברת באופן שלא התרו בו.

ב.

לישנא אחרינא

[בפשיטות ספיקו של רב כהנא]:

תא שמע

: שנינו במשנתנו:

אין חייבים על שגגתה

גרידתא של שבועת הפקדון, דבר.

ומה הם חייבים על זדונה

-

אשם בכסף שקלים!

ומדייקת הגמרא:

מאי לאו,

היאך מתחייב על זדונה,

בדאתרו ביה,

ומוכח שכאשר הזיד והתרו בו - חייב רק קרבן.

ודוחה הגמרא: לא

! הכא נמי בדלא אתרו ביה!

אלא הזיד בלא התראה. ואם כן, ממשנתנו אין להוכיח דבר.

ג. [לפי גירסת הר"ח]

תא שמע

: שנינו בספרי דבי רב, מנין לנזיר שאסור הוא בטומאה, ואם טימא את עצמו במזיד שחייב קרבן? אמרת קל וחומר: ומה שבועת הפקדון, שלא חייב את השוגג בקרבן אשם, חייב בה את המזיד בקרבן. נזיר, שחייב בו את הנטמא בשוגג בקרבן אשם, אינו דין שיהא חייב קרבן במזיד.

ופרכינן בספרי לקל וחומר זה -

לא, אם אמרת בשבועת הפקדון,

משום

דאינו לוקה

במזיד, לפיכך מביא קרבן אשם,

תאמר בנזיר שנטמא

במזיד

שלוקה. והואיל ולוקה לא יביא קרבן. תלמוד לומר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש"!

ומדייקת הגמרא:

מדקאמר

נזיר שנטמא

לוקה, מכלל,

זאת אומרת שהמדובר הוא

דאתרו ביה,

כיון שאם לא היתה התראה - אין מלקות.

וקאמר: תאמר בשבועת הפקדון,

שאף כאשר התרו בו

שאינו לוקה! אבל קרבן מייתי!

ומוכח, שבמזיד והתראה - מביא קרבן, ואינו לוקה.

ודוחה הגמרא:

מאי אינו לוקה

על שבועת הפקדון -

דאינו נפטר

מחיוב עונשו

במלקות

בלבד, אלא חייב בקרבן יחד עם המלקות, ועל ידי זה מתכפר.

אולם דחיה זו, קשה היא. כיון שאם כן,

מכלל, דנזיר טמא נפטר במלקות

שמקבל, ואינו מביא קרבן, ודבר זה לא יתכן. כי

הא,

הרי בנזיר טמא,

קרבן כתיב ביה

במפורש! [ולכאורה, למידין מכך שאינו נפטר אלא בקרבן].

והתירוץ הוא:

התם,

הא

דמייתי קרבן,

הוא

כי היכי דתיחול עליה נזירות בטהרה

[על מנת שהנזירות שמתחיל למנות עכשיו - תחל בטהרה], ואין זה קרבן לכפרה, אלא רק כדי לטהרו, ושפיר אמרינן שכפרתו של הנזיר היא במלקות בלבד. ואילו הקרבן אינו מיועד לכפר עליו.

אמרוה

אותם

רבנן,

שנשאלו על ידי רב כהנא, את שאלתו

קמיה דרבה.

אמר להו

רבה: מכך שהסתפק רב כהנא על המקרה הנ"ל שהתרו עדים בנתבע שלא יכפור בשבועה אלא יודה ויחזיר את הפקדון, משמע, שיש כאן עדים היודעים את האמת שהפקדון בידו. ומחמת כן מתרים בו שלא ישבע לשקר. ואם כן,

מכלל

דבריו של רב כהנא אתה למד,

דכי לא אתרו ביה, ואיכא עדים

היודעים שכפירתו היא בשקר, בכל זאת

מחייב

בקרבן. וקשה: אמאי מחייב, והרי לא הועילה כפירתו לפוטרו אלא

כפירת דברים בעלמא הוא!

שהרי יש עדים שיעידו שכפירתו אינה נכונה, וממילא חייב בפקדון, ואין בכפירתו כלום! ומדייקת הגמרא מקושייתו של רבה על ספיקו של רב כהנא:

אלמא, קסבר רבה

-

הכופר בממון שיש עליו עדים, פטור

מקרבן שבועת הפקדון!

אמר ליה רב חנינא לרבה: תניא דמסייע לך

נאמר בחיוב שבועת הפקדון:

"וכחש בה"

בפקדון, וחייב,

פרט ל

אדם המחזיק ממון ששייך לאחים, ו

מודה לאחד מן האחים

שיש לו חלק בממון זה, שאותו נתבע להשיב. וכופר לאח השני.

או

שמודה

לאחד מן השותפין,

וכופר לשותפין האחרים.

ובשני מקרים אלו הרי מחייב הוא את עצמו בהודאתו בממון, אך מודה רק לאחד מן התובעים ולא לכולם. ולמעשה, בכפירתו אינו מרויח כלום.

"ונשבע על שקר"

-

פרט ללווה בשטר, וללוה בעדים.

שאין הוא יכול להפטר מחובו בשבועתו כיון שיש עדים ושטר בדבר!

ומוכח, שבכפירת דברים בעלמא שאינה פוטרתו מממון, שהרי ממילא מחויב בו [אם על ידי הודאתו לאחד מן האחים או אחד מהשותפין, אם על ידי העדות או השטר], אין עליה חיוב קרבן שבועת הפקדון.

אמר ליה

רבה לרב חנינא:

אי משום הא, לא תסייען.

מברייתא זו שרצית להוכיח כדברי

\- אין ראיה. כיון שאפשר להעמיד דברי הברייתא זו באופן שאינו כופר בממון אלא מודה בו,

באומר לויתי,

אלא

שלא לויתי בעדים.

או

לויתי,

אבל

לא לויתי בשטר.

ומכיון שאינו כופר בחיוב הממון עצמו אלא רק בעדים או בשטר, הרי הוא פטור מקרבן.

ומוסיף רבה להוכיח שזהו ביאור הברייתא:

ממאי

דהכי הוא, שהנידון הוא במודה בממון? -

מדקתני

בברייתא ללימוד מהפסוק

"וכיחש בה"

-

פרט למודה לאחד מן האחים, או לאחד מן השותפין!

האי

דהודה

לאחד מן האחים, היכי דמי?

אילימא דאודי ליה

לאותו אח

בפלגא דידיה

בחלקו בלבד, אמאי פטרינן ליה מן הקרבן?

הא איכא כפירה דאידך,

בחלקו של השני, ועל כפירה זו הוא מתחייב קרבן.

אלא לאו, דאמרי ליה

האחים התובעים אותו -

מתרוינן יזפת

[לוית משנינו יחד].

ואמר להו: לא, מחד מינייכו יזפי

את הסכום כולו

! דהויא ליה כפירת דברים בעלמא,

שהרי מודה הוא בחובו אלא מתווכח עמהם למי הוא חייב.

ומדרישא

[במודה לאחד מן האחים]

כפירת דברים, סיפא

[בלווה בשטר או בעדים]

נמי כפירת דברים

בעלמא, ולא בעצם החוב.

ומעמידה הגמרא כמה אופנים להוכיח דלא כרבה.

(סימן: חובה, כיתות דבעל הבית, חומר נזירא)

א.

תא שמע

ממשנתנו:

אינו חייב על שגגתה

של שבועת הפקדון.

ומהו חייב על זדונה

-

אשם בכסף שקלים!

ומדייקת הגמרא:

מאי לאו, זדון

על ידי

עדים

, המתרים בו שיודעים מהחוב, וקשיא לרבה, הפוטר מי שכופר בממון שיש עליו עדים [ואף יש לפשוט מכאן את שאלת רב כהנא שהחיוב הוא רק קרבן].

ודוחה הגמרא:

לא!

כונת המשנה היא

זדון עצמו,

שהוא עצמו יודע בשיקרו מבלי שיהיו עדים שמתרים בו.

ב.

תא שמע

מהסיפא של משנתנו, ששנינו בה:

היו שתי כתי עדים

שנתבעו על ידי פלוני להעיד על חבירו שחייב לו ממון, אם

כפרה הראשונה

בעדות,

ואחר כך כפרה השניה

-

שתיהן חייבות

קרבן שבועת העדות,

מפני שיכולה עדות להתקיים בשתיהן,

וכיון ששתיהן כפרו בעדות, הפסידוהו ממון!

ומדייקת הגמרא:

בשלמא שניה תתחייב, דהא כפרה לה כת ראשונה,

ושוב אינה יכולה להעיד. ונמצא שבשעה שכפרה הכת השניה, היה תלוי גורל הממון של התובע אך ורק בעדותן.