Shevuot 30b — el Talmud en español

אי נמי

, כוונתו של רב יוסף היתה למקרה של

שודא דדייני

, שהדיין צריך להכריע לפי ראות עיניו למי לתת, משום שהדבר אינו יכול להיות מוכרע לפי הדין [וכגון: מי שצווה את נכסיו לאדם בשם מסוים, ובאו שני אנשים בעלי אותו השם, ואי אפשר להכריע מי הוא הזוכה. ואז מכריע הדיין כראות עיניו]. ולפיכך הודיעו רב יוסף שעולא ראוי לקבל, בהיותו חכם וצדיק.

אמר עולא: מחלוקת

רבי יהודה וחכמים אם חייבים בעלי הדין לעמוד לפני הדיינים, היא רק

בבעלי דינין. אבל בעדים, דברי הכל

-

בעמידה! דכתיב "ועמדו שני האנשים"

.

וילפינן בגזרה שוה דהיינו עדים.

אמר רב הונא: מחלוקת

רבי יהודה וחכמים היא רק

בשעת משא ומתן

של הדיינים.

אבל בשעת גמר דין, דברי הכל

-

דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה. דכתיב: "וישב משה לשפוט את העם

-

ויעמוד העם"!

לישנא אחרינא

:

מחלוקת בשעת משא ומתן. אבל בשעת גמר דין, דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה. דהא עדים, כגמר דין דמו, וכתיב בהו "ועמדו שני האנשים".

דביתהו

[אשתו]

דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן. אמר

רב נחמן

היכי נעביד? אי איקום מקמה

-

מסתתמן טענתיה דבעל דינא,

כשיראה כיצד אני מכבדה. ואי

לא איקום מקמה,

הרי

אשת חבר

היא, ואשת חבר הרי היא כחבר, שמצוה לקום לכבודה?!

אמר ליה רב נחמן לשמעיה

[משרתו]:

צא ואפרח עלי בר אווזא ושדי עלוואי

[הפרח עלי בר - אוזא וזרקהו עלי],

ואיקום,

ובכך אקום מפניה, מבלי שבעל דינה יבחין בכך, היות והוא יחשוב שקמתי מחמת פריחת הבר - אוזא.

ותמהינן: מה הרויח רב נחמן במעשהו?

והאמר מר: מחלוקת בשעת משא ומתן. אבל בשעת גמר דין, דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה.

ואם כן, היה חייב רב נחמן לשבת מכח דין זה. וכיצד הוא נעמד? ומתרצינן:

דיתיב רב נחמן כמאן דשריה מסאני,

שישב בשעת הפרחת הבר - אווזא כמו מי שמתיר נעליו, שאינו עומד ואינו יושב,

ואמר

בקצרה:

איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב!

אמר רבה בר רב הונא: האי צורבא

-

מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי

-

מותבינן ליה לצורבא מדרבנן

, עומדים הדיינים על כך שהוא יישב.

ולעם הארץ נמי אמרינן ליה: תיב!

אבל,

ואי קאי

העם הארץ ועמד בפני הדיינים,

לית לן בה.

אין אנו חוזרים ופונים אליו בבקשה לשבת כשם שאנו פונים אל התלמיד חכם.

רב בר שרביא הוה ליה דינא קמיה דרב פפא. אותביה

רב פפא לרב בר שרביא,

ואותיב נמי לבעל דיניה. אתא שליחא דבי דינא, בטש ביה,

בעט,

ואוקמיה לעם הארץ, ולא אמר ליה רב פפא

לעם הארץ:

תיב!

ומקשינן:

היכי עביד רב פפא הכי? והא מסתתמן טענתיה דעם הארץ!

אמר רב פפא: מימר אמר

העם הארץ -

איהו

[רב פפא],

הא אותבן

[הרי הוא הושיב אותי בתחילה], ורק

שליחא

דבי דינא

הוא דלא מיפייס מינאי,

שלא עשיתי לו טובה ואינו אוהבי.

ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי

-

לא ליקדים צורבא מדרבנן וליתיב

לפני הדיין, לפני שיגיע בעל דינו העם - הארץ, על אף שהוא יושב ושותק.

משום דמיחזי

נראה הדבר

כמאן דסדר ליה דיניה,

יחשדו שהוא מטעים דבריו לדיין לפני שהגיע בעל דינו, ואמרינן לקמן, מי שמטעים את דבריו לדיין שלא בפני בעל דינו, עובר בלא תשא שמע שוא.

ולא אמרן

שאסור לו לצורבא מדרבנן להקדים ולשבת לפני הדיין,

אלא דלא קביע ליה עידניה,

שאין לו זמן של קביעות ללמוד עם הדיין.

אבל אי קביע ליה עידניה

לאותו צורבא מרבנן ללימוד עם הדיין -

לית לן בה. כי מימר אמר

העם הארץ:

בעידניה טריד!

טרוד הוא בקביעות זמן הלימוד, ואין הוא חושד שמא יסדר הצורבא מדרבנן את דבריו לפני בואו.

ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא, וזילא ביה מילתא למזיל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה,

שאין זה לכבודו להופיע ולהעיד בפני דיינים הקטנים ממנו,

לא ליזיל!

מותר לו להמנע מלהעיד, משום כבודו.

אמר רב שישא בריה דרב אידי: אף אנן נמי תנינא

שכבוד תלמידי חכמים דוחה עשה שבתורה: דתניא,

מצא שק או קופה, ואין דרכו

של המוצא

ליטול

לעצמו משום היותו זקן או תלמיד חכם, שאין זה מתאים לכבודו,

הרי זה לא יטול,

ואינו עובר על "לא תוכל להתעלם", לפי שנאמר 'והתעלמת' - פעמים שאתה מתעלם!

והני מילי

שמותר לו לצורבא מדרבנן להמנע מלהעיד משום כבודו,

בממונא. אבל באיסורא,

שעל ידי עדותו הוא יכול למנוע עשיית איסור [כגון שעומדים להתיר אשה להנשא משום שפסקו לה שמת בעלה והוא יודע שבעלה עדיין חי] -

"אין חכמה ואין

תבונה ואין עצה לנגד ה'"!

[משלי כא].

וכן אמרו:

כל מקום שיש בו חילול ה', אין חולקין כבוד לרב.

כי עדיף לעשות רצון ה' במניעת איסורים, יותר מאשר כבודו של התלמיד חכם.

רב יימר הוה ידע ליה סהדותא למר זוטרא. אתא לקמיה דאמימר

להעיד לפניו.

אותבינהו אמימר לכולהו.

אמר ליה רב אשי לאמימר

: כיצד הושבת גם את העדים?

והאמר עולא: מחלוקת

רבי יהודה וחכמים אם מותר לשבת לפני הדיינים היא רק

בבעלי דינין, אבל בעדים דברי הכל בעמידה!?

אמר ליה אמימר: האי עשה והאי עשה

["ועמדו האנשים" הוא מצות עשה, וכבוד תלמידי חכמים גם הוא מצות עשה]. ו

עשה דכבוד תורה עדיף!

[

סימן: סניגרון, בור, גזלת, מרמה

]

.

תנו רבנן: מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו,

שלא ינסה לחזק את יסוד דינו בשעה שהוא עצמו לבו נוקפו אם הוא אמת. [או שלא ימליץ בפני בעל הדין כיצד לטעון - פירוש הר"ח] -

תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק"!

ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו

כדי שלא יטעהו בדבריו?

תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!

ומנין לדיין שיודע בחבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן, מנין שלא יצטרף עמו,

לא לדין ולא לעדות, על אף שהוא עצמו יודע שזוהי האמת,

תלמוד לומר: מדבר שקר

תרחק!

מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה,

שהכיר מתוך דברי עדים שאין עדותם אמת, אך כי אין הוא יכול להוכיח זאת, שלא יאמר

הואיל והעדים מעידים

ואין אפשרות להפריך עדותם'

אחתכנו לדין

כפי שמתקבל בעדותם

ויהא

קולר

[שלשלת העוון]

תלוי בצואר העדים? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!