Shevuot 23a — el Talmud en español

ותירוש

הלא

חמרא

[יין]

הוא, ו

בכל זאת

כתיב

כאן "

ואכלת

", הרי ששתיה בכלל אכילה.

והוינן בה:

ודלמא

התורה מדברת על יין בלשון אכילה בכגון שהוא אוכל את היין

על ידי

אכילת

אניגרון

.

ומהו אניגרון?

דאמר רבה בר שמואל: אניגרון

הוא

מיא דסילקי

תבשיל של תרדין.

אכסיגרון

הוא

מיא דכולהו שילקי,

תבשיל של שאר ירקות.

והיו רגילים לשים בתוך האניגרון יין, ולכן גם היין נחשב לאכילה, ומנין לנו ששתיה בכלל אכילה?

ומתרצינן:

אלא, אמר רב אחא בר יעקב, מהכא

אנו למדים ששתיה בכלל אכילה היא: שנאמר [שם כו] "

ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר

ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת שם".

והרי

יין חמרא הוא, ו

בכל זאת

כתיב

"

ואכלת

"!

ותמהינן:

ודלמא הכא נמי

מדובר ביין שהוא אוכלו

על ידי אניגרון?

ומתרצינן: אמנם "יין" יתכן לאוכלו על ידי אניגרון, אך בפסוק הזה גם "

שכר

"

כתיב

, שמשמעותו

מידי דמשכר,

דבר המשכר, כלומר שמשתמשים בו דרך שכרות, ואילו בצורת אכילה אין זה דרך שכרות!

ועדיין תקשי:

ודלמא

"שכר" דקרא אינו יין בכלל, אלא

דבילה

תאנה מיובשת

"קעילית"

[שם מקום], שהיא משכרת [וגם באכילתה הוא דרך שכרות]?

דתניא

[ברייתא שיש ללמוד ממנה שדבילה קעילית משכרת]:

כהן ש

אכל דבילה קעילית, ושתה דבש

שהתבשל עם מים, או

שתה חלב,

שכל אלו הם דברים משכרים, כמו יין,

ונכנס למקדש, ועבד, חייב

מלקות. משום שאיסור העבודה בשתויי יין נאמר לא רק על יין, אלא על כל דבר המשכר.

ואם כן, שמא כוונת הכתוב שנאמר "ואכלת" על שכר, היינו בדבילה קעילית, שהיא מאכל, ולעולם שתיה אינה בכלל אכילה?

ומתרצינן:

אלא, גמר

בגזירה שוה "

שכר

"

\- "

שכר

"

מנזיר, מה להלן,

בנזיר, "שכר" האמור בו הוא

יין

,

אף כאן,

במעשר שני, מדובר בשכר שהוא

יין,

שכאמור אין דרך שכרות ביין אלא בצורת שתיה, ואף על פי כן אומרת עליו התורה "ואכלת", ומוכח ששתיה בכלל אכילה היא.

אמר רבא: אף אנן נמי תנינא

במשנתנו ששתיה בכלל אכילה:

דתנן:

שבועה שלא אוכל, ואכל ושתה, אינו חייב אלא אחת!

אי אמרת בשלמא, שתיה בכלל אכילה

לכן

איצטריך ליה לתנא לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת

למרות שעשה שני מעשים בניגוד לשבועתו.

אלא אי אמרת, שתיה לאו בכלל אכילה,

פשיטא שאינו חייב, אלא אחת. שהרי

"שבועה שלא אוכל", ואכל ועשה מלאכה

-

מי איצטריך

ליה לתנא

לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת

על האכילה ולא על המלאכה!? והרי לא נשבע כלל על המלאכה. והוא הדין אם נאמר ששתיה אינה בכלל אכילה, לא צריך התנא להשמיענו שאינו חייב על השתיה, שהרי לא היתה בכלל שבועתו!?

אמר ליה אביי

לרבא:

אלא מאי

אתה רוצה לומר, ש

שתיה בכלל אכילה

. אי הכי,

אימא

סיפא

דמתניתין:

שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, ואכל ושתה

-

חייב שתים

על האכילה בנפרד ועל השתיה בנפרד.

והרי

כיון דאמר

תחילה "שבועה

שלא אוכל

", מיד

איתסר ליה

גם

בשתיה,

שהרי שתיה בכלל אכילה. ואם כן,

כי אמר

לאחר מכן "

שלא אשתה

",

אמאי חייב

בנוסף על השתיה? וכי

אילו אמר

פעמיים, "שבועה

שלא אשתה

", "שבועה שלא אשתה",

תרי זימני, מי מחייב תרתי?

והרי השבועה השניה אינה חלה כלל כיון שהוא כבר מושבע ועומד על השתיה. וגם כאן, הרי הוא כבר מושבע ועומד על השתיה בשבועתו הראשונה "שלא אוכל", וכיצד תחול השבועה השניה "שלא אשתה"!?

אמר ליה

רבא:

התם

, במשנתנו, מדובר

דאמר

תחילה "שבועה

שלא אשתה

",

והדר אמר

"שבועה

שלא אוכל

".

ד

אמנם

שתיה בכלל אכילה איתא

, אך

אכילה בכלל שתיה ליתא

, נמצא שבשבועתו הראשונה "שלא אשתה" לא נאסר עדיין באכילה, ולכן חלה שבועתו השניה ליאסר גם באכילה, ואם אכל ושתה חייב שתים.

ומקשינן לרבא:

אבל

אם

אמר

"

שבועה שלא אוכל ושלא אשתה

",

ואכל ושתה, מאי

, מה יהא הדין לדבריך? -

אינו חייב אלא אחת!

שכאמור השבועה הראשונה כוללת גם שתיה, ואין שבועה חלה על שבועה.

אי הכי, אדתני רישא

דמתניתין:

שבועה שלא אוכל, ואכל ושתה, אינו חייב אלא אחת, ליתני

רבותא יותר גדולה, שאפילו אם אמר "

שבועה שלא אוכל ושלא אשתה

",

אינו חייב אלא אחת,

למרות שפירט בלשונו שבועה נפרדת לאכילה לחוד ולשתיה לחוד,

וכל שכן

כשאמר "שבועה

שלא אוכל

"

לחודיה,

שאינו חייב אלא אחת, שהרי לא פירט בה אכילה ושתיה בנפרד!?

אלא

, מתרץ רבא:

לעולם

אין צריך לשנות את הגירסא בסיפא של משנתנו, אלא

כדקתני

"שבועה שלא אוכל ושלא אשתה".

ושאני הכא,

שאין בכלל "שלא אוכל" גם שתיה, ש

כיון דאמר

"

שלא אוכל

"

והדר אמר

"

שלא אשתה

" והרי שתיה בכלל "שלא אוכל", ומדוע היה צריך לומר שוב "שלא אשתה"? אלא בהכרח

גלי אדעתיה דהך אכילה דאמר

בתחילת דבריו

אכילה גרידתא היא

, ורק בשבועתו השניה הוא נשבע על השתיה, ואין כאן שבועה על שבועה, ולכן אם אכל ושתה חייב שתים.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דייקא

ששתיה בכלל אכילה, דקתני:

שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין שאין ראויין לאכילה ושתה משקין שאין ראויין לשתיה

-

פטור

.

ודייקינן:

הא

אם שתה משקין

ראויין, חייב!

ואמאי

הוא חייב על השתיה?

הא

"

שבועה שלא אוכל

" בלבד

קאמר!?

אלא ודאי שתיה בכלל אכילה!

ודחינן:

דלמא

המשנה מדברת

דאמר תרתי

, "

שבועה שלא אוכל", "שבועה שלא אשתה

". אלא שלא טרח התנא לכתוב זאת, משום שעיקר דבריו הוא להשמיענו שאין חייבים על אוכלין ומשקין שאינם ראויין.

שנינו במשנה:

שבועה שלא אוכל ואכל פת

חטין

ופת שעורין ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת. שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת.

והוינן בה: אמאי חייב על כל אחת ואחת?

ודלמא

לא התכוון בדבריו לחלק את שבועתו לשלש שבועות נפרדות, אלא לכן הוא פירט את שלשת סוגי הפת הללו משום שהוא רוצה לאסור על עצמו רק אותם בלבד, ו

למפטר נפשיה מאחרנייתא קאתי,

שאילו היה אומר שבועה סתם "שלא אוכל", היה נאסר בכל המאכלים שבעולם!?

ומתרצינן: אם זו היתה כוונתו,

הוה ליה למימר

"שבועה שלא אוכל

חטין ושעורין וכוסמין

". ומדוע היה צריך להזכיר "פת" על כל אחד מהם, אלא ודאי הוא מתכוין להחיל שבועה נפרדת על כל פת ופת.

ועדיין מקשינן:

ודלמא

לכן הוא לא הסתפק לומר "חטין ושעורין וכוסמין" בלבד, כי אז היה משתמע מדבריו שהוא רוצה לאסור על עצמו רק

לכוס

[לכסוס] את החטים והשעורים והכוסמין בפיו כשהם שלמים, ולא אכילת פת שנעשתה מהם, לכן הוסיף ואמר "פת", לאסור עליו רק אכילת פת מחטין ושעורין וכוסמין? ומתרצינן: אם זו היתה כוונתו -

דהוה ליה למימר

"שבועה שלא אוכל

פת חטין ושעורין וכוסמין

" שלשון זה די בו להוכיח שהוא אוסר על עצמו רק אכילת פת מכל הסוגים שפירט, ולא כסיסה. ומדוע היה צריך להוסיף לכל אחד מהם "פת"? אלא ודאי כוונתו לאסור כל פת בשבועה נפרדת.

ועדיין מקשינן:

ודלמא

אם היה אומר "פת חטין ושעורין וכוסמין", היה משתמע מכך שאמנם

פת חטין

הוא מתכוין לאסור על עצמו

לאכול

בתור פת, ואילו

שעורין וכוסמין

הוא מתכוין לאסור עצמו רק

לכוס

, ולכן חזר ואמר "פת" על כל אחד מהם, כדי ליאסר בכולן רק באכילת פת מהם, ועדיין אין לנו הוכחה שהוא רוצה לחלק את שבועתו לכל פת בנפרד?

ומתרצינן: עדיין לא היה צריך להזכיר "פת" על כל אחד ואחד, אלא

דהוה ליה למימר

"

פת חטין ושל שעורין ושל כוסמין

", ודי בכך, כי כיון שהוא אומר תחילה "פת" ולאחר מכן "ושל", משמע שגם את השעורין והכוסמין הוא מתכוין לאסור בתור פת שהזכיר קודם, ולא בתור כסיסה, אלא ודאי כוונתו לחלק את שבועתו.