Shevuot 19a — el Talmud en español

כי

איידי

דבעי למיכתב

נבלת

בהמה ו

נבלת

חיה

["או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה"]

לכדרבי

[בברייתא לעיל ז א], "רבי אומר: אקרא אני חיה, בהמה למה נאמרה?" -

לפיכך

כתיב נמי

: "או בנבלת

שרץ

טמא".

ו

כדתנא דבי רבי ישמעאל: כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית

כולה

אלא בשביל דבר

אחד

שנתחדש בה

. כלומר: לעיתים נכתבים דברים שאין בהם חידוש בצירוף לחידוש.

שואלת עוד הגמרא:

ורבי אליעזר האי

"

בה

"

\- שדרש ממנה רבי עקיבא שצריך לידע באיזה חטא הוא חטא -

מאי עביד ליה?

כדי ללמד:

פרט למתעסק

בדבר היתר ובא לידו איסור, ולא נתכוין לגופה של זו שהוא פטור מן הקרבן, וכגון נתכוין לחתוך את הירק התלוש שלפניו וחתך את הירק המחובר שהיה אף הוא לפניו, או כגון שנתכוין לאשתו והיתה אף אחותו עמו במיטה, ונשמטה אשתו ובאה אחותו תחתיה, ואיזה הוא חייב: נתכוין לחתוך והיה סבור שהוא תלוש ונמצא מחובר, או שהיה סבור שמלאכה זו מותרת, שמכל מקום לזו שאכן עשה נתכוין מתחילה, וכן בא על אחותו ונתכוין לגוף זה שסבור היה אשתו היא.

כאן שבה הגמרא לפרש מאי בינייהו דרבי אליעזר ורבי עקיבא, ומביאה שיטה אחרת בביאור דבריהם:

ורבי יוחנן אמר

: אכן אין מחלוקת לדינא ביניהם, אלא

משמעות דורשין

בלבד הוא ד

איכא בינייהו

. כלומר, דין אחד דורשים הם, זה מפסוק זה, וזה מפסוק אחר.

וכן אמר רב ששת: משמעות דורשין איכא בינייהו

, שהרי מצינו

דרב ששת מחליף דרבי אליעזר לרבי עקיבא ודרבי עקיבא לרבי אליעזר

, פעמים שהיה שונה את דברי רבי אליעזר במשנה משמו של רבי עקיבא, ואת דברי רבי עקיבא משמו של רבי אליעזר ולא היה מקפיד בדבר, והוא משום שאין ביניהם חיוב ופטור.

בעא מיניה רבא מרב נחמן

לפי דעת הפוטרים על העלם מקדש:

אם

העלם זה

[טומאה]

וזה

[מקדש]

בידו

, כלומר: אם כשנכנס למקדש נעלם ממנו הן הטומאה שהוא חייב על העלמתה, והן המקדש שהוא אינו חייב על העלמתה,

מהו

שיתחייב קרבן עולה ויורד?

אמר ליה

רב נחמן לרבא

הרי העלם טומאה בידו, וחייב!

ומקשינן:

אדרבה

, נאמר:

הרי העלם מקדש

בידו, ופטור

.

אמר רב אשי: חזינן

נראה ונבדוק:

אי מטומאה קא פריש

, אם כשהודיעוהו על הטומאה תוהה הוא על שנכנס,

הרי העלם טומאה בידו

, כלומר, התברר הדבר שמשום העלם טומאתו הוא שנכנס למקדש, ו

חייב

. ו

אי ממקדש קא פריש

, אם כשהודיעוהו שמקדש היה ולא הזכירוהו שטמא היה תוהה הוא על שנכנס,

הרי העלם מקדש בידו

, אם כן התברר שמשום העלם ידיעת המקדש נכנס,

ופטור

.

אמר

תמה

ליה רבינא לרב אשי

:

האיך נאמר דאי ממקדש קא פריש הרי הוא פטור, והרי

כלום פריש ממקדש אלא משום טומאה

, כלומר: הרי ודאי שאינו תוהה על הראשונות בידיעת המקדש לבד, כי מה בכך שמקדש הוא, כיון שאינו יודע שהוא טמא; ואם תוהה הוא, הרי ודאי דהוא משום שמתוך כך שם אל לבו ונזכר שטמא היה ולכן תוהה הוא, ואם כן הרי תהייתו היא גם משום הטומאה -

והאיך נאמר דאי מטומאה קא פריש הרי הוא חייב, והרי:

כלום פריש מטומאה, אלא משום מקדש

, שהרי מה שטמא הוא אינה סיבה לתהות אלא משום ששם אל לבו ונזכר שמקדש הוא, ואם כן מחמת שניהם הוא תוהה -

אלא לא שנא

, ובכל אופן הרי הוא פטור.

תנו רבנן

: אם היו לפניו

שני שבילין

, ה

אחד טמא

כלומר: יש בו מת, והוא מושכב באופן שכל המהלך בשביל ודאי נטמא,

ואחד טהור

שאין בו מת כלל, ואין ידוע איזה מהם הוא הטהור ואיזה הוא הטמא -

והלך

אדם

ב

שביל ה

ראשון ולא נכנס

לאחריו למקדש, והלך עוד

בשני

ונמצא שיודע הוא בודאי שטמא הוא אם מחמת הראשון אם מחמת השני,

ונכנס

לאחר מכן למקדש, הרי זה

חייב

, שהרי בטומאה נכנס למקדש, כי טמא הוא אם מחמת הראשונה אם מחמת השניה.

ואפילו אם

הלך ב

שביל ה

ראשון

וספק הוא לו אם טמא הוא, כי אינו יודע אם השביל שהלך בו הוא השביל הטמא,

ונכנס

למקדש, ומשיצא

הזה ושנה

[היזה מי חטאת בשלישי ובשביעי]

וטבל, ו

רק

אחר כך הלך ב

שביל ה

שני ונכנס

, הרי הוא

חייב

, כי הרי ודאי הוא שנכנס למקדש בטומאה, אם מחמת כניסה הראשונה, אם מחמת כניסה שניה.

רבי שמעון פוטר

כשהזה, ושנה, וטבל בין כניסה ראשונה לשניה. כי על אף שודאי הוא שנכנס למקדש בטומאה, אם מחמת הליכתו הראשונה והכניסה שלאחריה, ואם מחמת ההליכה השניה והכניסה שלאחריה, מכל מקום, הרי לא קדמה לשום כניסה ידיעה ודאית שהוא טמא, שהרי ספק הוא לו אם טמא הוא. ואף שהלך בשניהם, ובודאי נטמא, הרי נטהר מן ההליכה הראשונה, ועדיין ספק הוא לו.

ורבי שמעון בן יהודה פוטר בכולן

. כלומר, אף באופן הראשון

משום רבי שמעון;

שלא כתנא קמא דברייתא הסובר שלא פטר רבי שמעון אלא באופן שני.

ומקשינן: האמנם

בכולן

פוטר רבי שמעון לדעת רבי שמעון בן יהודה!?